אם מישהו עדיין לא הבין לאשורו את הביטוי הארמי התלמודי "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" (תרגום: מגג גבוה לבור עמוק), בא סיפורו של הנשיא לשעבר משה קצב וממחיש אותו בכל תוקפו. נשיא אחר מן העבר הרחוק, רבי יהודה הנשיא, ממציא הביטוי, סומך אותו על הפסוק במגילת איכה "השליך משמיים ארץ תפארת ישראל", ומעצים בזה את גובה הנפילה. כך או כך, זוהי נפילה משברת עצמות פיזיות ונפשיות כאחד.
לרוב משתמשים בביטוי זה לגבי עשיר גדול, טייקון בלשון ימינו, היורד מנכסיו ומידרדר עד מצוקה כלכלית. אך נראה שהביטוי מתלבש טוב יותר על נפילה מנכסים כמו יוקרה, כבוד ומעמד רם בציבור אל בור הכלא, כפי שאירע לנשיא השמיני של ישראל. ואם לא נפל די ונתבזה עד דכא, באה עכשיו פרשת בקשתו לניכוי שליש ממאסרו והדיון בה בוועדת השחרורים ומנחיתה אותו עד תהום ההשפלה. הנשיא לשעבר מזיל דמעות ומתחנן על נפשו כאחרון העבריינים מול הדנים בגורלו.
איני בא לסנגר על מה שעולל משה קצב על פי פסק הדין ולעורר רחמים כלפיו. בשום פנים ואופן לא. האיש קנה את מה שעובר עליו ב"יושר". אבל משנגזר דינו והוא ריצה ללא דופי שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו, זכותו לבקש קיצור מאסרו בשליש, בדיוק כזכותו של כל בוזגלו תיאורטי ושל כל עבריין מין אחר, ושיקולי המוסמכים להחליט בגורלו צריכים להיות ענייניים. עובדת היותו בעבר נשיא המדינה אינה צריכה להוות שיקול לטובתו, אבל באותה מידה אסור גם שתהיה לרעתו. כלומר שלרתיעה של חברי הוועדה מביקורת קשה ומהתקפות עליהם אם יחליטו לשחררו יהיה משקל בהחלטתם.
פורסם שרק כ־30% מעברייני מין שהורשעו זוכים להפחתת שליש מעונשם. הנוהג, לא החוק, הוא שהמבקשים הפחתת שליש מביעים חרטה על מעשיהם ועוברים תהליך שיקום, מה שקצב לא עשה. אבל אני מניח שהשיקול המרכזי של ועדת השחרורים הוא מהי מידת הסיכון שהעבריין המשוחרר יחזור לסורו. או בניסוח משפטי: שלא יהווה סכנה לשלום הציבור. בסופו של דבר, הבעת חרטה במצב כזה אינה בדיוק מטבע קשה.
הסיכון שמשה קצב, אחרי מה שעבר ובהתחשב במסגרת חייו הצפויים מחוץ לכלא, יחזור על המעשים שבגינם הורשע, נראית אפסית. החשש שיהווה סכנה לשלום הציבור עוד פחות מכך. מאידך אני מבין בהחלט ללבה של א' ממשרד התיירות, אחת מנפגעותיו, הקוראת במכתב לוועדת השחרורים לחוס על קורבנותיו של קצב ששחרורו יפגע בהן ולא לשלחו לחופשי. ואני שמח שלא עלי להחליט בעניין.
בעוד זמן לא רב תעלה גם שאלת הפחתת שליש ממאסרו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שמהות עברותיו שונה, מה שאולי יקל על ההכרעה. והעובדה שגם שני שרים, אריה דרעי ושלמה בניזרי ישבו בכלא, מביאה אותי לקנח בסיפור הבא: כשסיימתי את תפקידי ככתב הפוליטי של "מעריב" ב־1980, ערכתי ליורשי אבי בטלהיים סיבוב היכרות עם פוליטיקאים מרכזיים. כשהגענו אל סגן ראש הממשלה שמחה ארליך, הוא שאל את בטלהיים: מה סיקרת עד עכשיו? "פלילים", השיב אבי. "נו, זה אותו דבר", אמר ארליך. ניבא וידע מה ניבא.