אי אפשר לטעות בקול הבס המחוספס הזה. גם כשהוא נשמע מבעד לטלפון והקליטה לא משהו. "אני נמצא באולפן החזרות אחרי כמה שעות שבהן ניגנתי עם הלהקה שלי. אנחנו מתכוננים להופעה הקרובה, ואני חייב שהכל יהיה מדויק, שהחומרים יישבו טוב. אגב, שמעת את השיר החדש שלי?"
"בטח, אריק", אני אומר לאריק סיני.
"מה חשבת עליו?".
אני משיב לו ש"כמו נצח" (מילים: שחר הדר, לחן: אודי תורג'מן) הוא שיר רוק–פולק רומנטי, שנשמע תפור היטב למידותיו הווקאליות. "אתה מכיר את הילדים שנתקלים במשהו שמרגש ומלהיב אותם והם מרגישים שהוא יסב להם אושר נצחי? אז יש משהו ילדותי נצחי בטקסט שכבש אותי", הוא אומר לי, ואפשר להרגיש את החיוך עולה על פניו. "הטקסט הזה דומה למה שאני מרגיש לגבי כמה דברים שקורים כרגע בחיי". כמו מה? כנראה כמו העובדה שאת הסערות בחיי האהבה המפותלים שלו החליף השקט ואת הכעס החליף הפיוס.
ובלילות ההם הכל נראה כמו נצח
ממש הרגשתי איך הלב שלי גדל
וכשחיבקתי ונישקתי לך ת׳מצח
אז מי ידע שלא נפסיק להתקלקל
עברו שנים אני לבד כבר לא מחכה לך
מה שהיה היה אין דרך לחזור
רק בלילות קרים עדיין מטייל בך
בין העצים והשדרה והדמיון
נדמה שאין ישראלי שלא היה מזהה את קולו של סיני, קול שהפך לחלק בלתי נפרד מהפסקול של המדינה בארבעת העשורים האחרונים. התרגשנו עם "שיר פרידה", שרנו בקולי קולות את "אם אתה בסביבה" ("העיירה שלי"), הרגשנו חלוצים עם "דרך הכורכר", לא הצלחנו להוציא מהראש את הפזמון של "שובי לפרדס" ועוד יותר קשה היה לנו להפסיק לזמזם את "סיבה טובה".
המבצע שלהם, האיש עם התלתלים הסבוכים, היה כוכב גדול בתחילת שנות ה–80, בתקופה שבה הם יצאו לאוויר העולם וסחפו את המדינה כולה. הוא כיכב אז בסרטים ("שוברים", שלא הצליח בקופות אבל הוציא להיטים על–זמניים), במחזות זמר ("אברהם אחד", מחזמר על נושא תנ"כי שגם הוא נכשל בקופות. "לדעתי המחזמר היה טוב, הוא התפספס בגלל מלחמת לבנון הראשונה") ובפרסומות ("ברודווי 80", בתמונה שבה הוא נראה יושב מול מדורה ומדליק סיגריה). סיני הופיע בתדירות גבוהה על שערי העיתונים והמגזינים והוזמן להתארח בתוכניות הרדיו והטלוויזיה.
150 שירים מוקלטים
ימי הזוהר נגמרו עבור סיני בסוף שנות ה–80, והוא ידע תקופות פחות טובות. מי שיכול היה להימנות עם המוזיקאים המצליחים והמרוויחים בארץ עבר להתגורר בארצות הברית, חזר לארץ אחרי כשלוש שנים, הוציא סינגלים ויצא במופעים שונים. למזלו במוזיקה הוא מצא תמיד מזור. "הקלטתי 150 שירים עד כה", הוא מתגאה.
אתה מתגעגע לתקופת הזוהר?
"אני ממש לא מתגעגע לעבר, וגם לא לתלתלים. יש דברים שאני מתגעגע אליהם, אבל הם לא קשורים לקריירה שלי, כמו להורי שאינם ולחברי שאינם. בנושא המוזיקה ספציפית אני לא מסתכל לאחור ולא שוקע בגעגועים. אולי בגלל שכל הזמן אני ממשיך להוציא שירים חדשים".
איך אתה מחליט מה יהיה השיר הבא שתבצע?
"כל הזמן שולחים אלי שירים, ואני מקפיד להיפגש עם מוזיקאים שאני מכיר ויודע מה הם עושים. השבוע למשל נפגשתי עם ארקדי דוכין כדי לדבר על שירים חדשים. כשאני שומע שיר, אין אצלי שטח אפור. אין באמצע. רק 'אוהב' או 'לא אוהב'. ה'לא אוהב' מקשה עלי להסביר למי שכתב את השיר שהוא עלא כיפאק אבל אני לא מתחבר אליו. זו תחושת בטן. גם אם אני אוהב את השיר, זה לא אומר שאני חושב שהוא יכול להצליח. מה שזה אומר שעבורי, באופן אישי, השרשרת של הכותב, המלחין והמבצע מתאימה בדיוק. אם אני לא מרגיש שהשרשרת הזו מתחברת, לא תהיה אמת ולא אוכל להקליט שיר".
ואיך באמת התקשורת מתייחסת לחומרים החדשים שאתה מוציא?
"(נאנח) אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל הם מעדיפים את השירים הישנים תמיד. זה קורה לכולנו, וכשאני אומר 'כולנו', אני מתכוון לאומנים הוותיקים. תמיד אוהבים להישען על הקלאסיקות שלנו בלבד וזה לא נכון עבורנו, כי אנחנו רוצים להתחדש וליצור ולהישמע. רק שלא יישמע שאני מקטר, כן? זו דרכו של עולם".
ואולי לסיטואציה הזו יש קשר למצב התרבות בארץ?
"אין לי טענות. גם לא למירי רגב שרת התרבות שבסך הכל מנסה לעשות טוב. היא לא תמיד מצליחה, כי לפעמים היא מתלהמת, אבל בסך הכל אני חושב שהיא הייתה בסדר גמור".
ומה אתה חושב על המצב הפוליטי בארץ?
"זוועה, זוועה איומה. והבחירות? בזבוז כספים. בלי להאשים אף אחד, כי אני לא רוצה להיכנס לזה, המצב נורא. אם היו נותנים לי חלק קטן מהכסף שמתבזבז בגלל הבחירות החדשות, הייתי גומר את החודש כמו שצריך".
בעבר תמכת פומבית באביגדור ליברמן. מה דעתך עליו כיום?
"בשנת 2006 הייתי בחוג בית של ליברמן ומאוד אהבתי את ההרצאה שלו. נפגשתי איתו והצעתי לו את עזרתי וגם התחברנו בפן האישי, לא על בסיס פוליטי אלא כחברים טובים. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שזה לא לעניין להיות חבר עם מישהו שמזוהה כל כך פוליטית והחלטתי להתמקד רק במוזיקה. נשארנו ידידים טובים והכל בסדר".
מתחת לצל כבד
בסוף השבוע הקרוב ימלאו לסיני 70. כשרק ציינתי את העובדה הידועה הזו בפניו, מיד התעוררה בו תחושה של חוסר נוחות. "המספר 70 מפחיד אותי יותר מהגיל", הוא מסביר את ההרגשה. "אני מרגיש עדיין ילד. אז אין לי חששות מהגיל. מה שכן, יש לי חששות מכך שאולי אצטרך להפסיק לשיר בגלל הגיל שלי. אני יכול להגיד לך משפט מוחץ ומתכוון: אני מקווה שאוכל לשיר עד יום מותי".
הוא נולד כאריק יסני ב–29 ביוני וגדל בקריית ביאליק להורים ניצולי שואה שעטפו אותו באהבה וגם בפחדים שלהם. לדבריו, עוד בילדותו דבק בו חיידק המוזיקה, אולי כהגנה מפני העולם. "כבר בבית הספר היסודי, כשכל התלמידים היו יוצאים החוצה לקפוץ למרחק או לשחק בג'ולות, הייתי נשאר בכיתה עם מחברת שירים, כותב ושר".
בנעוריו נהג לשיר ולנגן בגיטרה, ואת שירותו הצבאי עשה בלהקת גולני - שם ביצע את הסולו הראשון שלו "מרחוק". אחר כך עבר לצוות הווי סיני. בהמשך הקים יחד עם אלברטו הרטמן, חברו ללהקת גולני, את צמד המיתרים.
"לא הייתי צריך לדעת בראש שמוזיקה היא הייעוד שלי - הרגשתי את זה בבטן. יש כאלה שיודעים בראש והם טועים. המוזיקה זחלה אצלי בנשמה כמו פרפר שרוצה לבקוע החוצה מהגולם אבל הוא אטום בינתיים, אין לו לאן לצאת".
לאחר שהשתחרר מהצבא, הופיע בלהקות קצב חיפאיות מקומיות, בראשן הנמרים. זו הייתה אחת הלהקות הידועות בחיפה של שנות ה–70, שהופיעה בעיקר בחתונות וניגנה רוק עכשווי. סיני החליף את מקומו של הסולן הקודם, יהודה פוליקר.
לקראת אמצע שנות ה–70 החליט לשנות שם משפחתו מ"יסני" ל"סיני", כדי שיהיה יותר קליט, כך אמר. "ואז בשנת 1977 שפר עלי המזל, כששלמה ארצי כתב עבורי את 'שיר פרידה', שהיה להיט הסולו הראשון שלי", הוא מציין. "השיר הזה למעשה פתח לי את הדלת להמשך קריירת הסולו".
האלבום הראשון שלו, "אריק סיני", יצא לאור בשנת 1980 ואחריו הגיעו עוד תשעה אלבומי אולפן. להצלחה מסחרית זכו רק אלו שהוקלטו עד אמצע שנות ה–80, השאר לא שחזרו את אותה הצלחה. ב–2011 הוציא סיני את האלבום האחרון עד כה - "הולך ובא".
אתה כבר לא מאמין בפורמט הפיזי של אלבומים?
"אני לא חושב על זה. אני מקליט ומוציא שירים שאני אוהב, ומקווה שישמיעו אותם ויאהבו אותם. את העבודה הטכנית אני משאיר לאחרים".
מבין 150 השירים שהוצאת - איזה שיר מתאר אותך בצורה הטובה ביותר?
"אני חושב ש'צל כבד'. זה שיר על אדם שלא מקפיד כל כך על הליכה בדרך אחידה והוא תועה בדרך. זה פשוט אני. אבל אתה יודע מה? אני לא אוהב להסביר שירים".
יש בך חרטות על הצעדים שעשית בקריירה?
"תראה, אני מסתכל אחורה לפעמים די בזעם, כי עשיתי טעויות מקצועיות. יש איזה שביל ערטילאי שאתה אמור ללכת בו אחרי שהצלחת, אבל לפעמים אתה רוצה לסטות ממנו ולעשות משהו אחר. אז אנשים אומרים לך: 'לא! תחזור לשביל'. וכשאני אומר 'אנשים', אני מתכוון לאלו שמשמיעים אותך. אתה מקשיב להם וחוזר לשביל אבל סוטה שוב לצד שני ומתחיל כבר להתבלבל. במקום הזה היו לי כמה מעידות כאלה, שבאו מתוך רצון עצמי לחדש ולשפר. אף פעם לא הלכתי אחרי העדר בשביל המסומן, אבל למדתי מהטעויות. זה בסדר, אני מקבל אותן".
בעשייה מתמדת
בשנים האחרונות מופיע סיני ברחבי הארץ עם להקתו במופע לציון 40 שנות קריירה, בחודש הבא הוא יערוך הופעה חגיגית במיוחד לרגל יום הולדתו באמפי שוני. "ריקי גל, שהיא חברה טובה וקרובה כבר שנים רבות, מאז הופענו יחד במחזמר 'אברהם אחד', תתארח במופע ונשיר ביחד שיר אחד שלי ושיר שלה", הוא מגלה. "גם דודי בר דוד יתארח ואשיר איתו שיר שהוא כתב לי וייצא בקרוב".
יש לך על הבמה את אותה האש כמו בעבר?
"רק יותר ויותר".
מי הקהל שמגיע להופעותיך?
"הקהל מעורב, מצעירים מאוד ועד מבוגרים. תענוג לראות קהל כזה נפלא. פעם הייתה תקופת החתימות, ואנשים היו מבקשים ברחוב שאחתום להם. היום אנחנו בעידן הסלפי, ואני אף פעם לא מסרב לסלפי. בחיים לא סירבתי לאף בן אדם. יש הופעות, למשל ב'זאפה', שלאחריהן אני מקדיש זמן לקהל כדי לדבר ולהצטלם".
אגב סלפי, עד כמה אתה פעיל ברשתות החברתיות?
"אני פעיל מאוד בפייסבוק ובאינסטגרם, ואוהב את זה. בשבילי המקומות האלה הם דרך התקשרות עם אנשים כמו מייל נוסף. אני מתייחס לרשתות החברתיות בחיוב ולא ברצינות מטורפת. לפעמים זה מרגיש לי מפגש חברתי ואני נהנה לצפות מהצד וגם להשתתף".
אתה מאזין לשירים חדשים?
"אני מאוד אוהב את מה שקורה במוזיקה הישראלית שיוצאת ממגזרים וקהילות מגוונות. קורים דברים יפים, וההפקה המוזיקלית כיום נפלאה. אני מופתע כל הזמן מההתפתחויות וההתחדשות המופלאה, וזה פשוט נהדר".
יש אומן עכשווי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה?
"אני מאוד אוהב את חנן בן ארי ומאמין לו כשהוא יוצר ושר. חמוד אמיתי. יש עוד כמה אומנים שאני אוהב".
עד כמה המצב במדינה משפיע עליך כיוצר?
"אם כיוצר הייתי מסתמך על המצב במדינה, לא היה יוצא ממני ומהסביבה שלי שום שיר. איזה מצב יש פה? אין כאן שום מצב שמפרה אותך. במצב כזה על מנת שתהיה קצת פורה אתה צריך לברוח למדבר".
נו, ואתה בורח למדבר?
"בורח לים המלח, בורח לגליל. בריחות קצרות".
אתה מצליח להתפרנס כיום רק ממוזיקה?
"רק ממוזיקה - וזו צרה צרורה. יש קומץ אומנים שמתפרנסים מצוין ממוזיקה, אבל אני חושב שכ–80% ממש לא".
בכל זאת, מה הסוד לשרוד בתעשייה כל כך הרבה שנים?
"הסוד הוא לאהוב את מה שאתה עושה. אין לי סוד אחר. אני לא יכול לחשוב על עצמי רגע בלי מוזיקה, היא בנשמתי ובדמי".
מה היית ממליץ לקולגות שלך, האומנים הוותיקים שמתקשים לגמור את החודש?
"מי שמרגיש כמוני שהמקצוע הזה הוא בדמו ואין משהו אחר שהוא יכול לעשות במקום, העצה שלי אליו היא שימשיך להקליט שירים ולהופיע, ותמיד לשאוף להשתפר. חייבים להיות בעשייה מתמדת. מי שלא מרגיש שזה הייעוד שלו, ואני בעיקר פונה לאומנים הצעירים בהקשר הזה, אז חבל על הזמן שלו, כי המקצוע הזה לפעמים רומס. לא פעם עמדתי בפני פרשת דרכים וכבר עמדתי לפרוש, אבל זה בלתי נשלט. המוזיקה עבורי היא כמו סם. אחרי כל כך הרבה שנים אני לא יוצר כדי להיות מפורסם או בשביל לזכות באהדת הקהל, זה לא מעניין אותי. את שלי במובן מסוים עשיתי, אני רק מחפש עוד ועוד שירים טובים".
איזה טיפ היית נותן לצעירים שרוצים להצליח כזמרים?
"היום צריך לחפש דרכים מגוונות כדי לפרוץ. יש למשל מקפצה אדירה כמו תוכניות הריאליטי המוזיקליות שאני צופה בהן באדיקות. בתקופה שלי לא היה כזה דבר, לדעתי זה נהדר".
סיבה טובה לאהבה
גם בחייו האישיים, בדומה לחייו המקצועיים, ידע סיני עליות ומורדות ונתיבים עקלקלים, כשנישא והתגרש חמש פעמים. לאשתו הראשונה ליאורה נישא לאחר שחרורו מהצבא. האישה השנייה הייתה שושי ז"ל. אשתו השלישית היא טלי סיני–ריקליס, אלמנתו של איש העסקים משולם ריקליס. ואשתו הרביעית והחמישית היא הזמרת יפעת תעשה. הנישואים השניים שלהם הסתיימו בשנת 2015.
"זה קשה, קשה", הוא מודה. "לא ממליץ לאף אחד להתגרש, לפרק את המשפחה. אני מצדיע הצדעה גדולה למי שנשאר במערכת יחסים הרבה זמן. קשה לי מאוד לצאת ממערכת יחסים בכל פעם מחדש, במיוחד ממערכת היחסים האחרונה שנגמרה לפני כארבע שנים".
איך נראים היחסים שלך כיום עם האקסיות?
"בסך הכל היחסים נפלאים. אקסית בשבילי היא אישה שהייתי נשוי לה ויש לי ילדים ממנה, וכל חיי היא תישאר קרובה נפשית אלי. יש בדרך סכסוכים ובעיות למיניהן, אבל בסך הכל הן יקרות לי וללבי מאוד מאוד".
אתה רומנטיקן במציאות כמו בשירים?
"לצערי, אני רומנטיקן חסר תקנה".
למה לצערך?
"כי יש גיל שאתה צריך להפסיק עם זה" (צוחק).
את חמשת ילדיו הוא מגדיר "אור גדול בחיי". הבן הגדול, גיא, נושק לשנתו ה–46, והבן הקטן, ים, עוד מעט יהיה בן 15. "אני אוהב את כולם באותה מידה כמובן, אבל ים, בגלל שהוא עוד תלוי בי וצריך אותי וזקוק ליותר תשומת לב - זה מחמיא לי ועושה לי טוב", הוא אומר. "גם אני וגם יפעת, אמא שלו, ממלאים אותו באהבה וביטחון".
היית רוצה שהילדים שלך ילכו בעקבותיך?
"הם לא שואלים אותי. יש לי את בן, שהוא בן 40 ומאוד מוכשר במוזיקה. הוא התחיל ללכת בדרכי אבל התחיל בתהליך של חזרה בתשובה שמנעה ממנו להתעסק ביצירה. אני רואה שהוא מחובר כל כך למוזיקה ומנסה לשכנע אותו להקליט וליצור, אבל הדת ניצחה את הרצון המוזיקלי שלו".
מה הקשר שלך עם הדת?
"אני לא שומר שבת, אבל מאמין באלוהים בכל מאודי ובאמונה שלמה. אני אומר 'שמע ישראל' לפני השינה ו'מודה אני לפניך' בכל בוקר כשאני קם".
יש איזו תפילה שאתה נושא לאלוהים, חלום שהיית רוצה להגשים?
"אני מאוד רוצה לעמוד מאחורי הקלעים בקיסריה ולשמוע את הקהל מחכה שאעלה לבמה. זה לא חלום שאי אפשר להגשים אותו, הייתי רוצה לממש אותו".
מה היית מאחל לעצמך לגיל 70?
"בריאות, אהבה, והישרדות כלכלית קלה יותר".
המופע לרגל יום הולדתו ה–70 יתקיים ב־26 ביולי בשעה 21:00 באמפי שוני