בתקופת המנדט, מספר כתבנו לענייני לקחי ההיסטוריה, רצה מעשייה על רכבת העמק מחיפה לצמח, שנעה במהירות של צב סנילי. פלמ"חניק צעיר ישב בקרון האחרון וראה שהוא מאחר לבסיסו בקיבוץ בעמק בית שאן. קפץ הבחור מקרונו ורץ ועבַר בקלות את כל הקרונות עד שהגיע לקטר וצעק לנהגים, "דחילק, אתם לא יכולים יותר מהר?" והנהגים אמרו לו, "היינו יורדים ומצטרפים אליך בריצה – אבל יש לנו רכבת להוביל".

וזה מזכיר לכתבנו את הבעיה הגורלית עכשיו: האם מועצת גדולי התבונה של "לה פמיליה", יורשי כהנא ובריוני הגבעות, תכיר בנתניהו ותיתן לו לגיטימיות? הרי לפעמים ממש נדמה לי שהוא יוצא מגדרו להראות להם שהיה רץ איתם להתפרע, מ"טדי" והלאה, אלמלא הייתה לו ממשלה על הגב. הלה פמיליות האלה, אל תראו אותם סתם בריונים שלא עושים חשבון; גזענים, פאשיסטים צרחנים, מאיימים ואלימים. נראה שהתמהיל שלהם לא ממש מבהיל את השרה רגב, למשל, שמילאה אולם בחסידיה הצוהלים מול סרט תדמית שהכינו לאישיותה הנשגבת ולהצגת השגייה המפעימים בהחדרת תרבות המאיה (בוסקילה) ומורשת המירי להווייתנו.

רהמ"נו, המודאג מעוד גונבת רייטינג אגרסיבית בסביבתו, יתקשה להשיג בריצה, לצד רכבת הימין הימינו־ימני שדוהרת, את הרגב או השקד ואת אחינו נפתלי, שרוצה להקדים ולחנך את ההמון לפי דרכו. שהרי כולם, גם אם מסיתים מוּסתים, גם אם הם רואים בו ובכל מנהיגי הימין המקצינים אפיקורסים ובוגדים וגם אם הם שבאב יהודי שמקדש את הכאוסקרטיה, כולם ילדינו המה; ילדים טובים ירושלים.
 

קול המון כקול שדי, נאמר – ומכיוון שש.ד.י. הוא שם נוסף להשם, ונוטריקון, "שיגוע דעת ישראל" – ברור שרה"מ קשוב לקולות ההמון (מה שהשמאלנים ימ"ש מכנים "אספסוף"), בעיקר כשזה מפגין מולו בצעקות, בזעם ובאיומים ועם שלטים כ"איזנקוט התפטר וקח איתך את יעלון ונתניהו". ואיך יגיב על כך הרה"מ הקשוּב הנ"ל? אולי היה בוחר לעשות כך: 
 



קודם כל, סליחה. למה הרמטכ"ל ושר הביטחון לפנַי? ושנית כל, שאני אלך הביתה? ומי שם זין על הרמטכ"ל ושר הביטחון וצלצל להורי היורה הגיבור מחברון? גם אני הורה מודאג לילד של כולנו, שעלול להיפגע בתפקידו הלא־קרבי. ומי הביא לגיטימציה להִתְּבַּהֲמוּתכם, המון נכבד, ולכך שיש לכם דריסת רגל בכל שיקול, החלטה ואיוּם, אם לא כל ההסתות, ההפחדות, ההאשמות והתיזוזים שעשיתי למענכם? את זה אי אפשר לקחת ממני, אחרי שלקחו לי כבר את מתווה הגז, את המתקפה על איראן, את יכולת ההשפעה והאיוּם וההרתעה, כאן, בעולם ובבג"ץ; אחרי החתרנות המתמדת נגדי בקואליציה, האינתיפדה שלא נפסקת, משברי הבנייה, הרפואה, ההון־שלטון, החינוך; אחרי רשימת מתחמני המס במקלטיהם בפנמה, באיי הבתולה ובאיי התעלה (תודה לאל ששמי אינו שם) ואת כתבי האישום על התנהלותנו במעונותינו; אחרי שהכריחו אותי להביע דעה בעניינים קריטיים, כשאני עלול להיפגע אישית - אחרי כל זה אתם עדיין מפקפקים עד כמה אני קשוב לקולכם? 
 

ובקשר להצעה המעניינת למנות את מרזל לשר הביטחון ואת בן־גביר לשרת המשפטים, אני לא אמרתי "לא", אם שמתם לב. אך בינתיים תקועים לי בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, הבנט והשקד, שהתלבשה על מתווה הגז שלי, נגד בג"ץ. תקועים, עד שהאיש הזה, הקירח עם הכיפה, שיושב ליד ח"כ סלומיאנסקי, יקבל את תיק הביטחון, ישמרנו השם.