ארץ נעדרת

מי שצפה בפרק הפתיחה של "חדר חדשות" מאת ארון סורקין (2012) חטף אותו בין העיניים וספק אם שכח. מי שכמה מדקות הטלוויזיה החזקות בעת האחרונה מהבהבות בזיכרונו ודאי נזכר בהן במהלך הבחירות באמריקה. טלוויזיה טובה היא דבר נדיר, במיוחד כשהיא אוזרת אומץ ושוחה נגד הזרם. בימים שבהם סלוגן הבחירות הצעקני, הפרימיטיבי ומחוץ להישג ידו של בן תמותה רגיל (אפילו דונלד טראמפ) "Let’s Make America Great Again" מעיד שאמריקה כבר אינה האומה המוצלחת ביותר בעולם (בהנחה שפעם הייתה), הפרק ההוא אינו פחות ממקפצה אולימפית לאחד הנושאים התורמים לדימוי העצמי הנמוך, המביך והווכחני של אמריקה. קשה לזכור את הפעם האחרונה שהיה כה לא נעים להיות חלק מהאתוס האמריקאי. תוואי הדרך הארוכה והמפותלת המגדיר עצמו בימים אלה ממש, מזכיר את שיר הגיטרה הנהדר של כריס ריאה, "The road to Hell".

בואו נכתוב זאת שוב שיהיה מול עינינו: אמריקה איננה המדינה הגדולה ביותר בעולם. אמריקאים, אזרחים מן השורה ועד נשיאים, מדברים על אמריקה כמו הייתה המתנה היקרה ביותר שנפלה בחיקה של האנושות לפני שעיניהם מצטעפות והם מברכים את ארצות הברית של אמריקה וגוררים את אלוהים לסיפור. אמריקאים בטוחים בשכנוע פנימי עמוק - וזה יפה ומעורר הערכה גם אם שגוי - שאמריקה היא הפיג'מה של החתול. שהצבא שלה החזק והיעיל בעולם. שלהישגיה המצטברים אין תחרות. שהנשיא האמריקאי הוא מנהיג העולם החופשי ושאמריקה מכתיבה את הטון והקצב בתחומי חיים רבים מספור.

כדי לשקף את הטענה הגורפת הזאת ולנמק אותה, מקיימת אמריקה תחרויות רבות כל כך בתחומי חיים שונים. דירוגה הכפייתי את עצמה עוזר לה להביט במראה ולהיווכח כמה מוצלחת ויפה היא. חלק ניכר מהזמן, כולל בלשון עבר, זה היה נכון. אבל דברים משתנים.

זה לא רק ה-F-35, מטוס הקרב הכושל שעלה מיליארדים ואינו בטוח ויעיל יותר מטיסה של אייר מלזיה. וגם לא המים המזוהמים ומלאי החלודה בפלינט, מישיגן, שגררו השבוע את המושל ריק סניידר לוושינגטון, שם קרעו לו חברי הקונגרס פתח חדש משום שניסה "לחסוך" בצנרת. וזה אפילו לא האופן המביך שבו נתנה הילרי קלינטון קרדיט לננסי ורונלד רייגן על העניין הרב שלהם באיידס ובשיח הציבורי בנושא, שעה שהשניים סירבו לומר את המילה המפורשת עד הקדנציה השנייה של רייגן. וזאת מפי המועמדת שרוממות הקהילה בגרונה. זה לא רק אלה אבל גם. אמריקה היא הזיכרון הקולקטיבי החביב השוכן בתודעה טרם שהלך פייפן.

בפרק הראשון של "חדר חדשות", וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס) מגיש חדשות שבוז ונטול עניין בחדשות שהוא מגיש, משתתף בפאנל באוניברסיטה. הוא מאזין בפרצוף חתום משעמום טרמינלי לצעקנות השגורה בין שמאל וימין שהפכה סימנן הרשום של דמוקרטיות והפורומים הרדודים המפרנסים אותן ומניחים למומחים בלירה למחזר את הרפליקות שהוריקו מעובש כבר בשנות ה־60 ונותרו שוכנות בירכתיו של מקרר ווסטינגהאוז ישן. כאשר מישהו בקהל שואל מה עושה את אמריקה למדינה הגדולה בתבל, דבק מקאבוי בשתיקתו אבל המנחה מציק לו. מקאבוי נשבר כמו זרד.

מקאבוי: "אמריקה איננה המדינה הגדולה ביותר בעולם פרופסור, זאת התשובה שלי".

המנחה: "אתה אומר - "

מקאבוי: "או־קיי... אתם יודעים למה אנשים לא אוהבים ליברלים? מכיוון שליברלים מפסידים. אם ליברלים כה חכמים, מדוע הם מפסידים כל הזמן המזוין? (לפאנליסט שמרן) ודאי תאמר לסטודנטים שאמריקה נהדרת כמו הפסים והכוכבים, משום שאנחנו המדינה היחידה בעולם שיש בה חופש? בקנדה יש חופש, ביפן יש חופש, בבריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה, ספרד, אוסטרליה ובלגיה יש חופש. יש 207 מדינות ריבוניות בעולם ו־180 מהן חופשיות... אם מתישהו תיקלע לקלפי בטעות, יש כמה דברים שעליך לדעת, ואחד מהם הוא שאין כל שמץ עדות התומך בהצהרה שאנחנו המדינה הגדולה בעולם. אנחנו במקום שביעי בקריאה, 27 במתמטיקה, 22 במדע, 49 בתוחלת חיים, 178 בתמותת תינוקות, שלישי בהכנסה למשק בית ממוצע, רביעי בתעסוקה ורביעי בייצוא. אנחנו מובילים את העולם בשלוש קטגוריות בלבד: במספר האסירים ביחס למספר האזרחים, במספר המבוגרים המאמינים כי יש מלאכים ובתקציב הביטחון שבו אנחנו מוציאים יותר מ־26 מדינות במשותף, ש־25 מהן הן בעלות ברית שלנו...

"היינו פעם המדינה הגדולה בעולם. האמנו בצדק. השתתפנו במלחמות מסיבות מוסריות, העברנו וביטלנו חוקים מסיבות מוסריות. הכרזנו מלחמה על עוני ולא על עניים. הקרבנו, היה אכפת לנו משכנינו, פינו ולבנו היו שווים, ומעולם לא חבטנו בחזנו בגאווה. בנינו דברים גדולים, התקדמנו טכנולוגית כפי שלא התקדמו לפנינו, חקרנו את היקום, מיגרנו מחלות, תמכנו באמנים הגדולים בעולם והקמנו כלכלה שלא הייתה דוגמתה. הושטנו ידינו לכוכבים והתנהגנו כבני אנוש. שאפנו לאינטליגנציה ולא לעגנו לה. ידע לא עשה אותנו נחותים. לא הגדרנו את עצמנו על פי אלה שעבורם הצבענו בבחירות האחרונות ולא נבהלנו כה בקלות. היינו מסוגלים להיות כל הדברים הללו ולעשות את כל המעשים החשובים האלה, משום שהיינו מעודכנים. על ידי אנשים גדולים שאותם הערצנו. הצעד הראשון לפתרון בעיה הוא להכיר בקיומה - אמריקה איננה האומה הגדולה בעולם יותר. עוד משהו?".

איזה רגע נהדר זה היה. נניח בצד את שאיפתו הילדותית והמגלומנית של סורקין לשים מילים מצוחצחות בפיהן של דמויות גדולות מהחיים, לקוחות מהחיים ובעיקר שחקנים המגלמים נשיאים. נאמר כבר ש"הבית הלבן", הסדרה שיצר, חזתה בקטן את הבחירות הללו, לפני שנמלאו הליום והמריאו בנפיחה צווחנית לסטרטוספירה.

אפרופו קנדה: לפני שבועיים הגיע ג'סטין טרודו, הילד ונצר השושלת שנבחר להנהיג את קנדה, לביקור בזק אצל ברק אובמה בוושינגטון. זה היה מה שטראמפ - האיש שמדבריו נצטט עד שנצליח לאייד אותו מחיינו - מכנה lovefest (פסטיבל אהבה). לעתים היה נדמה ששני המנהיגים יבקשו כמה שעות של פרטיות כדי לממש את אהבתם ממבט ראשון, אבל במקום זאת הייתה ארוחת ערב חגיגית בבית הלבן בהשתתפות האם, מרגרט טרודו, אלמנתו של פייר טרודו, גיבורת דור הסילון ומי שעיקר פרסומה יצא מצילום שלה ללא תחתונים.

מה שהיה כה ברור למי שעיניו בראשו, היה העובדה שבהשוואה לפניו החלקים מקמט של טרודו ולאופטימיות הנאיבית שנשבה ממנו, נראה אובמה כמנהיגה של אומה שהיא כאב ראש גדול שגרמה לזִקנה - או לפחות לאפרוריות - לקפוץ עליו בשבע שנים וכי בהשוואה לקניון שבתחתיתו מוטלת אמריקה, פצועה ומרוסקת אברים וממתינה לצוותי החילוץ, קנדה אולי אינה המדינה הגדולה בעולם, אבל חסונה ושלמה מאמריקה. מה שהחל כבדיחה בשבועות האחרונים - הצעות קנדיות לקניית נדל"ן אטרקטיבי, איים מסבירי פנים וביטוח בריאות אוניברסלי לכל - הפך למציאות. אמריקאים רבים בוחנים בכובד ראש את האפשרות להגר לקנדה, אם לא תימצא דרך לחסום את דרכו של טראמפ לבית הלבן. זה שעליו עלולים להתנוסס שלטי קזינו בניאון צבעוני עד פשיטת הרגל.

בבחירות 2008 ישב קרל ברנסטין בשורה השלישית של הראשים המדברים בטריבונות העמוסות להתפקע ב־CNN. להזכירכם שמדובר בבחירות המסעירות שנתנו לנו את ברק אובמה. ברגע שבו בישרו על בחירתו, בקעה זעקה אדירה של אושר ממיליוני בתים באמריקה. היו גם מי שישבו בבונקר המבוצר שלהם ביערות העד הצפוניים ושימנו באהבה רובה צלפים שקנו בתערוכת נשק ללא בדיקות רקע.

הרובה שהונח במערכה הראשונה טרם ירה, אבל החשש המנקר הוא שהנוקר המדובר טרם אמר את דברו. זו עונת בחירות אלימה - כמו 1968 ו־1972 - שבה הרוחות סוערות ומצביעים רבים חוששים מהניסיון לגנוב מהם את קולם החוקי והלגיטימי כדי לחסום את דרכו של טראמפ לנשיאות, והרובה עלול לרעום במערכה האחרונה. בעיקר על רקע חוסר האחריות המופקר שבו מדבר טראמפ על "מהומות", אם ינסו ליטול את הברווז המת מבין שיניו.

עבור וולף בליצר ומרעיו היה ברנסטין - ללא ספק אחד האיקונות הגדולות בתולדות העיתונות ומי שדסטין הופמן וג'ק ניקולסון גילמו בקולנוע - הערת אגב. פעם בשעה הניחו לו לכחכח בגרונו. כך זה התנהל עד שברנסטין נעלב, קם ונעלם. חוץ מתהילת ווטרגייט, ברנסטין הוא מחברה של הביוגרפיה “A Woman In Charge" על הילרי קלינטון. בבחירות שבהן קלינטון התמודדה, היה ברנסטין רלוונטי.

בשבוע שעבר הוא הפציע בתוכנית “Reliable Sources" (מקורות אמינים) והתבקש להסביר את הפנומן ששמו טראמפ. בנוסף להיותו אליל עיתונות, ברנסטין הוא בנם של הורים קומוניסטים שאכלו קש וגבבה באמריקה של שנות ה־50. ברנסטין הוא בנו החורג של ברני סנדרס. בגיל 70 הוא רגוע ושקול משהיה, ולמרות הפיתוי הרב, הוא לא מיהר להשוות את טראמפ להיטלר, מוסוליני וזן הפאשיזם שלהם. הוא גם לא השווה את טראמפ לג'ורג' וואלאס שהתמודד ב־72' ונפצע קשה בניסיון התנקשות בחייו. ברנסטין כינה את טראמפ ניאו־פאשיסט. לאוזני שעייפו מצרימת הפרשנות הבלתי נגמרת, היה לדבריו צליל אותנטי.

"טראמפ הוא זן של פאשיסט חדש בתרבות שלנו", אמר ברנסטין, "עם פרספקטיבה דמגוגית, נייטיביסטית, אנטי־הגירה, גזענית ופלגנית. כדי להבין אותו עלינו להביט לעבר. אינני מדבר על היטלר ועל השמדת עם, ואינני עושה השוואה ישירה למוסוליני... פאשיזם אמריקאי שטרם ראינו, שהולך יד ביד עם רודנות ושאיפה עממית למנהיג חזק שאינו מאמין במוסדות דמוקרטיים ובממשל. זהו מונח שמעולם לא השתמשתי בו כדי לתאר פוליטיקאי אמריקאי".

באותו שבוע המליץ דיוויד דיוק, מנהיגו לשעבר של הקו־קלוקס־קלאן, ההוא שטראמפ התקשה כל כך להתכחש לו ולתמיכתו בו, להצביע טראמפ משום שבחירתו תסייע לשיקום דימויו של אדולף היטלר. דיוק טען כי ההשוואה הנעשית בין טראמפ להיטלר סופה שתגרום להיטלר להיראות כ"בחור נחמד". באותם ימים אמרה אווה שלוס, אחותה החורגת של אנה פרנק וניצולת אושוויץ, כי "טראמפ מתנהג כמו היטלר" בעידוד שנאה.

***

יש לי פואנטה. אני בוחר להתגנב אליה מאשר להתנפל עליה. היא ממשיכה את הטיעונים הסקסיים ששם סורקין בפי מקאבוי. גם אני חושב שאמריקה אינה המדינה הגדולה (המוצלחת, המצליחה, הנהדרת, הנכספת) בעולם. אפילו לא קרוב. יש לי עדויות רבות לכך שהייתה כזו בעבר, והן גורמות לבטן גדולה למדפי הספרים שלי. מדינה שהשליכה שתי פצצות אטום על אזרחים כדי לסיים מלחמה; שברחה מווייטנאם אחרי מות 58 אלף חיילים אמריקאים ומיליוני וייטנאמים ושכניהם; ששיקרה במצח נחושה כדי לפלוש לעיראק; שבחשה את המזרח התיכון לשקשוקה והזמינה את פוטין לחגיגה; שאינה נחושה דיה לחסל את דאע"ש גם אחרי שהכריזה עליו כעל ארגון שאחראי לג'נוסייד; המניחה לקוריאה הצפונית ולפסיכופת השמן העומד בראשה להביא את העולם אל סף עימות גרעיני מצד אחד ולאיראן להתעלל בה מצד שני ואינה מסוגלת לאגרף ידה; ואחראית לכמה מהמעשים המופקרים והאלימים בתולדות ההתנהלות הבין-מדינתית - אינה הגדולה בעולם.

עם "לא דרמה אובמה" בבית הלבן - ודאי החביא את מזוודת הקודים הגרעיניים מעצמו - והמעשים הטובים שעשה בעיקר מבית, לא קשה להבין את הצמרמורת החולפת בגו העולמי נוכח האפשרות שהדונלד יהיה הנשיא הבא. אינני אוהב לשרטט תרחישים. אלה קלים מדי ואינם עולים יפה. אבל אינך צריך להיות סורקין כדי לתאר את הצחנה שתעלה מאמריקה מ־20 בינואר 2017 - חלילה וחס.

אינני מצפה מפוליטיקאי־עבר כמיט רומני שימצא דרך לגנוב מטראמפ את המועמדות. התקווה היחידה היא שקלינטון, באחד מרגעי ההתפכחות שאמריקה מתמחה בהם כאשר בית המשפט העליון אינו עוזר למועמד שהפסיד לגנוב את הנשיאות, תביס את טראמפ אם זה יהיה המאץ'־אפ. אפשר לדבר על הסתברות סנדרס, אבל אינני מאמין בה.

יודעים כיצד הבנתי בקטנה שאמריקה כבר אינה המדינה הגדולה בעולם? שתיקת הכבשים. אני מודע לעובדה שבוב דילן לא כתב שיר פוליטי (מחאה) כבר 50 שנה ובחר להוציא עצמו מהשיח האמריקאי. וודי גאתרי ופיט סיגר מתהפכים בקברם נוכח פיו המלא מים של דילן בגיל 75 עם חוכמת החיים המצטברת שלו. כך אני מרגיש גם כלפי ברוס ספרינגסטין, שוודאי מקדיש שיר לבחירות בהופעותיו אבל לא שמעתי אחד חדש. וניל יאנג כמובן, שבימי ג'ורג' וו. כתב שירי משטמה נגד הנשיא והצליח לגייס את חבריו הוותיקים לסיבוב הופעות אנטי־מלחמתי. לאחרונה ממש היה יאנג עסוק בגביית התנצלות תובענית מדיוויד קרוסבי שהעליב את חברתו לחיים דאריל האנה, אישה שאינה מעוררת אהדה רבה למרות פעלתנותה האקולוגית. מצדי שיאנג והאנה יפיקו אנרגיה נקייה מלשלשת עופות וישירו "לב של זהב" בשני קולות. קרוסבי התנצל עד עפר, אבל יאנג לא סלח לו. במקום שאלה ואחרים יובילו את המערכה, הם מתקוטטים. לכן אמריקה אינה וגו'.

אחרי הפרק הראשון ב"חדר חדשות" התחרו בתקשורת להוכיח את התזה החתרנית של סורקין־מקאבוי. האמירה השגורה ביותר באמריקה בפי כל היא בדבר גדולתה הנצחית והעובדה שהיא מתת אלוהים לאנושות והדבר הטוב ביותר שקרה לעולם ובוודאי לאמריקאים. גן עדן אידיאליסטי עלי אדמות. השהידים חיים והבתולות כבר אינן. התקשורת התפוצצה מרשימות: אמריקה במקום ה־20 (בעולם כמובן) בסחר בינלאומי; במקום ה־25 מתוך 43 במדינות מתפתחות שבהן טוב להיות אם; במקום ה־11 בין המדינות השמחות בעולם; יש 21 מדינות שבהן יש פחות שחיתות; מקום 39 בחוסר שוויון בשכר; זקוקים לחיסון נגד צהבת? אמריקה במקום ה־89 לחיסון ילדים; במקום ה־169 מתוך 16 בצמיחת התוצר הלאומי הגולמי; אחוז האבטלה גרוע יותר מ־102 מדינות מתוך 200; מקום 79 מתוך 147 מדינות לנשים שבמשרות נבחרות וכן הלאה.

באמריקה מקרי טבח וירי המוני הם תחביב לאומי. אחוז האסירים השחורים ביחס לאוכלוסייה מטורף לחלוטין. שוטרים יורים בבני מיעוטים לא חמושים, מכיוון שחצו את הכביש שלא במעבר חצייה. בתי הכלא מתפוצצים וחלקם הגדול מנוהל על ידי חברות פרטיות. התשתית של כבישים, גשרים, נמלי תעופה ומבני ציבור על סף קריסה. ממשל אובמה גירש 2.5 מיליון מהגרים והפריד משפחות. בעיית ההרואין במדינות הנתפסות כגן עדן - ורמונט, ניו המפשייר, מיין ואחרות - גובה קורבנות רבים. המעמד הבינוני נמחק והאמריקאי הממוצע משתכר פחות מאשר השתכר לפני 15 שנה.

"דמוקרטיה", אמר ה. ל. מנקן, "היא התיאוריה שאנשים ממוצעים יודעים מה הם רוצים אך חוטפים את זה חזק וקשה". אחד הסיפורים המביכים על הילרי קלינטון הוא טענתה שהיא ובעלה, שהשתכרו רבע מיליון דולר להרצאה, הגיעו לפת לחם כאשר עזבו את הבית הלבן. הבעיה עם סנדרס, כתב מישהו, היא שהוא בעד להפוך את אמריקה לאירופה או לפחות לקנדה. זו שאיפה העומדת בניגוד מלא לטענה בדבר גדולתה של אמריקה.

***

באמירות על אמריקה אני מגיע לגעגוע לאחים ולאחיינים לבית קנדי. לא שהיו מושלמים חלילה, אך ג'ק, בובי וטד קנדי נתנו לאמריקה יותר מאשר לקחו, כולל את חייהם. הם היו פוליטיקאים שהייתה להם זכות להגדיר את גדולתה של אמריקה ולהיאבק עליה. אין כסיפור על בובי קנדי בערב שבו נורה למוות מרטין לותר קינג ג'וניור בממפיס. 1968 הייתה שנה נוראה באמריקה, וקנדי התמודד על הנשיאות בעל כורחו ובחוסר חשק מתוך ראיית הנולד: מותו.

הוא היה באינדיאנפוליס במסע בחירות כאשר סיפר למשתתפים על רצח המנהיג השחור. "זה יום קשה", אמר קנדי, "בימים קשים באמריקה. יום שרצוי לשאול בו איזה מין אומה אנחנו ולאן אנחנו רוצים לפנות. לשחורים ביניכם המתפתים להתמלא בשנאה, חוסר צדק וטינה נגד כל הלבנים, אני יכול לומר שאני חש בלבי תחושה דומה. בן משפחתי נרצח בידי אדם לבן. מה שאנו צריכים באמריקה אינו שנאה, הפרדה, אלימות והפרת חוק, אלא אהבה, תבונה, חמלה זה כלפי זה ותחושת צדק כלפי אלה שסובלים באמריקה, שחורים ולבנים. עלינו לשאת תפילה למען ארצנו שכולנו אוהבים". חודשיים לאחר מכן שכב קנדי, ירוי בראשו, על רצפת מטבח של בית מלון בלוס אנג'לס.

בשום פנים ואופן, באף מצב, אמריקה איננה המדינה הגדולה ביותר בעולם. בקצב ובכיוון הנוכחיים גם לא תהיה. לכן ססמת הבחירות של טראמפ אטרקטיבית כל כך לקטני הבינה, "the poorly educated" בשפתו. אני אוהב אתכם, הוא לואט אליהם מפרצופו הבשרני אחרי שהשמיץ כל מי שיש לו דופק, איזו ארץ נהדרת. אנחנו נהיה גדולים שוב.