הסוף השבוע נסעתי לנופש משפחתי בפארק צוק מנרה שמתהדר בתואר "פארק האקסטרים הגדול בארץ". במקום, כלומר בצוק, מציעים שלל פעילויות מהתחום האתגרי שאמורות לתת לילד שלך חוויה עשירה, וכפועל יוצא לתת לך הרגשה שאתה הורה משקיען. כמובן שמדובר במשימה לא פשוטה. סופ"ש שלם עם ילד אנרגטי בפארק אקסטרים זה לא עניין לאנשים עם בעיות במוטוריקה עדינה והפרעות קשב וריכוז. אם הייתי ציניקן אמיתי אולי הייתי אומר שהאתגר האמיתי בצוק מנרה הוא לא להשליך את עצמך מהצוק בסוף הנופש, אבל האמת היא שאני לא ציניקן אמיתי. אני משתדל לדבוק בראייה מפוכחת של המציאות.
ובראייה מפוכחת אני חייב להגיד שהסופ"ש האתגרי במנרה לא רק שלא היה כזה נורא, להפך, במהלך הסופ"ש הזה הבנתי בצורה יותר בהירה מאי פעם שבעצם ברגע שנולד לך ילד, המשימה העיקרית שלך בחיים היא לספק לו עניין. זה לא משנה מה עשית קודם, ברגע שהילד מגיע - העבודה הראשית שלך הופכת להיות ספק האטרקציות הרשמי שלו.
אם הייתי כותב ספר על הורות מנקודת מבט של ההורה המודרני, הייתי קורא לו: "החיים כמרדף בלתי נגמר אחרי אטרקציות - מסע אל ההורות החדשה". בעולם הטלוויזיה יש למה שאנחנו מכנים כיום "הורות" שם קצר וקולע: "מפיק בפועל". אין מה להגיד, הפכתי למפיק בפועל, זה מה שהבנתי בסופ"ש. הבנתי וגם השלמתי עם זה.
מצד שני, אני חייב להגיד שאף על פי שמה שכתבתי עלול להבהיל הורים פוטנציאליים, אני לא רוצה לפגוע בדמוגרפיה היהודית בארץ המובטחת, וחשוב לי לציין שאומנם לגדל ילד זה לא דבר פשוט, אבל זה מאוד מתגמל. מגה ואולטרה וסופר מתגמל. יש משהו בביולוגיה האנושית שגורם לך ליהנות בצורה מטורפת מזה שהילד שלך נהנה. אתה מסתכל עליו נהנה ואתה מרגיש כאילו אתה לא צריך יותר מזה בחיים.
ככה בדיוק הרגשתי כשנכנסתי עם הילד לרכבל. הייתם צריכים לראות את המבט המרוגש שלו. ככה גם הרגשתי כשהילד עלה על הטרמפולינות והחל לקפוץ באושר. ככה גם הרגשתי כשהילד החזיק בהגה של הג'יפ לפני טיול השטח.
לטיול הג'יפים עצמו לא יכולתי לקחת את הילד. את זה הבנתי רק כשהג'יפ הגיע וגיליתי שמדובר בג'יפ פתוח והמדריך הזהיר שמדובר בנסיעה די פראית. למעשה זה היה יותר מסתם טיול ג'יפים, זה היה "ספארי לילה" - שזה בעצם טיול ג'יפים לילי, שבו כל אחד מהמשתתפים מצויד בפנס עוצמתי ותוך כדי נסיעה הוא מאיר על הנוף ומנסה לאתר באפלה חיות מקומיות. ומסתבר שיש הרבה כאלה. רמת הגולן בלילה ממש מתעוררת לתחייה מבחינה זואולוגית. רשימת המלאי של הטיול כוללת עשרות צבאים, שמונה חזירי בר, חמישה דורבנים ואין ספור שועלים.
אני חייב להודות שממש נהניתי בספארי הלילי הזה וגם שם, במהלך הסיור, הבנתי משהו על עצמי. הבנתי שהתהליך הושלם במלואו - הפכתי לסחי לא רק בגוף אלא גם בנשמה.
קצת אחרי שנחתה עלי ההבנה הזו עצרנו במה שהנהג כינה בעליזות "בית הקפה המקומי". בית הקפה המקומי הוא בעצם בית סורי ישן ומתפורר (שנכבש ב־67'), שבמרפסת שלו מונחת ספה בלויה שאתה יכול לשבת עליה והנוף של הגולן כולו נפרש לפניך בצורה מדהימה. הקפה בבית הקפה הוגש באדיבות ערכת הקפה הניידת של מדריך הספארי.
לאחר שמזג קפה לכוסות והגיש לי אחת, הוא הסתכל על הנוף של הגולן, לקח נשימה ארוכה, הסתכל עלי ושאל אותי בנימה ארץ ישראלית: "נו, והיית מוותר על זה?".
"ברור שהייתי".
"מה? למה?".
"למה? כי התפקיד שלי הוא לדאוג לעתיד של הילד שלי".
למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, הילד שלי החל לדהור בתלת־אופן שלו מחוץ לחדר האוכל. כשהגיע לנקודה מסוימת הוא נעצר, הצביע על בסיס של האו"ם הצמוד לגדר עם לבנון, ושאל אותי "מה זה?". ככה זה איתו לאחרונה, כל דבר שני שהוא רואה הוא ישר שואל "מה זה?", ואני נאלץ להסביר לו. כשהתשובה מורכבת מדי אני אומר לו שזה משהו ש"רק מבוגרים מבינים". גם הפעם נאלצתי להשתמש בתשובה הזאת. "את זה רק מבוגרים מבינים", אמרתי לו, והוא הסתכל עלי במבט קצת זועם והמשיך לרכוב בתלת־אופן שלו כשברקע רכב לבן של האו"ם נכנס לבסיס.