"כשסיפרתי למשפחה ולחברים שאני רוצה לכתוב שירים, זה גרר הרבה הרמות גבה וטיעונים שזה לא מקצוע. אמרו לי: 'לך תלמד משהו מסודר'. אף אחד לא חשב שזה יכול לפרנס אותי", מספר הכותב והיוצר, נעם חורב. "כבר מגיל 11־12 הייתי מסתובב עם מחברות מלאות שירים. חשבו שזה תחביב, רצו שאכתוב למגירה. היום אני בהחלט מצליח להתפרנס מכך, ואפילו בכבוד".
חורב (35), זוכה פרסי אקו״ם, הפך בשנים האחרונות לכותב מאוד עסוק והוא אחראי למאות שירים, ובהם אינספור להיטים למיטב האמנים, בהם ריטה, עברי לידר, רמי קלינשטיין, שירי מימון, מירי מסיקה, משה פרץ, גלי עטרי, דיקלה, הראל סקעת ושלומי שבת.
בימים אלה הוא משיק סדרת הרצאות חדשה, ״מתנות קטנות - הסיפורים מאחורי השירים״, שבה הא מספר על הילד שגדל בעפולה, חלם לכתוב שירים ובסופו של דבר כבש את תעשיית המוזיקה הישראלית. בהרצאה הוא גם חושף אנקדוטות פיקנטיות ומשתף בסיפורים שהובילו אותו לכתיבת הלהיטים הגדולים.
"אני לא מעסיק את עצמי בהגדרות של 'עשיתי את זה' או לא עשיתי את זה", הוא אומר. "מה שחשוב זה שתהיה לי אפשרות להמשיך לעשות מה שאני אוהב: לכתוב ולגעת באנשים. זה לא מובן מאליו שהצלחתי לשלב בין התשוקה שלי לפרנסה שלי. זה מדהים בעיניי שאני עובד במה שאני אוהב".
איך הגיע הרעיון של ההרצאה הזאת?
"לפני שלוש שנים הזמינו אותי מהקהילות בארצות הברית לספר את הסיפורים שמאחורי השירים. זו היתה הצלחה גדולה. הבנתי שכשאני חוזר לארץ, זה משהו שאצטרך לעשות. אבל לקח לי זמן להתבשל עם זה. לפני שלושה חודשים התחלתי להרצות במסגרות פרטיות, ופתאום כל היומן שלי לחצי השנה הקרובה התמלא. ביום שלישי הקרוב, בבית היוצר בתל אביב, זאת תהיה הפעם הראשונה שאני פותח את ההרצאות באופן רשמי לקהל הרחב עם מכירת כרטיסים. לפני חודש פרסמנו את ההרצאה הזו, וכמה ימים לאחר מכן כמעט כל הכרטיסים נקנו".
איך אתה מסביר את ההיסטריה?
"בשנים האחרונות עבדתי מאוד קשה לבנות קהילה של אנשים שעוקבים אחרי הכתיבה שלי ואוהבים טקסטים. יש לי קרוב ל־100 אלף עוקבים בעמוד היוצר שלי בפייסבוק. פתאום נוצרה לי קהילה של אנשים שאוהבים לקרוא ומתרגשים מטקסטים. אני מקבל עשרות הודעות מרגשות מאנשים שהטקסטים הללו פגשו אותם בשלב מסוים בחייהם: בפרידה, באושר גדול, והפכו להיות ממש הפסקול שלהם".
שיעור במשמעת עצמית
את הרצאתו פותח חורב בתחילת ההיסטוריה הפרטית שלו, מגיל אפס. "גדלתי במשפחה מאוד חמה ותומכת, בן זקונים מתוך שלושה ילדים", הוא מספר. "נולדתי עם יד ימין משותקת לחלוטין בגלל לידת ואקום שהסתבכה. הרופאים אמרו שהמצב בלתי הפיך. אבל אמא יצאה למלחמה להציל את היד שלי, כנגד כל הסיכויים. היא הלכה למטפלת פרטית באזור הצפון ולמדה כל מיני תרגילים שעשתה איתי בבית. אחרי שלושה חודשים היד החלה להגיב. בסופו של דבר, היד חזרה לתפקוד כשהייתי בן שנה. היום זו היד החזקה שלי, שגם כותבת את כל השירים".
בדיוק כמו שאמו לא השלימה עם אבחנת הרופאים, כך גם חורב לא הקשיב לכל מי שטען בפניו שכתיבה היא לא מקצוע. "זה נכון שקשה להתפרנס מלהיות אמן", הוא אומר. "המקצוע הזה הוא כמו רכבת הרים. אין יציבות, ובעיקר אתה צריך לעבוד מאוד קשה וחובת ההוכחה היא כל בוקר עליך מחדש. אני עושה כל כך הרבה דברים חוץ מלכתוב שירים, למשל סדנאות כתיבה. למדו אצלי בין היתר נטע ברזילי וטונה. ספר הילדים שכתבתי, 'לציונה יש כנף אחת', הפך לרב־מכר ולהצגת ילדים. יש לי משפט שאני אומר בהרצאה: 'זה לא מספיק לחלום, צריך גם להזיע'. כשאתה אמן, אתה צריך גם משמעת עצמית. צריך מוסר עבודה גבוה".
הוא עצמו, אגב, לא למד כתיבה. "לימדתי את עצמי", הוא מחייך. "קראתי המון, קניתי לעצמי ספרי שירה".
וזה הצליח. כאמור, בשנים האחרונות הוא היה אחראי למילים של להיטים גדולים, שכולם מכירים, בהם "מתנות קטנות" של רמי קליינשטיין, "אישה חרסינה" של מירי מסיקה, "חבר של פעם" של ריטה, "הראשונה" של משה פרץ, "סתם שני אנשים" של רוני דלומי ו"שאריות מעצמי" של שיר לוי.
השיר הראשון שכתב וזכה לחשיפה ארצית היה "מילים" של הראל סקעת, שייצג אותנו באירוויזיון ב־2010. "זה פתח לי את הדלת", הוא אומר. "אני לא פוסל לכתוב עוד שיר לאירווזיון, אבל זה לא משהו שבוער בי".
מה דעתך על השיר של קובי מרימי לאירוויזיון?
"אני מאוד אוהב אותו וחושב שהוא שונה בנוף האירוויזיוני, אבל זה לא דבר רע. הוא מאוד הולם את קובי. זה העולם שלו, שם הוא צריך להיות והוא מרגש אותי".
אחת המשתתפות בסדנאות הכתיבה של חורב, הייתה כאמור נטע ברזילי. "נטע למדה אצלי לפני כמה שנים. מהרגע הראשון היה ברור שמשהו מאוד גדול יקרה איתה", הוא אומר. "הייתה לה דרך משלה לעשות דברים. היו לה אנרגיות מטורפות, ניצוץ בעיניים. אני כל כך שמח על ההצלחה שלה, זה מגיע לה".
במעבה הג'ונגל
לאורך ההרצאה חורב נותן הצצה לאיך שהשיר נכתב, וכיצד הגיע לזמר. "אני חושף סודות פיקנטיים מאחורי הקלעים וגם משמיע קטעים מוזיקלים נדירים שהיו בהתהוות השירים, קטעים שאי אפשר לשמוע בשום מקום", הוא מספר.
בהרצאה מספר חורב גם על המעבר מעפולה לתל אביב, וכיצד הצליח להשתלב בתעשיית המוזיקה ולעבוד עם כל הזמרים הגדולים. "זה היה קשה מאוד", הוא מודה. "בהתחלה הייתי הולך להופעות של זמרים. כשההופעה הייתה נגמרת, חיכיתי בחוץ עם מחברת שירים. כשהאמן היה יוצא, פשוט הייתי רץ אליו, נותן לו את המחברת והולך. הייתי מאוד נבוך מהסיטואציה הזאת. ריטה הייתה הראשונה שהרימה טלפון. היא אמנית בסדר גודל ענק מבחינתי. זו היתה התגשמות כל החלומות בשבילי, כי אני מאוד מעריך אותה ואת הדרך שלה".
לרמי קלינשטיין כתבת את המגה־להיט "מתנות קטנות".
"השיר הזה, שהפך להיות המנון ישראלי שמחבר בין מבוגרים לילדים, בין דתיים לחילוניים, בכלל לא נכתב בארץ. הוא נכתב בתאילנד באיזה יום שישי בערב, כשהייתי חולה געגועים הביתה. משם הטקסט עבר לרמי קליינשטיין. מאז היו עוד כל מיני פיתולים וטוויסטים בעלילה, עד שהשיר הגיע בגרסתו הנוכחית לרדיו".
גם השיר "שאריות מעצמי" של שיר לוי הפך להיות להיט גדול, "אבל רוב האנשים לא באמת יודעים על מה הוא מדבר", מבהיר חורב. "הרבה פעמים, כשאנחנו כותבים שיר, אנו מלבישים אותו בתחפושת כדי להרחיק את עצמנו מהסיטואציה, לטשטשט קצת את הפרטים. אנשים לוקחים שיר בדרך כלל לכיוון של מערכת יחסים ואהבה. אבל הוא בכלל נכתב על המעבר שלי מעפולה לתל אביב, על המורכבות הרגשית הזאת שכרוכה במעבר מפריפריה לג'ונגל הזה".
היה קשה?
"חוויתי המון קשיים. ראשית, אתה עובר בגיל 23, לא מכיר אף אחד בעיר הגדולה. אתה צריך להתחיל לדאוג לעצמך: לשלם שכר דירה, לעשות כביסה. אתה צריך פתאום לשרוד, להתחיל לעבוד, לכלכל את עצמך. מלצרתי במסעדה כדי להתפרנס. היו גם קשיים שהגיעו ממקום רגשי. מאוד קל להרגיש בודד בעיר גדולה. אתה לא מכיר אף אחד, וגם לא את השפה והקצב. לתל אביב יש חוקים משלה. מתקבצים בה אנשים מוכשרים ואמביציוזיים שגם מאוד מקושרים. אמרתי לעצמי: 'מה הסיכוי שלך מול האנשים האלה?'. הגעתי נאיבי וחסר ניסיון".
התמימות הזאת חלפה עם השנים?
"כשאתה מתבגר, צובר ניסיון, חוטף כמה שריטות וכאפות מאנשים וסוחב איתך איזה מטען על הגב - אז סוג של תמימות כן הולך לאיבוד. אבל באופי שלי עדיין יש התלהבות של ילד. עד היום כשיוצא לי שיר חדש או יש פרויקט חדש, אני לא ישן בלילה ומתלהב".
אתה שומר על קשר חברי עם הזמרים שאתה עובד איתם?
"אני משתדל להפריד ולא לערבב עבודה וחברות. יש לי את החברים שלי שאני יוצא איתם. עם הזמרים אני בקשרים מאוד טובים, אבל כמו קולגות".
לאיזה זמר היית רוצה לכתוב?
"שולחן הנעורים שלי עומד על שלוש רגליים. גדלתי על עברי לידר, יהודה פוליקר ועמיר בניון. לעברי כבר זכיתי לכתוב שיר, עם עמיר בניון שיתפתי פעולה בשיר שהוא הלחין למילים שלי ובקרוב ייצא, ועכשיו נשארה רק הרגל השלישית: יהודה פוליקר. גם זה יגיע".
אז הגשמת את רוב החלומות שלך.
"בסוף ההרצאה ניגשים אלי הרבה אנשים עם דמעות בעיניים. זה מה שבאמת מרגש, שאני נותן לאנשים חומר למחשבה והשראה. בסופו של דבר עומד מולם ילד שהיה לו חלום והוא לא ויתר".
במאי הקרוב הוא יתחתן עם בן זוגו, חיים יניב. "אנחנו נוסעים לליסבון, מפני שאנחנו לא יכולים להתחתן בארץ באופן רשמי", הוא מספר. "אפליית הלהט"בים בארץ לא רק כואבת לי, זה שורף אותי. אני חי עם זה יום־יום. בן זוגי היה קצין קרבי בצבא 12 שנים. עכשיו הוא עובד בסטארט־אפ ישראלי רפואי פורץ דרך והוא מציל חיים של אנשים. אני בן אדם שעושה צבא, משלם מסים, כתבתי שירים שנכנסו לפסקול של המדינה הזאת, אבל כשאני רוצה להתחתן באופן רשמי, אני לא יכול לעשות זאת במדינה שלי. אנחנו חושבים עכשיו גם על להביא ילדים, וגם כאן יש את חוק הפונדקאות שתוקע".
לא חשבת לכתוב על זה שיר?
"בעמוד הפייסבוק שלי אני כותב אינספור טקסטים בנושאים פוליטיים וחברתיים. שם אני משמיע את קולי כמו שאני רוצה, בלי להיות תלוי בזמר או ברדיו".