בליל יום העצמאות ה־59 למדינת ישראל היה הנשיא לשעבר יצחק נבון בין מדליקי המשואות בהר הרצל. כשרק פתח והכריז "אני, יצחק נבון, הנשיא החמישי", קטע אותו הקהל במחיאות כפיים רמות וממושכות, מעשה לא מקובל בטקס הזה. זה היה מפגן עממי של אהבה והערכה לנשיא נבון, אשר יש להניח שביטויו התעצם על רקע פרשת הנשיא קצב שהייתה אז בשיאה.



נבון לא היה זקוק לקלונו של קצב כדי שאזרחי ישראל, באותו מעמד ובכלל, יתרפקו עליו ויתגעגעו אליו. הוא היה אהוב ומוערך גם בידי יריבים, בשל תכונותיו הטובות, יושרו ואהבת האדם שהייתה בו והתנהלותו ההגונה גם בחיים הפוליטיים, הנגועים בלכלוך ובהיעדר יושר. אלמלא התנגדותה של גולדה מאיר, היה נבחר כנראה לנשיאות כבר ב־1973 במקום אפרים קציר. גולדה לא יכלה לבלוע את הרעיון שאיזה בחורצ'יק צעיר (אז כבן 52), שהיה בסך הכל עוזרו של בן־גוריון, יוצב מעליה בהיררכיה השלטונית, והיא תהיה מחויבת לדווח לו על מעשי ממשלתה.



נבון היה גם מספר סיפורים נהדר. בהיותו חבר כנסת היה פותח מדי פעם שולחן במזנון, שעיתונאים, ואני ביניהם, מיהרו להסתופף סביבו. הוא היה "משכיב אותנו" עם סיפוריו. אחד מהם שזכור לי היה מלאכת מחשבת של סיפור־מערכון ונגע לנשיאות שהייתה אז רחוקה ממנו. נבון סיפר כיצד לאחר פטירת הנשיא בן צבי, ב־1963, שלח אותו בן־גוריון להביא אליו את זלמן שז"ר, כדי שיבשר לו אישית על מועמדותו מטעם מפא"י לתפקיד הנשיא. על נבון נאסר לומר על כך מילה לשז"ר.



וכאן הרביץ נבון קטע סטנד־אפ, תוך שהוא מחקה את שז"ר ומתאר איך שניהם נוסעים במכונית אל בן־גוריון, כששז"ר יודע בעצם לשם מה מזמינו ראש הממשלה אך מתחזה ללא יודע, ונבון יודע ששז"ר יודע, ושז"ר יודע שנבון יודע שהוא יודע, ושניהם מתאמצים לנהל ביניהם שיחה על לא כלום. איבדנו את הנשימה מרוב צחוק.



כשנבחר נבון לנשיא ב־1978, ביקש מהעיתונאים שלא ינטשו אותו ויבואו מדי פעם לבקרו במשכן הנשיא ולעדכנו במה שמתרחש בחיים הפוליטיים, כולל הרכילות החמה. הוא הבטיח כי מי שיבקש פגישה ייענה מיד. לאחר כמה חודשים העמדתי את הבטחתו במבחן, ואכן נעניתי מיד.



את רוב נושאי השיחה כבר שכחתי, מלבד שניים. האחד – יחסיו עם ראש הממשלה מנחם בגין, יריב אידיאולוגי, שאותם ואת בגין עצמו שיבח, והאחר – משה דיין. איני זוכר איך ולמה הגענו לדבר על דיין, אבל כאן, די להפתעתי, לא היו כמעט שבחים. הייתה הסתייגות ניכרת.



גם חמש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים עדיין התקשה נבון להשלים עם העובדה שדיין יצא נקי ממסקנות ועדת אגרנט. בהמשך ניתח, ולא לחיוב, את אופיו ואת התנהגותו בנושאים אישיים וציבוריים. את עריקתו לממשלת הליכוד כשר החוץ כינה "בוגדנות". אבל בשיחה איתי לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, הודה ביושר שחלקו של דיין בהשגתו היה רב והוסיף שאולי בוגדנותו הייתה כדאית למדינה.



דיין ונבון היו שניהם מ"נערי בן־גוריון" הנאמנים, אך מעבר לכך, קשה לתאר טיפוסים שונים יותר באופיים ובהליכותיהם. ואף זה שבח לנבון.