אפשר להבין את ההיגיון מאחורי החלטת האקדמיה לקולנוע שלא להזמין פוליטיקאים (או בשמם הספציפי - מירי רגב) לטקס פרסי אופיר הקרוב. הרי כולם יודעים מה היה קורה לו הייתה כבוד השרה מגיעה. נאום פרובוקטיבי, קריאות בוז והופ - במקום שיחלקו פרסים בנחת וייתנו לזוכים את הכבוד הראוי להם, כולם יתעסקו רק בעימות הנוכחי עם מירי.

אז אפשר להבין, אבל ממש לא צריכים לקבל. כי האבסורד הגדול הוא שמי שאחראים לטשטוש הגבולות בין הקולנוע הישראלי לפוליטיקאים הם אנשי הקולנוע עצמם. ואם החלטת להכניס את העז הזאת, של תלות מוחלטת בכספי הציבור, אל תבוא אחר כך בטענות כשהעז מתחילה לפעות בצלילים צורמים שמחרבנים לך את הטקס.

קצת היסטוריה, ברשותכם. עד לסוף שנות ה–70 היה הקולנוע הישראלי בידיים פרטיות לגמרי של מפיקים. הם גייסו את הכסף ונשאו בכל הסיכונים. המדינה, מצדה, סייעה דרך משרד התעשייה. על כל כרטיס שנמכר בקולנוע שילם המשרד למפיק סכום קבוע. כלומר, סיוע כלכלי גרידא, ללא כל התערבות בתכנים, כמו שנהוג בענפים אחרים.





אלא שאז התארגנה קבוצה של אנשי קולנוע צעירים שטענה, במידה רבה של צדק, שהשיטה הזאת מקדמת רק סרטים מסחריים, שלהם כדאיות כלכלית, ולא מאפשרת התפתחות של קולנוע אומנותי. באמצעות יצירה של לובי פוליטי למהדרין הביאה הקבוצה למהפך דרמטי בשיטה ויצרה את קרנות הקולנוע, גוף ציבורי שתומך בסרטים לפי מפתח אומנותי.

מאותו רגע, עד היום בעצם, כמעט כל מי שחפץ ליצור סרט בישראל תלוי בחסדי הקרנות האלו, שכאמור מחלקות כספי ציבור ולכן תלויות בפוליטיקאים, במקום להיות תלויות רק בחסדי הקהל באולם, כפי שהיה בעבר. התלות הזאת רק התהדקה עם השנים, בייחוד עם חקיקת חוק הקולנוע בשנת 2000, שעיגן את התקצוב הממשלתי בענף בחוק, אחרי מאבקים פוליטיים לגמרי שניהלו היוצרים. זכורה למשל הסצינה שבה עלה דורון צברי לבמת טקס פרס האוסקר הישראלי ב–1997 עם תמונה ענקית של נתן שרנסקי, אז שר המסחר והתעשייה, שביקש להקטין את תקציב הקולנוע ומסר את מספר הטלפון בלשכת השר כדי שיציפו אותו במחאות.

המאבק הזה הצליח. תקציב הקולנוע הישראלי גדל, והוא אכן התפתח וזכה לתחייה מחודשת ולהצלחות גדולות גם בעולם. אבל מי שבאמת חשב שתיתכן בישראל הפרדה מוחלטת בין מימון ציבורי ובין התערבות פוליטית כנראה לא חי פה מעולם. זאת הייתה פרצה שקראה לגנב, והגנב הגיע, עם כל הרעש הגדול שמירי רגב יודעת ליצור.



אני לא מדבר אפילו על מעשים - כי לא התחולל בינתיים שום שינוי מהותי בתקצוב הקולנוע - אלא על דיבורים. צפוי לגמרי ששרה המייצגת את שלטון הימין, הוא השלטון שנבחר באופן דמוקרטי, תבטא חוסר שביעות רצון מתוכני הסרטים הממומנים מכספי הציבור אם הם שונים מאוד מהאג'נדה שלה. וצפוי עוד יותר שתנסה לעשות מזה הון פוליטי.

הפתרון האפשרי להתערבות הזאת הוא הקטנת כוחן של קרנות הקולנוע ועידוד מפיקים פרטיים. המתנגדים לכך יאמרו שבזכות הקרנות הקולנוע הישראלי שורד וזוכה להצלחה בינלאומית. אני ממליץ להם להציץ בדרמה הישראלית בטלוויזיה, הזוכה לפריחה מטורפת, גם בעולם, ונשענת בעיקר על כסף פרטי. אולי דווקא הצורך הטלוויזיוני להביא רייטינג ולהתחבר לקהלים רחבים גורם ליוצרים להיות חדים ורעבים יותר, ולכן גם להשתפר, בניגוד לאיש קולנוע הזוכה בתמיכה ציבורית ויכול להרשות לעצמו ליצור סרט שכמעט לא מביא צופים אבל מקבל ביקורת נהדרת ב"הארץ" (ויש לא מעט סרטים כאלה).

מה שרק מתחדד לאור העובדה שהתמיכה בקולנוע יקרה באופן מטורף, בהשוואה לכל מדיום אחר. לפחות מיליון שקל לסרט. דמיינו כמה הצגות, מופעי מחול, סדנאות אומנות וכו' אפשר לתקצב בסכום כזה.

אבל כל עוד השיטה הזאת בעינה עומדת, והקולנוענים מוסיפים ליהנות מדבשו של הקשר בין פוליטיקה לקולנוע (רובם המוחלט של המועמדים לפרס אופיר מגיעים מסרטים שנתמכו בידי הקרנות), הם צריכים לסבול גם את עוקצו. גם אם הוא מאיים להרוס להם את המסיבה.