עם תחילתה של השנה האזרחית החדשה אני מעוניין להציג שני נושאים שנדחקו הצדה בתקשורת הממוסדת שלנו ולהשכיל בהם את הקורא, אך תחילה אעסוק בקצרה בנושא המרכזי והכאוב ביותר, לדעתי.
בקצה הימני של החברה שלנו מצויה קבוצה זערורית של חיות אדם הרוצות במלכות דוד אלוהית; בקצה השמאלי שלה מצויה קבוצה זערורית של בהמות גסות השואפות למלכות שמיים חילונית. שתיהן חותרות לחורבן המדינה. כל אחת בדרכה היא ובתמיכת קהל מעודדיה. מספיק ששני גרגירי מלח ייתנו את כל הטעם לכוס תה מתוק. זה מה שקורה עכשיו. הזערורים נותנים את הטון המרעיל בחברה שלנו וזוכים לתהודה תקשורתית חסרת כל פרופורציה. יש בתוכנו רוב עצום, מימין ומשמאל. זהו התה המתוק, שצריך ויכול להתנער מהם ולשים גבול ברור למאמצי ההרס שלהם.
ועכשיו למה שנדחק מהכותרות. הראשון שבהם, לכאורה שולי, קשור באירוע שהתרחש בדצמבר 2011, אך התגלה רק לאחרונה, ואין אקטואלי ממנו. מדובר במייל ששלח תומאס פיקרינג (שגריר ארצות הברית בזמנו בישראל) להילרי קלינטון, אז שרת החוץ של ארצות הברית. על רקע הקיפאון במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ממליץ פיקרינג: הנשים הפלסטיניות צריכות להתחיל בהפגנות ובמחאות שבת ממושכות. למה נשים? כי הגברים הם אלימים, וההפגנות יצאו מכלל שליטה.
ואז, כאשר הפגנות הנשים הפלסטיניות יצברו תנופה, יצטרפו אליהן הנשים הישראליות (פיקרינג לא מפרט, אך בהחלט ניתן להבין שלא מדובר בנשות ויצו או הדסה). ואז זורק פיקרינג את המלצת המחץ: "לצורך עידוד ההפגנות, ארגון 'שלום עכשיו' הוא נקודת פתיחה טובה". אבל הוא טורח לסיים בהדגשה כי "אסור שיתגלה שהממשל האמריקאי עומד מאחורי ההפגנות". מה היה בהמשך? איני יודע ולא הטרחתי עצמי לבדוק. זה בכלל לא חשוב.
אני יודע בוודאות (מתוך הדלפות ויקיליקס) כי זאת השיטה של ארצות הברית: להתערב בעניינים הפנימיים של מדינה זרה (ידידותית), אך להסוות את המעורבות הזאת בדרכים שונות. זכותה לעשות כך. השאלה הגדולה היא מדוע גופים ישראליים נותנים לכך יד? בחינם?
העניין האחר נוגע לערים בסהר הפורה. ראיתי לפני כשבוע חלקים מהעיר רמאדי שצבא עיראק "שחרר" מידי דאע"ש. הרס וחורבן שלעומתו נראית שכונת שג'אעייה בעזה כמקום נופש נטוש. לא רואים אפילו חתולים. רמאדי היא רק משל להרס הערים בסוריה ובעיראק. "כל העולם" מפציץ שם יום־יום. לראות סרטים וצילומים על ידי מטוסים של בשאר אסד במשך מאות ימים. לחגיגה הצטרפו עכשיו הרוסים. בתנ"ך, אצל עמוס, מופיע המושג "ערי נשמות", במובן של ערים שוממות, שעם ישראל ישקם אחרי גאולתו.
מי יוכל לקומם את ההריסות המונומנטליות הללו? מי? מיליוני פליטים, מיליוני הרוגים ופצועים, עשרות אלפי בתים, מסגדים, מבני ציבור. היכן העולם? היכן שרת החוץ השוודית? יש בכלל עולם נאור בראשיתה של שנת 2016? עולם צבוע בוודאי ישנו, כנתון לכל הערכת מצב. כאשר בשנת 2015 סוריה של אסד נבחרה להנהיג את הוועדה של האו"ם ל"דה־קולוניזציה" כדי להילחם ב"שיעבוד עמים", נשברו כנראה שיאי הצביעות. אבל יהיו ככל הנראה שיאים חדשים.