הזמר המזרחי הראשון וחלוץ מוזיקאי המחאה: עשור לפטירת ג'ו עמר

"'לשכת עבודה' הוא שיר המחאה הכי גדול ובועט בכל הזמנים", טוען דויד פרץ, מוזיקאי ועמית מחקר במכון אלישר שחוקר את תולדות הזמר המזרחי של שנות ה־50. "הוא נכתב לפני 60 שנה, ועד היום אין שיר שמעז להתקרב למחאה של ג'ו בשיר הזה. אף אומן מזרחי לא קם מאז ותיאר את הסיטואציה בצורה כל כך מדויקת וחדה. לאף אחד לא היה את האומץ שלג'ו היה. בשיר המחאה הכי חברתי והכי קשה ג'ו אמר: 'חבר'ה, אתם מחרימים אותי רק בגלל שאני מזרחי. לא בגלל שום סיבה אחרת!'.

"שמעתי סיפור על כך שכשג'ו רצה להקליט את השיר באולפני קול ישראל, יוסף בן ישראל (האחראי על המחלקה המזרחית בתחנה - ד"פ) חשש ולא אישר לו להקליט. אז ג'ו והחברים שלו התגנבו בלילה לאולפן והקליטו את השיר בגניבה. לכן הסאונד לא כל כך טוב, כי ההקלטה נעשתה באמצעים הכי פשוטים. ג'ו פשוט היה חייב להקליט את השיר".

בסוף שנות ה־50 הקליט עמר שיר מחאה נוסף, "נתן נתן". את השיר כתב עמוס אטינגר לזכרו של טוראי נתן אלבז, עולה מרוקו ששירת בגבעתי וב־1954 זינק על רימון שנזרק לעברם כדי להציל את חיי חבריו. "ג'ו רצה להראות שגם בני עדות המזרח הם גיבורי צה"ל בדיוק כמו בני עדות אשכנז", מספר מייזליש. "השיר בהחלט זקף את ראשם ועורר הדים".

עוד גיבור מזרחי שימש השראה לעמר: אלי כהן, המרגל הישראלי שפעל בסוריה. ב־1965, לאחר הוצאתו להורג, הקליט עמר שיר לזכרו ושר אותו בטקס חנוכת גן ציבורי על שמו ברמת גן. השיר הזה היה החותמת לכך שעמר הוא הזמר של בני עדות המזרח, מי שנותן מענה לכאבם, כאב שלא זכה אז לתגובה הולמת מצד הממסד.

בחזרה לשורשים הספרדיים

לאחר הניצחון ההרואי של צה"ל במלחמת ששת הימים יצאו אלבומים ובהם שירים שהקליטו מיטב אומני ישראל, המהללים את ההישג הצבאי האדיר. משום שאף אחד לא הזמין את עמר להשתתף בחגיגה, הוא הוציא בעצמו את האלבום "שירי הניצחון של ישראל", שכלל ביצועים מסולסלים ל"ירושלים של זהב" ו"שארם א־שייח'" וגם את "מקונייטרה לקנטרה" (שיר השלום) עם השורות, "מקונייטרה לקנטרה תישמע רק הגיטרה. הלוואי ויבוא מזור לפצועים, נחמה לכל האבלים, ותקוות חיים ליתומים ושובע לכל הרעבים".

"בכל מה שג'ו עשה הייתה אמירה חברתית", אומר מייזליש, "לפניו לא היו אומנים בסדר גודל כזה, שהשפיעו חברתית דרך המוזיקה וייצגו את בני עדות המזרח והשכבות הפחות מחובקות בממסד, לכן הם ראו בו את הנציג והגיבור שלהם".

ויש מי שמוצא אפילו בשיר "ברצלונה" אמירה חברתית. "זה שיר שחוזר לשורשים הספרדיים האמיתיים", אומר חן מלול, כותב ועורך בספרייה הלאומית. "היה בכך מסר מחאתי חשוב בישראל של סוף שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60, כשהייתה מדיניות של 'כור היתוך' ויצירת 'הישראלי החדש' המערבי, החילוני והמודרני. ג'ו לא התריס נגד זה אלא פתח עוד אפשרויות, שעד היום מנוצלות היטב. ב'לשכת עבודה', למשל, הוא נתן קול לאנשים שאין להם קול, וב'ברצלונה' המחאה באה לידי ביטוי מבחינה מוזיקלית, עם השמירה על המקורות".

אף על פי שרבים מכתירים את עמר כזמר מחאה, אחרים מתנערים מהכינוי הזה. "הוא לא היה זמר מחאה אלא זמר של קונצנזוס", אומר פרופ' אדוין סרוסי מהחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית ומנמק: "אומן לא הופך לאומן מחאה בשל שיר אחד ברפרטואר העשיר והמגוון שלו. כמו אומנים מזרחים אחרים שהיו קשובים לרחשי הלב של עמם, עמר ביטא את תחושות התסכול והאפליה של חברת המהגרים שאליה הוא השתייך, והוא לא היחיד. מכאן ועד למחאה בעלת כוונה פוליטית מובהקת המרחק רב מאוד. הדגשת השיר 'לשכת עבודה' היא חלק מהנרטיב המאוחר שנבנה סביב עמר כגיבור תרבות שחתר נגד הזרם".

"אפשר להסתכל עליו מצד אחד כמודל לזקיפות קומה ולעמידה איתנה על מקומו וכבודו בתוך החברה החדשה של קיבוץ הגלויות", אומר ד"ר עודד ארז, חוקר מוזיקה פופולרית ומרצה במחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר־אילן. "אבל אם נספר את הסיפור של ג'ו עמר כזמר מחאה, אנחנו נסתכל עליו דרך העיניים של הפנתרים השחורים או של הפוליטיקה המזרחית של היום, ואני לא בטוח שהוא רצה להיות כזה. הקריירה שלו הייתה משפיעה מהמון בחינות ולא רק בגלל שיר מחאה או שניים. היה חשוב לו לקבל הכרה ממסדית והוא בעצם קיבל אותה".

"אי אפשר להגיד שהקריירה של עמר מתמקדת בכך שהוא שר שירי מחאה", מוסיף איש הרדיו והטלוויזיה שמעון פרנס, "ג'ו עמר לא היה זמר מחאה. הוא היה קודם כל פייטן, אחר כך זמר פופולרי עממי. וכשהוא התבקש לשיר שיר שמבטא את מצוקת הקהל שלו, הוא לא התבייש".

הימר – והצליח

יוסף (ג'ו) עמר נולד ב־1 ביוני 1930 בעיר סטאת שבמרוקו. הוא שר וחיזן כבר בילדותו ובהמשך הקליט מספר תקליטים בחברת פיליפס הבינלאומית והיה לזמר נודע. במאי 1956, בהיותו בן 26, עזב את מרוקו יחד עם אשתו ריימונד ובנם הבכור אורי, ודרך תחנת מעבר במרסיי הפליגו לישראל ועגנו בנמל חיפה.

בעיתון "הבוקר" שהתפרסם ב־1 בפברואר 1963 נכתב על חייו המוקדמים של עמר במרוקו: "למד בבית ספר יסודי, בישיבה, ולאחר מכן הפך הצעיר הדתי למורה כללי. הימצאותו במסגרת דתית המריצתהו להשתלם בשירי חזנות ובתור חזן מצליח נודע במרוקו. בשנת 1956 עלה לארץ, העולה החדש המדבר עברית רהוטה השתלם בהוראה בסמינר הדתי בגבעת וושינגטון ולמד שירה בביה"ס סלע בהדרכת החזן רביץ. אלא שהאמצעים שהיו בידו לא אפשרו לו להמשיך בלימודיו".

"האקט החברתי הראשון שלו היה עוד בדרך לארץ, כשהתקומם נגד שלושה אנשי סוכנות שבדקו במחנה המעבר את העולים", מציין מייזליש, "הם היו בודקים אם אתה חולה או לא ועושים סלקציה. ג'ו היה הולך לעולים לפני שנכנסו לבדיקה, מנגב להם את העיניים שלא יראו שהם חולים, מדריך אותם איך לדבר ודואג שהם 'יעברו' את הסלקציה ויוכלו לעלות לארץ. כבר אז הוא יצא כנגד הממסד השליחותי הזה".

"השירים שלו תיארו את הווי החיים של קהילה מפוארת שהגיעה ממרוקו", מספר המוזיקאי יוני רועה, חברו של עמר ומי שליווה אותו בסרט התיעודי "חבקי אותי" אל מחוזות ילדותו במרוקו. "הוא בא מקהילה עשירה שלא היו בה עוני או גזענות, ועלה לארץ מתוך ציונות גמורה. הוא אהב את הארץ. פה הוא נתקל בממסד קשה שלא מוכן לקבל אותו, אבל הגדולה שלו הייתה שהוא היה מודע לכישרון שלו".



"הוא התלווה לקהילתו, קהילת יהדות מרוקו בהגירה ההמונית למרות שיכול היה להישאר בארץ מולדתו כפי שעשו אומנים יהודים מצליחים אחרים שחששו שהעלייה לארץ תחסל את הקריירה שלהם", מבהיר פרופ' סרוסי. "המצב בארץ היה ידוע לו: מדינה צעירה, ללא אמצעים, ללא תקשורת מפותחת, נשלטת על ידי ממסד שעבורו המוזיקה שלו הייתה רק 'פולקלור' במקרה הטוב. בכל זאת הוא הימר, והצליח מעל ומעבר במונחים של אותם ימים".

עם הגעתם לארץ השתכנה משפחת עמר במושב יד רמב"ם, הסמוך לעיר רמלה. כדי להתפרנס ולקיים את משפחתו עבד עמר כמורה לעברית באזור מגוריו וניסה להשתלב בתעשיית המוזיקה המקומית. "אני זוכר שפעם אחת הגיע אלי בחור עם פרצוף קצת מלא, שפם ומשקפיים ואמר שהוא זמר ורוצה לשיר ברדיו", משחזר איש הרדיו יוסף בן ישראל. "הוא הגיע לאודישן אצלי בבית, שר איזה פרק חזנות ושיר במרוקאית ומיד שיבצתי אותו בתוכניות הקצרות שהוגבלו למוזיקה של בני עדות המזרח".

"בהתחלה בן ישראל ביקש ממנו לשיר בערבית ומרוקאית כי הוא לא חשב שג'ו יודע עברית", מדגיש מייזליש, "אבל ג'ו התייחס לשפה העברית בחרדת קודש והתעקש לשיר בשפה הארצישראלית".

"ג'ו פעל בתקופה מאוד חשוכה לעדות צפון אפריקה", מציין שמעון פרנס, "יוסף בן ישראל היה הראשון שגילה את הכישרון שלו וטיפח אותו ונתן לו ביטוי בעיקר ב'שירים כבקשתך', שם פרח וכיכב. להוציא להיט אחד או שניים כמו 'ברצלונה' או 'שיר השיכור', בתוכניות הרגילות ובגל הקל לא השמיעו אותו, והוא נשאר נחלתן של תוכניות עדתיות.

"תחשוב על בני עדות המזרח שהתביישו במוצא שלהם, בתרבות שלהם ונדרשו על ידי הממסד המפא"יניקי להסוות את השייכות העדתית שלהם ולאמץ את הישראליות החדשה. ברגע שהם עלו לארץ, הם הרגישו שהתייחסו אליהם ככאלה שבאו מארצות האויב, ארצות ערב. הם הרשו לעצמם ליהנות מהתרבות שלהם רק בבתים, בבתי הקפה השכונתיים או בשמחות.

"החברה הישראלית הוותיקה זלזלה בעליות הגדולות מארצות ערב, ופתאום שומעים את הזמר הזה ברדיו הישראלי והוא מצליח - זה גרם לזקיפות קומה לעדות המזרח. הם העריצו אותו, אהבו אותו. הם גידלו את הדור השני לעליות על המוזיקה של ג'ו עמר. לימים זמרים ויוצרים כמו אביהו מדינה, זהר ארגוב, חיים משה, דקלון ומאוחר יותר אייל גולן - סיפרו שגדלו על המוזיקה שלו".

נער הפוסטר הים תיכוני

ב־1957 הקליט עמר את שירו ה"מסחרי" הראשון, "ישמח משה", ששילב בין פיוט למנגינה מזרחית אותנטית והושמע בעיקר בקול ישראל. עד אמצע שנות ה־60 הקליט לא מעט שירים שהפכו ללהיטים גדולים ופרצו מחוץ ללבבותיהם של בני עדות המזרח.

רשימה חלקית בהחלט: "שבוע טוב", "כוכבי שקע" (פרח הלימון), "שלום לבן דודי", "הריני שר", "פעם, פעם", "אם לא תדעי לך" (היפה בנשים), "חבצלת השרון", "מתי שוב ניפגש", "שלגיה" (שעמר היה הראשון שביצע אותו ולימים יהפוך מזוהה עם שלישיית התאומים), "זה לא נורא", "נעמה", ועוד רבים וטובים שהפכו אותו לחלק בלתי נפרד מתעשיית המוזיקה המקומית, בין שירי ארץ ישראל של יפה ירקוני ושושנה דמארי לשירי הלהקות הצבאיות.

"אף חברת תקליטים ממוסדת לא החתימה אותו", מבהיר פרנס. "הוא לא הוחתם ב־CBS או בהד ארצי. חברת תקליטים ממסדית לא חשבה שמן הראוי להקליט זמר עדתי. הן לא חשבו שלמרוקאים יש כסף לקנות תקליטים. חברות התקליטים הממסדיות לא ראו בו פוטנציאל רווחי כלכלי. אבל באותן שנים הופיע ג'ו עמר בכל במה אפשרית".

רק קוליפון, חנות תקליטים קטנה ביפו של האחים אזולאי, החתימה אותו. בחדר ההקלטות האחורי הקטנטן של חברת מקולית הוא הקליט את כל הלהיטים שלו. "לחדר יכלו להיכנס לא יותר מארבעה אנשים", מתאר אורי ורטהיים, חוקר המוזיקה המזרחית ובעל דף הפייסבוק: "מוזיאון המוזיקה המזרחית". "שם הוקלטה הגרסה המקורית של 'שיר השיכור' בליווי אברהם דוד הכהן וז'קי אזולאי בקולות רקע. לפני ביצוע השיר היה הזמר מציג את עצמו ואת חברת התקליטים, כך שההקלטות מאותן שנים נפתחו במשפט: 'איסטוואנאת זאקי'. כלומר, 'תקליטי זאקי' במרוקאית ואז שם הזמר. בהמשך הקליט ג'ו את 'שיר השיכור' בהד ארצי עם הפקה יותר עשירה, אבל ההתחלה הייתה אומנם דלה באמצעים אך מלאה ברגעי קסם".



"ג'ו הכניס בדלת האחורית את הזמר העברי של בני עדות המזרח לחצר של הבית המשותף", אומר מייזליש, "אבא שלי מצ'כיה ואמא שלי מפולניה, ולא הייתה שבת שלא שמנו את התקליט של 'ישמח משה' ו'שלום לבן דודי'. על המוזיקה שלו גדלתי בבית האשכנז שלי".

"הוא לא הופיע במועדוני לילה, כי זה לא הסתדר עם תפיסת העולם הדתית שלו, וזאת הסיבה שהיה קשה לו להתפרנס בארץ למרות שהיה כוכב ענק. בתחילת שנות ה־60 הגיע לרמת פופולריות דומה לזו של אריס סאן", טוען ד"ר עודד ארז, "קול ישראל שם את אריס סאן ואת ג'ו כזמרי קרוס־אובר שהקליטו מצד אחד דברים יותר מזרחיים בשביל קוליפון ומצד שני היו מופיעים ברדיו ועל במות יום העצמאות ובפסטיבלים. הם היו הפוסטר־בויז של המוזיקה הים תיכונית. אבל אפילו ששניהם היו סופר־מצליחים, הם גילו שיש תקרת זכוכית עבורם. הם אף פעם לא קיבלו את אותו המקום כמו כוכבי הזמר העברי של אותן שנים, כמו יפה ירקוני או שלישיית גשר הירקון".

אחד האירועים הממסדיים שבהם השתתף עמר היה פסטיבל הזמר והפזמון הראשון ב־1960, שבו ביצע יחד עם לילית נגר את "ליל החג" וקטף את המקום השלישי. "זו הייתה נקודת מפנה עבורו", אומר מייזליש. "הממסדיות הציונית נתנה לו אז לראשונה במה באירוע שיא ככל האומנים".

"תעשיית הקלטות המזרחיות בתל אביב-יפו, בעיקר המפעל הגדול של האחים אזולאי שהכירו אותו עוד ממרוקו, אפשרה לו להמשיך להקליט בארץ ולספק תקליטים לשוק המקומי ואף לחו"ל", מציין פרופ' סרוסי, "הקשר שלו עם יוסף בן ישראל, האיש החזק במחלקת הפולקלור בקול ישראל, פתח בפניו את הגישה הישירה להמוני בית ישראל, ולא בכדי המפיק הנודע גיורא גודיק הזמין אותו ביחד עם יפה ירקוני למופע בארצות הברית לרגל יום העצמאות של ישראל ב־1965".

המופע הזה, שהתקיים באולם הקרנגי הול המפורסם במנהטן, פתח בפני עמר את השוק האמריקאי ודרכו פרץ אל הכפר הגלובלי. "מפיק כגודיק לא היה מביא את עמר אילולא ידע שמדובר באומן בעל רמה אומנותית גבוהה, נוכחות בימתית מרשימה ומוכחת וגם ייצוג של אותנטיות ישראליות ששבתה את הקהל היהודי באמריקה".

שלום לך, ארץ נהדרת

אחרי ההופעה הזו החליט עמר לנסות את מזלו בחו"ל, והחל להופיע ברחבי ארצות הברית. בהמשך הוא החליט לעזוב את הארץ והתיישב בניו יורק ואחר כך בלוס אנג'לס, הפך לאחד החזנים הפופולריים בעולם ובמקביל להופעותיו לימד חזנות בארצות הברית ובאירופה.

יוני רועה טוען שהסיבה לעזיבתו הייתה חוסר ההערכה של הממסד כלפיו. "הוא עזב את הארץ באקורד צורם. הוא הושמע אולי פעם או פעמיים בשבוע ברשת א' ובזה נגמר הסיפור. זה סתר את כל מה שחשב על ישראל. הוא אמר: כולנו יהודים, כולנו אחים, למה מבדילים בינינו? כשהוא ראה שיש קיפוח והפרד ומשול, זה שיגע אותו וגרם לו לאבד את הביטחון. מה שהמדינה עשתה לי הוא כמו טרור, כך אמר לי. בחו"ל אהבו אותו וידעו לספר את הסיפור שלו, הוא הפך לאייקון בקרב הקהילות היהודיות שבהן הופיע, רק בארץ שלו פחות העריכו אותו".

"באיזשהו מקום תמיד תפסו אותו כסוג ב'", מוסיף מייזליש, "ברגע שגילו אותו בארצות הברית והציעו לו לצאת לסיבובי הופעות לעתים קרובות, כבר לא היה לו טעם לחזור לארץ, אז הוא לקח את המשפחה ועבר לשם".

"ג'ו עמר הגיע לארץ כי רצה להיות חלק מהישראליות, אבל קלט מהר מאוד שהוא לא מתאים למה שהישראליות רצתה", אומר פרץ. "הוא הרגיש שהישראליות רצתה לקבל אותו רק כבן לעדות המזרח ולא כאחד ממנה. הוא ניסה לעשות הכל כדי להתחבר לישראליות: ניסה שירי מחאה שזעזעו את החברה וניסה לשיר שירי פופ עם נגיעות אירופיות. האלבום האחרון שהקליט לפני שעזב את הארץ לראשונה היה: 'מצעד הפזמונים של ג'ו עמר', שם שר את שירי המיינסטרים הפופיים והקצביים של התקופה, וגם זה לא עבד. הוא רצה להראות שהוא יכול לשיר גם נעמי שמר ולהישמע ישראלי. אבל לא קיבלו אותו כג'ו עמר.

"אני חושב שהכישלון המהדהד של האלבום הזה היה אחת הסיבות שהוא עזב את הארץ. היה ברור לו שהוא עשה את כל המרחק שאדם היה צריך לעשות בשביל להשתלב בישראליות, אבל זה לא עזר. הוא קיבל כאפה לפנים מהממסד ומהחברה הישראלית למרות שבעיני בני עדתו נחשב לקולם".

ד"ר עודד ארז טוען כי הסיבה למעבר לחו"ל הייתה בעיקר כלכלית: "ג'ו הופיע על במות ממלכתיות אבל לא הצליח להתפרנס. הוא הגיע לתקרת זכוכית מבחינת המעמד בארץ. ברגע שקיבל הצעה להופיע בחו"ל ולהרוויח כסף, הוא עשה את זה".

בניגוד לאומנים שעזבו באותן שנים את הארץ לחו"ל ונתפסו כפחות ציוניים או כבוגדים, המעמד של עמר נותר כשהיה, כשהוא מקפיד לתחזק קריירה בארץ במקביל לחו"ל. "הדימוי של כוכב הזמר המזרחי בישראל שהתגבש כבר בסוף שנות ה־50 ובראשית שנות ה־60 התעצם אחרי שעבר לארצות הברית והשתקע בה", מסביר פרופ' סרוסי. "הריחוק תמיד מעצים את הגעגועים. עמר הקפיד להנכיח את עצמו בישראל על ידי הופעות תקופתיות בארץ. על ידי כך הוא תחזק את הדימוי של הכוכב, הפעם כמי שהצליח בחו"ל".

כחלק מהניסיון שלו להתחבב על הקהילות היהודיות, השכיל עמר לשיר את שיריו גם ביידיש, לדוברי השפה. "שיר השיכור", "כוכבי שקע" וגם "זינגרלה" זכו לגרסאות מיוחדת בקולו. חוקרי מוזיקה אחדים מפרשים זאת כניסיון שלו להתחבב על הקהל האשכנזי, אך סרוסי מסביר כי למעשה זהו פן נוסף בוורסטיליות האומנותית שלו, כפרפורמר מהשורה הראשונה.

"עמר היה אומן ממולח במובן החיובי ביותר של המילה. הוא קרא את הסצינות שבהן פעל וכיוון את הרפרטואר שלו, כולל שפתו, אליהן", הוא אומר. "השירה ביידיש, ועוד יותר משמעותי מכך השליטה המפליאה שלו בחזנות אשכנזית, נבעה מהצורך שלו להתפרנס בארצות הברית, היכן שרוב היהודים הם ממוצא מזרח אירופי. כאומן דגול, עמר שר גם ביידיש בצורה מושלמת. עם זאת, גם בשירתו בשפה זו הוא נשאר נאמן לעצמו ולמורשתו, שכן הוא תיבל שירים ידיים בניחוחות אנדלוסיים".

"הוא לא ניסה להתחנף לאשכנזים", אומר פרנס, "כחלק מהרבגוניות המוזיקלית שלו, הוא שר גם ביידיש, כי זה מה שהקהילות שם הכירו ואהבו. הוא שנא את המיתוג של זמר מזרחי. הוא לא ראה בעצמו ככזה, הוא ראה עצמו כזמר ישראלי ששר שירים ישראליים ולא ניסה לשאת דגל מזרחי כלשהו במכוון".

אל תשליכני לעת זקנה

בשנות ה־80 חזר עמר להתגורר בישראל וניסה להשתלב בתעשיית המוזיקה מחדש. הוא הקליט פרסומת לקפה טורקי וג'ינגל למערכת הבחירות של ש"ס ב־1986, אך הרגיש שעדיין הוא לא מצליח להשתלב כמו שרצה.

"תסכל אותו שבארץ לא העריכו אותו באמת בימיו הגדולים, והעדיף לעשות הרבה כסף בחו"ל. לימים, כשהזדקן, אמר לאשתו ריימונד שהוא רוצה לעשות עלייה לישראל", מספר רועה. "אחרי כמה חודשים אשתו חלתה בסרטן ונפטרה והוא חש תסכול מכך שלא הספיק לחיות איתה בארץ".

עם פטירתה של ריימונד בשנת 2000 חזר עמר להתגורר בארצות הברית וחי על קו לוס אנג'לס-ישראל. זמן קצר לאחר מכן עבר אירוע מוחי שריתק אותו לכיסא גלגלים, בהמשך לקה במחלת הפרקינסון והפסיק לשיר. בזמן הזה נערכו לכבודו כמה ערבי מחווה בארץ, שריגשו אותו עד מאוד. "בערוב ימיו ג'ו הרגיש שהמורשת שלו תישאר, בייחוד לאחר ששמע את אייל גולן שר את 'ברצלונה' שלו, והוא צדק", אומר רועה. "הוא היה בוכה בערבי מחווה כי לא יכול היה לדבר", מוסיף מייזליש. "הייתה הערכה עצומה אליו ואל שיריו. אהדה עצומה, אבל לא היה כך בימי חייו. הוא זכה ליחס אמביוולנטי, העריכו אותו, אבל לא עד הסוף".

ב־26 ביוני 2009, במהלך שהותו בניו יורק, הלך לעולמו כשלצדו שני בניו, שלוש בנותיו ונכדיו. עמר היה בן 79 במותו.

"השלב האחרון בהבניה של דמותו ככוכב היה החזרה לארץ בשנת 2000", מציין פרופ' סרוסי. "חזרה זו נחגגה ברוב פאר על ידי גורמים חזקים בשוק כגון התזמורת האנדלוסית, כמעין ניצחון רוחני של האומן שנדחה לכאורה על ידי הממסד הישראלי, הצליח בחו"ל וחזר לקראת סוף חייו לכור מחצבתו בתקופה שבה הזמר המזרחי, שהוא היה מהחלוצים שלו, היה למיינסטרים במוזיקה הפופולרית הישראלית".

עשור חלף מאז שג'ו עמר הלך לעולמו, ונראה שהשפעתו החברתית (בין שהתכוון לכך ובין שלא) ובעיקר השפעתו המוזיקלית עדיין ממשיכה להדהד. כשאומנים כמו אייל גולן או עומר אדם עומדים על הבמה ושרים את נשמתם עם הסלסול המיוחד שספגו מהבית, נשמתו של עמר בוקעת החוצה מגרונם, כחלק בלתי נפרד מקולם ובעיקר מהישראליות שלנו.

"לכל אחד יש את הג'ו עמר שלו, את הזיכרון והקשר האישי שלו למוזיקה שלו ולעשייה שלו", אומר מייזליש. "יהורם גאון פעם אמר לי שג'ו חימם לו את הלב ונכנס לו לעורקים. אייל גולן הושפע ממנו. לכולם הוא נתן צ'אנס, קידם אותם והרים אותם לקדמת הבמה. הוא אמר פעם לליאור אלמליח: 'תשכח מאגו, זה לא חשוב אם אתה שר ראשון או שני, אם אתה שר טוב - יזכרו אותך".

פרופ' סרוסי: "המוזיקה הישראלית של היום רחוקה מאוד מהמוזיקה של ג'ו עמר. אפשר לומר שבערוץ הפיוט המסורתי, שהיווה חלק מהרפרטואר הטבעי שלו, הוא הקדים את המאוחר בהנגשה של פיוטים בעיבודים יותר מזמינים לקהל רחב. מה שנותר ממנו חי עד היום הוא הלהיטים שלו, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. להיטים אלו גם כוסו על ידי אומנים ישראלים צעירים יותר בעיבודים חדשניים, מה שמנכיח את זכרו של ג'ו דור אחרי דור".

ארז: "החשיבות והתרומה שלו היו בכך שמלבד העובדה שהוא היה כישרון ענק ופרפורמר ענק, המוזיקה שלו הייתה מעין ערבוב של כל מיני דברים: מערביים, ערביים, ים תיכוניים ואפילו פופיים לצד שירי ארץ ישראל. סגנון המוואל האנדלוסי שהוא הביא הפך להיות אחר כך חלק בלתי נפרד מהדנ"א של המוזיקה המזרחית בפי אומנים כמו זהר ארגוב וחיים משה. הוא התיך אותם לסגנון היברידי שאפשר להתחיל ולדבר עליו כעל משהו ישראלי באמת. זו התרומה האמיתית שלו".

פרנס: "בשנות ה־60 הוא היה הזמר הישראלי הבודד ששר ב־ח' ו־ע' מודגשות, ושמרבית הקהל שצרך את שיריו ואהב אותו היה קהל שאנחנו אוהבים לכנותו 'מזרחי'. הוא הראשון שנתן ביטוי תקשורתי למוזיקה מזרחית, הוא זקף את ראשן של עדות צפון אפריקה, וההשפעה שלו סללה את הדרך לאומנים הים תיכוניים שבאו אחריו".