אל מול גבולות השעון, ממרחקים אבודים, אני יכול עוד לזכור בית קפה קטן אפור כשהיינו ילדים. בחום השמש, ביום של חג או יום של חול ושדרות ובית, תוף וכינור". הבית הבלתי נשכח הזה מ"איש וכינור", שיר הנושא מאלבומה השלישי של להקת שפתיים הוא שיר ערגה לילדות בלתי נשכחת בשדרות. שיר געגועים לזמנים אחרים, המתאר ברגישות את הקו הדק בין הזמן שעבר ללב. "'איש וכינור' נכתב מתוך געגועים לימי התום והנאיביות של שדרות, אז דלתות הבתים היו פתוחות לרווחה", אומר יוצר השיר חיים אוליאל. 
שדרות, כמו יישובים אחרים בפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית של ישראל, הייתה מעוטרת בסטריאוטיפים לא מעטים, רובם נעו על הציר שבין המזלזל לשלילי. אך לזכות תושביה הצעירים ייאמר שהם לא נכנעו לייאוש, כמו שקרה במקומות יישוב רבים המרוחקים מהמרכז. הם הצליחו להפוך אותה בשנות ה־80 וה־90 למעצמת מוזיקה של ממש. 
"המוזיקה שצמחה מהפריפריה הביאה עמה משב רוח רענן לתרבות הישראלית והזרימה אנרגיה מקומית לז'אנר הבינלאומי", אומר פרופ' ניסים קלדרון, מומחה לשירה עברית חדשה. "אומנם המוזיקה כיום היא בינלאומית, אבל אם אתה לא מזרים אלמנט לוקאלי, אתה נעשה חקיין. מכאן חשיבותה של המוזיקה הפריפריאלית, שתרמה לעיצוב המוזיקה. וזו ההוכחה הברורה ביותר לכך שכאשר מצליחים להתגבר על מחסומי עדות, דת ואמונה, יוצרים משהו ישראלי ומיוחד.

"במוזיקה שנולדה מהפריפריה אפשר לשמוע את המשקע של המקום והריחוק מהמרכז. זהו מקום שבו אתה לא צריך להצליח בגדול ומהר. אתה יכול להתבשל במשך זמן ארוך בתנאים של מקום קטן ואחר כך לעבור למרכז. הפריפריה צריכה את המרכז בדיוק כמו שהמרכז צריך את הפריפריה".
משדרות צמחו להקות משפיעות ופורצות דרך כמו טיפקס וכנסיית השכל. ההרכב החלוץ שיצא מתוך העיר והעז לנפץ את מחסומי התרבות היה שפתיים, הלהקה הראשונה שהצליחה להביא את המוזיקה המרוקאית העדתית לקדמת הבמה. לאורך השנים נעשו ניסיונות להחדיר את המוזיקה השורשית המרוקאית למיינסטרים הישראלי. עליהם היו מופקדים בין היתר ג'ו עמר, שייך מואיז'ו וריימונד אבקסיס, אך בניגוד לתימנית, טורקית ויוונית, המוזיקה המרוקאית לא הצליחה לפרוץ את החומות ונשארה למשך שנים רבות בגטו עדתי.

"החלטנו לשנות זאת", אומר אוליאל, "הבנתי שכדי להכניס את המוזיקה המרוקאית לקונצנזוס לא יעזור לי לבצע יפה שירים מרוקאיים עדתיים, אלא אצטרך להוסיף אלמנט מערבי. כך לקחתי את השפעות הרוק'נרול שמתוכו צמחתי ואת המוזיקה המרוקאית שספגתי מהבית והחלטתי להגיש לקהל את אותה המוזיקה רק בצליל אחר שיהיה יותר קל לעיכול. זו בעצם הייתה המהות של שפתיים".
אוליאל, יליד שדרות, חי, נשם ואכל רוק'נרול מילדות. "כמו כל נער שדרותי ממוצע שגדל בעיירה בסוף שנות ה־60 וה־70, היינו מתאספים אצל חבר, יושבים שעות ליד הפטיפון ומאזינים בהתלהבות לתקליטים של לד זפלין, דיפ פרפל וכל להקות הרוק המתקדם של אז. זה פוצץ לי את המוח וגרם לי להכיר את אהבתי הראשונה: הגיטרה החשמלית. באותו תקופה עניין אותי לנגן רק רוק'נרול. לא שום דבר אחר".
 
בגיל 13 כבר הצטרף אוליאל ללהקת קצב מקומית שבה שימש כבסיסט. בגיל 15 הקים את להקת בית השמשות, שבה שימש מתופף. "מה שצריך לעשות עשיתי. אני אוטודידקט ולימדתי את עצמי לנגן. מעולם לא למדתי מוזיקה באופן מקצועי".
בשנת 1972 הקים יחד עם אחיו המתופף אלי אוליאל וחברו הבסיסט חיים אוחנה את להקת הרוק "המאה העשרים ואחת", שבה באו לידי ביטוי יכולות הנגינה הווירטואוזיות שלו על הגיטרה החשמלית כסוליסט. עם הלהקה ניגן גם במהלך שירותו הצבאי.
עם שחרורו מהצבא, בשנת 1977, התפרקה "המאה העשרים ואחת", ואוליאל הפך למפיק והמנהל האומנותי של פסטיבל שירי הילדים המקומי של שדרות. "בין השאר השתתף שם יורם חזן מכנסיית השכל", הוא נזכר, "הייתי עושה הכל בפסטיבל: גם מארגן את ההסעות, גם הנהג, גם דואג לכל עניין הסאונד ולהפקה המוזיקלית. זה היה פרויקט של איש אחד".

צילום: אדי ישראל
שפה ועוד שפה 
בשנת 1981 חלה התפנית הראשונה בחייו המקצועיים של אוליאל. "יום אחד ניגש אלי בחור בשם ארמונדו, זמר מרוקאי שהייתה לו תזמורת חתונות שהופיעה באשקלון והסביבה. הוא שמע עלי מחברים ואמר לי שהוא מחפש גיטריסט וזמר שישיר רוק'נרול ומוזיקה לריקודים, בעוד הוא יהיה אחראי על השירה בשפה המרוקאית והצרפתית. ההצעה קסמה לי והצטרפתי ללהקה".
בהמשך צירף אוליאל ללהקתו של ארמונדו את אחיו אלי, שתפס את עמדת המתופף, את חברו הבסיסט חיים אוחנה ושתי זמרות: דליה אלמקייס ויהודית עזרן. "תוך זמן קצר ארמונדו הבין שקורה פה משהו ושמתגבשת להקה והחליט לצאת מהעניין, כך בעצם נולד הבסיס של הלהקה. קראנו לה 'שפתיים' בהתחלה כשם שאחי אלי המציא ללא כוונה מסוימת, אך ברבות השנים התברר שיש לשם הזה משמעות: 'שפה ועוד שפה' עברית ומרוקאית וגם שפתיים, כלומר הפה של העדה המרוקאית".
בשנת 1984 החלה הלהקה הטרייה להופיע בחתונות ולצבור תאוצה. "אומנם יצרתי שירים כבר מנעורי, אבל לא נתתי להם בהתחלה ביטוי בלהקה. דאגתי שנבצע שירים שהקהל יתחבר אליהם. כמו בפסטיבל, גם בלהקה הייתי עושה הכל: מרכיב ומפרק את ציוד ההגברה, סוגר את ההופעות כאמרגן, מנחה את הערב ובוחר את הרפרטואר של הלהקה. הייתי שר, מנגן בגיטרה ומתופף על דרבוקות".
איך הקהל קיבל את ההופעות הראשונות של הלהקה?
"בהתחלה היה קשה לאנשים לעכל אותנו, היינו סוג של טראומה תרבותית. עד אלינו אנשים התרגלו למוזיקה מרוקאית עם כלים עממיים, ופתאום באה להקה שבמקום לנגן עם עוד היא מנגנת בגיטרה, בס ותופים. אבל מהר מאוד הבינו שקורה פה משהו. התחלנו לקבל הזמנות לחתונות של מרוקאים כי בני העדה - במיוחד הוותיקים - היו צמאים למוזיקה הזו. לא היה להם עם מה להתפרק ופתאום באה להקה שמספקת להם את הצורך הזה. הם לא יכלו לשמוע את המוזיקה שלהם ברדיו או בטלוויזיה והתחילו לבקש מאיתנו שירים במרוקאית. אחרי חצי שנה החלטנו לצרף אלינו את סמי לזמי, ששר נהדר במרוקאית ושהפך לסולן הלהקה". 
"חיים פנה אלי וסיפר לי שאיזו זמרת תקעה לו פנצ'ר", נזכר לזמי. "הוא ביקש שאגיע לשיר איתם באותו ערב. באתי, שרתי איתם שירים במרוקאית ולמחרת הם הציעו לי להצטרף ללהקה באופן קבוע. זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי".
אוליאל מגדיר את השילוב בין צלילי הרוק'נרול לצלילים המרוקאיים כסגירת מעגל אישית אידיאולוגית. "בגיל 30 אתה מרגיש צורך לחזור ולשמר את המורשת והשורשים של בית אבא", הוא מסביר. "עם הלהקה הרגשתי לאט־לאט שמצאתי את הייעוד שלי בחיים: לטעום ולחבר את שני העולמות ולהנגיש את התוצרת לקהל. זו כבר הפכה לאידיאולוגיה ודרך חיים, לא רק מוזיקה".
עד סוף שנות ה־80 שפתיים הייתה ידועה בעיקר כלהקת חתונות. אוליאל היה על הגיטרה והשירה, אחיו אלי על התופים, חיים אוחנה ניגן בבס, ולזמי כאמור היה הסולן. לתקופה מסוימת הצטרפו ללהקה גם הקלידן קובי אוז, רגע לפני שהקים את להקת טיפקס, והכנר שמעון עמר. 
בובה מתי 
בשלב מסוים אוליאל כבר לא הסתפק בהופעות בחינות ובחתונות. הוא ידע שכדי להפיץ את משנתו המוזיקלית עליו להכניס את הלהקה לאולפן הקלטות. ההזדמנות הגיעה ממקור בלתי צפוי שכלל וכלל לא קשור לעדה המרוקאית: מתי כספי.  
"ב־1990 מתי כספי הוציא את האלבום 'שירים במיץ עגבניות', שכלל את השיר 'נחליאלי'. כספי הלחין ואהוד מנור כתב את השיר שהיה בסגנון מרוקאי הומוריסטי", אומר אוליאל. "החלטתי שאנחנו צריכים לבצע את השיר כמו שצריך, עם ההגייה והאלמנטים המרוקאיים האותנטיים. אז כתבתי לשיר מילים במרוקאית וקראתי לו 'ללה עישה'". 

עטיפת האלבום
בהמשך ניסה אוליאל לעניין את חברות התקליטים בלקיחת חסות על הקלטת השיר, משימה שלדבריו הייתה כמעט בלתי אפשרית. "רוב חברות התקליטים שפנינו אליהן טענו שאין לנו סיכוי להצליח עם מוזיקה מרוקאית ודחו אותנו. רק פונוקול, חברה אשכנזית בעיקר, הרימה את הכפפה ונתנה לנו את הצ'אנס שהתברר כמוצדק.
"רק לאחר שחתמנו אצל פונוקול, צלצלתי למתי כספי הגדול וביקשתי ממנו רשות להקליט את השיר במרוקאית. למזלי הוא הסכים ואף השתתף בנגינה בהקלטה. מתי כל כך התלהב מהגרסה שלנו, שאירח אותנו בקלטת הילדים שלו 'בובה מתי' עם ביצוע משותף ל'נחליאלי'. פתאום, בן לילה, כל המדינה ידעה מי זו להקת שפתיים והפכנו לשגרירי המוזיקה המרוקאית המובהקים ביותר".
שיתוף הפעולה בין כספי ללהקה נמשך גם אחרי כן. "ביקשתי ממתי להלחין לנו שיר, והוא יצר לנו את 'חדוז'ה'. אני זוכר שבאולפן תיקנתי אותו קצת, ואמרתי לעצמי: איך אני מעז לתקן את מתי כספי הגדול? אבל הוא אחלה של בחור וקיבל זאת בהבנה גמורה ובצניעות".
נישאים על גלי ההצלחה הוציאו חברי להקת שפתיים בשנת 1992 את אלבום הבכורה הכפול שלהם, שהוקלט באולפני טריטון היוקרתיים. "החלטנו להשקיע המון כסף בסאונד ובהפקה המוזיקלית, כדי שהאלבומים שייצאו יהיו לא פחות ממושלמים בעינינו. אני מאוד פרפקציוניסט ורצינו לעשות זאת כמו שצריך".
האלבום זכה להצלחה גדולה ולסיקור תקשורתי נרחב, ושפתיים הפכה לתופעה. "קיבלנו הזמנות להופיע על במות גדולות, בתוכניות טלוויזיה, בתחנות רדיו ומה שאתה לא רוצה", אומר אוליאל. "ההצלחה ריגשה אותנו אבל בעיקר התרגשנו מכך שהשירים המרוקאיים שבמשך שנים רבות הודרו בתקשורת הגיעו סוף־סוף לפרונט". 
"היו זמנים שבהם הופענו שלוש פעמים בערב, היינו עושים את המימונות הכי גדולות. אני זוכר את הנסיעות הרבות בוואן הארוך שבו היינו מדרבקים ושרים כל הלילה", משחזר לזמי. "פעם אחת בדרך להופעה מחיפה לתל אביב חיים הכניס שיכור אחד שתפס איתנו טרמפ לתל אביב. הוא היה שתוי מאוד ובשלב מסוים הקיא עלינו וכולנו התלכלכנו. כשהורדנו אותו, גילינו שהשיניים התותבות שלו נפלו באמצע הדרך. בשעה שלוש לפנות בוקר חיים חזר לחפש לו את השיניים התותבות. זה היה לילה ארוך ובלתי נשכח".
לא עוזבים את הבית 
לאורך שנות ה־90 הוציאה שפתיים להיט אחר להיט: "אהלן וסהלן ביקום", "חביבי דיאלי", "מאמא דיאלי", "טלפון", "ללה פטימה", "חביבי יעני", ועוד שירים שעד היום מתנגנים בכל אירוע וחגיגה. "בהתחלה הקלטנו רק במרוקאית אך בהמשך שילבנו עברית", אומר לזמי. בין השירים שהקליטו בעברית זכו להצלחה "איש וכינור" שכתבו אוליאל ומיכה ביטון, ו"מאמא", שכתב אוליאל, שיר ששילב בין מרוקאית לעברית והיה סמל למיזוג תרבויות. אבל כמו שמעיד לזמי, השירים בעברית פחות תפסו מאשר אלו שהושרו במרוקאית.  
בשנת 1998, כשהיא בשיא הצלחתה, התפרקה הלהקה. "הרגשנו שמיצינו את העניין, וכל אחד רצה ללכת לדרך אחרת", מסביר אוליאל, ולזמי מוסיף: "האווירה בלהקה כבר הייתה עכורה, נכנסו רוחות רעות בינינו וכבר לא נהנינו לנגן ביחד. אז החלטנו בכאב גדול לפרק את החבילה".
אחרי שש שנים התאחדו חברי ההרכב המקורי בפעם הראשונה להקלטת אלבומה "מדור לדור". מאז הם שבו לאיחודים חלקיים בשביל הקהל ו"בשביל הגימיק", כפי שאוליאל מגדיר. "אם אנחנו חוברים פה ושם להופעה כזו או אחרת, זה רק בשביל הנשמה והכיף. אני לא שולל אפשרות לכך שנתאחד ונקליט שוב, אבל כרגע כל אחד בענייניו שלו. אנחנו עדיין חברים מאוד טובים". "אני לא חושב שיהיה איחוד נוסף, זה נראה לי בלתי אפשרי", מציין לזמי.

חיים אוליאל. צילום: אדי ישראל
ניצלתם את ההצלחה בזמן אמת?
אוליאל: "לא התעסקנו בעניין של לנצל את ההצלחה, אלא בעיקר התמקדנו בהופעות. זה היה מקור הפרנסה שלנו ובתחום הזה כן, הצלחנו. אנחנו מסתכלים על החברים שלנו כמו טיפקס וכנסיית השכל שעברו לתל אביב והצליחו ברמה יותר גדולה מאיתנו, ואנחנו גאים בהם. אני לא בטוח שלנו זה היה מתאים. אבל אם היינו עוברים לתל אביב, אולי היינו מצליחים יותר גם. מי יודע?".
לזמי: "חד־משמעית לא ניצלנו את ההצלחה שלנו. יכולנו למנף אותה יותר ולהמשיך עם הלהקה יותר זמן. התפרקנו בשיא, וזה שבר לי את הלב".
מדוע לא עברתם למרכז הארץ?
אוליאל: "בגלל כורח הנסיבות. חוץ מזה, שדרות היא מוזה עבורנו. פה נולדנו וגדלנו ולא רצינו לעזוב את הבית".
מה היה סוד ההצלחה של הלהקה?
אוליאל: "היינו חלוצים. היינו הראשונים שהביאו את המיזוג הזה בין מזרח למערב והכנסנו את המוזיקה המרוקאית לפלייליסטים השונים. במקום להשתמש בעוד, השתמשנו בסולו גיטרה. אחרינו כולם התחילו לשיר במרוקאית: שלמה ארצי ושמעון בוסקילה ב'עלש', הפרויקט של עידן רייכל, מאור אדרי ועוד. אנחנו הגענו בתקופה שהתייחסו למוזיקה ובכלל לתרבות המרוקאית כנחותה וכמשהו שלא ראוי לבמה, ושינינו זאת".
לזמי: "רק כיום, כשצעירים אומרים לי שהם גדלו על המוזיקה של שפתיים, אני מבין את כוח ההשפעה וההצלחה של הלהקה. כנראה שהיינו בזמן הנכון, במקום הנכון, עם המוזיקה האיכותית והנכונה".
לאחר פירוק הלהקה פנה אוליאל לקריירת סולו. הוא ממשיך לפעול בסצינת המוזיקה המקומית ועובד בימים אלו על אלבום חדש. לזמי מופיע בעיקר בחינות ובאירועים של בני העדה עם שירים במרוקאית. אלי אוליאל מוסיף לתופף מדי פעם עם חיים אחיו, וחיים אוחנה פרש מהמוזיקה ופנה לעסקים. ועדיין, אם תזדמנו לחתונה או לחינה בקרוב, בוודאי תמצאו את עצמכם רוקדים לצלילי השירים של להקת שפתיים, שכבר למעלה מ־30 שנה לא נס ליחם.