ההכנות לחג הפסיכוטי הזה החלו מוקדם. שישה ימים לפני הסדר התעוררתי לקול תכונה במטבח. כאשר ראיתי שני גלילים של שקי זבל ענקיים, הודעתי לאישה ולבת דודתה: נא לא לגעת לי בארונות, בטח שלא בטריקו השחור. "בוקר טוב, חיים שלי", שחה לי כיפוש, "תתארגן, כבר יהיה קפה ועוגה וצא לסיבוב של בתי קפה ומסעדות, שאתה קורא לזה עבודה. אל תפריע לנו".
כיפוש, את מכירה את השיר "לי כל גל נושא מזכרת?", אז ככה אני עם הטריקו. כל חולצה הייתה במקומות, ואלה המזכרות שלי. "כן, כן, הבנתי. פצחנו בחארטה היומית. האמת שרציתי לזרוק רק 20, באמת את אלה עם החורים שכבר לא שחורות, אלא ממש סיבים. אבל בגלל שאמרת שהן מזכרות, ואני מניחה שבחלק מהן נשים אחרות נגעו, אז אני אזרוק 50". שמחה, בת הדודה, אמרה: "אל תדאג, כבר קנינו לך חדשות". אבל אני לא רוצה חדשות, אני בנאדם ישן, טוב לי בישנות. כבר לא מייצרים עבות כאלה. "בסדר מאמי, הבנו את החולשה שלך לווינטג'. זה כמו שאתה אומר לי זה לא פורנו, זו אמנות, עשו את זה לפני 30 שנה. שתה קפה ולך, יש לנו המון עבודה".
לא רק שנזרק חצי בית ושלושה רבעים מהארון הסנטימנטלי שלי, הושלך גם כל החמץ. תגידי כיפוש, למה את לא שוקלת טיפול עמוק? פסח זה לא של הצפון אפריקאים, זה שלנו האירופים. אתם בכלל הייתם באספסוף שנלחם במשה, והוא לא רצה אתכם בישראל, בגלל זה התיישבתם במגרב. ולמה את מקדימה את פסח בשבוע? בא לי עכשיו טוויסט, אז איני יכול לאכול? מה נסגר איתך? "אני מקדימה, כי אני עובדת, ולקחתי יום חופש לנקות. בניגוד אליך, המשרד שלי לא בבתי קפה. אז תתאפק ולא תאכל חמץ בבית. מה קרה?".
האמת לא קרה משהו מיוחד, רק שאני בחרדות שאת הופכת פתאום לאמא טאליבן. זה לא בריא לילד כל הכשר לפסח, הוא יהיה יותר היפראקטיבי מהרגיל. "תשאיר לי את הדאגות האלה. אני גדלתי על כשר לפסח, ואני בסדר".
טוב, כאחד שהכפייה הדתית מתחילה אצלו בבית, הלכתי לרדיו ו־פוף, נקרע לי הכפכף, ללא התרעה מוקדמת. ניסיתי לאלתר תיקון עם שדכן ודבק אבל זה לא הסתייע, אז טלפנתי לאישה, והודעתי לה שנפלה עטרת ראשי עם פטירתו המוקדמת של הכפכף, אחרי לפחות עשור של שירות הולם, ושהיא חייבת לקחת אותו לסנדלר. "סנדלר? מי הולך לסנדלר? יש לך כאן זוג חדש בקופסה, שקניתי לך לפני שנתיים כבר, ולא נגעת בו". זה לא הולך כך, כיפוש, החדש נוקשה ויחתוך לי את כף הרגל העדינה שלי, מה שמזכיר לי שעוד לא קבעתי תור לפדיקור לכבוד החג שלך. אני רוצה לתקן את הכפכף הזה, אני קשור אליו. החדש יחכה לבר מצווה של גיא, או לחתונות של פוצו וגולו, מה שיבוא קודם. "חשבתי שהסניקרס מהחופה שלנו מחכה לשמחות של הילדים", היא השיבה. רק אם החתונות תהיינה בחורף, הבר מצווה בטוח זה בקיץ. וחוץ מזה, למה את מתווכחת כל הזמן?
"תביט רגע בוואטסאפ, שלחתי לך תמונה של כפכפים מידה 47. אתה אוהב אותו? כי את הזוג שנקרע, אני לא רוצה לראות יותר". רגע, בדקת אם זו סוליה אורתופדית? את יודעת, שמתאימה לפלטפוס ואולפוס? את רוצה שיהיו לי בעיות ברגליים? "אלוהים, איזה היפוכונדר אתה. כשגררת אותי ל'בארבי' לפני שמונה שנים בשתיים לפנות בוקר לראות את שלום חנוך, דילגת כמו איילה. מאז שהתחתנו, אתה פותח את היום באינטרנט, מחפש את המחלה היומית שלך". נו מה לעשות כפרה? נישואים גורמים לרככת עצמות, אני כבר לא ילד. "טוב, חפרת מספיק. קניתי, עלה 200 שקל, חסר לך שלא תנעל אותם".
# # #
הזוג עדיין בקופסה, מחכה לשמחות. פסח זה לא חג שמח, אין ליהודים חג שמח, אף פעם לא היה. בשישי אחה"צ נכנסתי לאמבט עם העיתונים, סיגריות וכוס גדולה של פטל קר. ביקשתי מהאישה שתכין מצה עם גבינה, רק שתרטיב לפני את הדיקט הזה. הרי לג'מעה של משה לא היה זמן לאפות לחם, אבל לסדר חורים בשורות בכל מצה, היה להם ימבה זמן. אין עלינו היאהוד, האמת בשבילנו היא רק המלצה בלתי מחייבת.
ואז הגיע הנסיך הקטן, טיפס מהר כמו קופיף לכיור ונשכב מצונף בתוכו, עם האגודל בפיו. מה קרה לך, גאיצ'ו? "אבא, אני משה הקטן בתיבה. ששש אבא, צריך להיות בשקט". עזוב אותך משטויות, מי סיפר לך את הסיפורים האלה? "בגן אבא. שקט, אני משה הקטן בתיבה". כיפוש הגיעה עם המצה והגבינה, ומחיתי בפניה שהילד עובר שטיפת מוח שעלולה לשבש אותו. אחרי זה הוא יאמין שיוסף טרומפלדור באמת אמר "טוב למות בעד ארצנו", ולא יידע שהבחור לא ידע עברית. מה שהוא באמת אמר כאשר נורה, זה "יופטפויומט". ולמה אנחנו צריכים את זה? "מה זה מפריע לך? אז סיפרו לו סיפור. לכשיגדל יהיה כמוך, ציני, שלא מאמין בכלום".
# # #
לכבוד החג, כיפוש אילצה אותי ללבוש טריקו לבן ומכנסיים קצרים, שבהם גם התחתנתי. השימוש בחולצה החגיגית הוא רק בראש השנה ובסדר פסח, אם כי אני חושש שהיא רכשה אחרות, כיבסה אותן לפני שאלבש, כדי שלא ארגיש בהבדל.
כרגיל עם אישה היסטרית, הגענו 20 דקות לפני כולם. הפתיחה הייתה סבבה, לא נצפו הגדות בשולחן הסדר של אורלי, אחותי. מיד הגישו מרק, כי משום מה ב"סיידר" אני רעב כבר מחמש. ואז הגיעה הבשורה הרעה. האחיינית שלי, ניצן, החליטה שחובה לקרוא בהגדה. מחנכים אותם ואותן רע מאוד בצבא, מחנכים אותם להאמין בהגדות ובאגדות. פלא שבכל עימות עם איזו כנופיה של מחבלים מצפון ומדרום ב־43 השנים האחרונות, צבא העם המפואר מסיים את העניין מקסימום בתיקו?
לא ידעתי איך לעכל את הניוז, אז ירדתי לעשן בחצר. בבתים מסביב נשמע רעש של צלחות מפונות, וחדשות מגיעות במקומן. "אפשר להעביר את הסלט? תודה". "יעקב, תעביר לי בבקשה את התפו"א. לא, לא את אלה, את השניים". "למה לא אכלתם את הגפילטע? קניתי במקום ממש מומלץ, כל החברות שלי קנו שם. זה בבני ברק. גדולי הרבנים אוכלים שם, אתם חייבים לנסות. לא נכון, יוסי, זה לא מגעיל. למה אתה אומר את זה? ניסית? לא ניסית, נכון? נסה ותגיד לי אם זה מגעיל".
מצד אחד, קינאתי בשכנים מסביב, שהם כבר בשלב הבליסה, ותכף זה נגמר, וכל האורחים שלהם מזדכים על ציוד ואם הבית אומרת וואו, היה סיוט. טוב שכולם הלכו, עד לשנה הבאה. חזרתי למעלה וכולם עדיין היו טרודים בקריאת ההגדה. הוצאתי את הסלולרי והתחלתי לגלוש, אבל כיפוש לחצה שאהיה חלק מהסצינה. "בשביל גיא, מאמי, קצת מסורת. כך אתה מחנך אותו?". אז קראתי מהר פסקה וחזרתי ל־ESPN, היה הרבה יותר מעניין.
בשלב מסוים הבינו הנוכחים שאפשר להפסיק להעמיד פנים של יהודים טובים, ולחזור להיות עצמנו. מספיק שאנחנו אנשים טובים, או בשאיפה להיות טובים. ירד מבול של אוכל לשולחן, שהיה מספיק גם לפלוגה בגבעתי, והיה נשאר גם למחרת. אמרתי לכיפוש שהאשכנזים למדו מהם, המילה "פרופורציות" עזבה רשמית את הסלנג המקומי. ובסוף כמובן, לפני העוגות, שותים קומפוט של פירות יבשים. זה התחליף הפולני לטיפול הידרו־קולוני.
# # #
זהו, סיימנו לדעתי את ההזדהות עם הטיול של בני ישראל ממצרים לכאן. כשאני טיילתי בפק"ל מלא מרמאללה לשעלבים (56 ק"מ) באיזה קורס מיותר בצבא, לא זכור לי שהכרחתי את הציבור לחגוג את זה. ואנחנו לא בדיוק בגדנו במפקד שלנו כאשר עלה לנקודת תצפית גבוהה, ולא ניסינו לגנוב לו את כל הזהב כדי ליצוק ממנו עגל. אבל היום כולנו אספסוף, ערבים במזה"ת, אף שהרבה דיירים באגם הדרעק בטוחים שאנחנו עם בחירה.
קיננה בי המחשבה: מתי הזמן הנכון לנטוש הביתה? שאלתי חברים ברשתות, והם ענו שאין זמן נכון, פשוט קמים והולכים. הפנמתי. כיפוש כבר מתורגלת בחוסר הסבלנות שלי, והיא תפקדה בשת"פ תוך כדי התנצלויות שקשה לה עם שני ילדים לבד, שאחד מהם מאותגר בכל האתגרים שיש. בדרך הביתה שאלתי את האישה מה היא מתכוננת לעשות למחרת עם הילד, כי אני מרגיש שמתפתחת אצלי הרעלת מזון, שדורשת מנוחה מלאה. "אנחנו הולכים ללונה פארק בגני התערוכה".
יפה לך, כיפוש! אני הייתי ממליץ על הסופרלנד בראשל"צ, אבל אם כבר החלטת אין בעיה. עם איזו חברה את הולכת? "מה פתאום חברה? מה אני רווקה, אם חד־הורית? אני הולכת איתך, מאמי. איתך באש ובמים. גיא מאוד ישמח".
הוכרז לי בראש מצב חירום עם מצוקית מהדהדת, שכל מילה שנאמרת והטון שבו היא נאמרת, גורלית לעתיד הקרוב, קרי מחר. תקשיבי, כיפוש, אבל באמת תקשיבי, לא רק תשמעי. אני לא בגיל של גלגל ענק ומכוניות מתנגשות, אני מגודל ומסורבל מדי ולא נכנס. עשיתי את זה לפני 20 שנה, כי ההורים האחרים בגן של הבנות לחצו, אבל פרשתי מפעילות. לך זה חדש, אז תחווי את החוויה, אבל גברים בגילי, כשהם פורשים, הם לא מביטים לאחור. "יש לך לב לשלוח אותי לבד עם הילד? יהיו שם אלפי אנשים. תעשה את זה בשבילנו, פעם אחת ודי, אני מבטיחה". את יודעת מה הבעיה איתך, כיפוש, את תמיד מבטיחה, אבל לא מבטיחה לקיים. בסדר, נראה איך ארגיש בבוקר. במקומך לא הייתי בונה על זה.
נרדמתי על הספה, לא זוכר איך בכלל הגעתי למיטה. אבל בשמונה וחצי בבוקר של חג הפסח, הגיע שד בלונדי תכול עיניים עם חיוך של קונדסון, וצרח: "אבא, קום לעבודה, עכשיו". היה יפה לשמוע את אמו קוראת לו מהסלון: "גיא, בוא הנה. לא להפריע לאבא לישון". שמע ילד, לך תגיד לאמא שאבא חולה נורא. שחררו אותי. סגור את הדלת ואל תיגע באור. יאללה סע". שמעתי צחוק כבוש ברקע, כאשר הוא רץ לאמו לדווח על ממצאי המודיעין שאסף. "אל תדאג. אבא גדול, עוד שעה הוא יהיה בריא וחזק".
התעוררתי ב־11, והבית היה ריק. בלב שאגתי "יששש", ומיד שאלתי בוואטסאפ את חבורת הפצועים, מי פנוי בעמודים? הם אישרו לי נוכחות בקפה השכונתי. שמתי דיסק של פורטיסחרוף באוטו, וחשבתי שהחיים בסה"כ סבבה. כשהגעתי לקפה, חשכו עיני. כיפוש ישבה בשולחן עם מיקי והג'מעה, וגיא ישב על ברכיה של מלכתו, צופה בהצגה שלה. "בוקר טוב, חיים שלי. איך אתה מרגיש? תוריד את משקפי השמש, זה לא כמו פעם שהיית בדרך לאומן בשעה הזו".
כיפוש, אל תשאלי. תפסתי איזה וירוס, באתי רק לקטנה של אספרסו כפול ומיץ תפוזים, להתחזק קצת. "יופי, שתה ובוא איתנו ללונה פארק". החבר'ה המתינו לראות איך אני מגיב, אבל אני רק אמרתי בסדר, אין בעיה. "כן קוף, לך עם המשפחה תבלה. יהיו שם רק אלפי רוסים וערבים, אבל אתה הרי מת עליהם", הפטיר רוברט ביובש.
# # #
הגענו למתחם, הבטתי בקופות ולא הבנתי מה אני רואה. 125 שקל לגולגולת, יש מבצעים באשראי של 1 1, אבל כמובן לא בשבתות וחגים. הלו, אנחנו עובדים בימי חול, אז למי המבצעים האלה? לחניוקים?
הילד רץ בטירוף למתקנים. חכה, קיבינימט, לאן אתה רץ? אם אתה עוזב לי את היד, אתה ואמא על המטוס למוסקבה בערב, הבנת? "אבא, קח אותי על הראש". העמסתי אותו על כתפי, ועמדנו בתור למתנגשות. אחרי 20 ד', התיישבנו. לא היה מקום לשנינו, שמתי את הרגליים על קדמת המכונית, המפעיל הבין והנהן בהסכמה. "אבא, אני רוצה לבד, גיא בהגה". טוב, בסדר, אבל תנהג כמו אבא, לא כמו אמא, חפש נתיבים פתוחים, ואל תתנגש לי באף אחד. יש לו אינסטינקטים טובים, אולי אני מגדל את רוי ניסני הבא.
הסיוט נגמר, הלאה לברבורים. הוא ביקש לרדת באמצע, מצ'עמם. הבנתי אותו. ל־75% מהמתקנים הוא לא רשאי לעלות, מחמת מגבלת גיל. הגענו לגלגל הענק. כיפוש נכנסה להתקף פחד גבהים, הייתי מאושר. יופי של דוגמה לילד, כיפוש, תמשיכי לחבק את העמוד. "למה זה זז, באיזה גובה אנחנו?". הא, לא משהו אולי 60 מ', אולי יותר. יש לך רק עוד שני סיבובים וזה נורא לאט, תפקחי עיניים כבר, אמרתי, והצתי סיגריה של סיפוק מהסצינה. גיא אמר: "אני אשמור על אמא". נכון ילד, יפה שהבנת. אני קשיש, אחרי זה הג'וב שלך. ירדנו ושאלתי את הפחדנית: מה את אומרת, עוד סיבוב? היא הייתה חיוורת, אז ירדתי ממנה.
היעד הבא, בריכת כדורים מפלסטיק. הילד שקע בתוכה וקרא לי. העפתי את הנער המחוצ'קן שהתחפש למשגיח, ונתתי לו אצבע שיתפוס בה ויטפס לגדת הבריכה. הוא תפס חזק, אני משכתי חזק, ושוב פרקתי את כתף שמאל. במיומנות שהרשימה אפילו אותי, החזרתי אותה למקומה, אשתי הביטה בהערכה. "תעשה פרצוף של מאושר". לא יכול לשקר. "אז תזייף אושר, גם אני מזייפת כשצריך", נתנה את פאנץ' המילניום. ביום ראשון יש לי תור ל־MRI. אני מתפלל שזו רק דלקת. כואב לי, אבל כיפוש כבר שכחה. אתמול היא גררה אותי להצגת ילדים. כנראה שאין מנוחה לרשעים.
חג שמח, רק בריאות, לכולם.
רון קופמן הוא שדרן בתחנת הרדיו '103 FM רדיו ללא הפסקה'.