את הפרדוקס הגדול ביותר של הישראליות אפשר לסכם בשורה אחת: ישראלים אוהבים להיות מוזמנים לאירועים, אבל שונאים ללכת אליהם. הבעיה היא שכמזמין אי אפשר לצאת מהסיפור הזה טוב אף פעם. אם לא תזמין מישהו לאירוע החגיגי שלך, סביר להניח שהוא ייעלב. אם תזמין אותו מטוב לבך לשמוח בשמחתך, הוא יקלל את אחותך. ובכל זאת, נראה אותך לא מזמין אותו לבר מצווה של הבן, זו פגיעה איומה בכבודו. זה אולי יישמע קצת מיזנתרופי, אבל עם כל אהבתי לבני אדם - לחתונות, לבריתות ולבר מצוות - אם הם לא מהמעגל הקרוב, אני מעדיפה שלא יזמינו אותי מלכתחילה. אם ארצה, אגיע לבד. אולי בגלגול הבא.
מה שמשעשע מכל הוא שההוויה של “להיות מוזמן" משולה בקרב כמה אנשים שאני מכירה למינימום זכייה בפרס ישראל. אני משתדלת ככל שביכולתי לא להסתובב עם אנשים שהכבוד העצמי שלהם טמון בהזמנה נוצצת עם אותיות מזהב, אך מפעם לפעם גם מסנן המכרים שלי נסתם וצריך להחליף לו שסתום. זה כולל כמובן גם את אנשי ה"הוזמנתי אבל אני לא יכול ללכת, לצערי", שמסתובבים בחזה מנופח מגאווה על כך שגם הוזמנו וגם הצליחו להתחמק באלגנטיות מהקנס.
אלא שבזמן שכולם משמיצים את המתחתנים הטריים ומסחטת הכסף שפוערת מינוס עצום אצל מקורבי החתן והכלה, איש לא חושב ולו לרגע אחד שישנם קורבנות אומללים הרבה יותר בכל הסיפור הזה של מאורעות ה"כדת משה והפרו ורבו". מכנים אותם “אורחי הצללים", או במילים אחרות: מוזמנים פוטנציאליים מהמעגל השלישי, שנופלים שוב ושוב קורבן למזימה של מארגני אירועי הענק.
אנשי המעגל השלישי הם לא חברים קרובים או בני משפחה. איש אינו מזהה את אורחי הצללים ברחבת הריקודים, והם יכולים לדחוף חופשי בתור לבופה. סביר להניח שאיזו סבתא תחשוב שהם חלק מצוות האולם, והם לנצח יכונו “אבל מי זאת?", בכל פעם כשהמשפחה תשב לצפות בסרטון החתונה. מה זאת אומרת מי זאת? “אני שילמתי 500 שקל בדיוק כמוך, גברת חצופה שלא מזהה אותי, את יודעת?".
עם זאת, הם - או ליתר דיוק, אנחנו - חברותיים, חייכניים, מקושרים ובעיקר נחמדים מדי מכדי לסרב להזמנה לאירוע שבו החתן והכלה צריכים למלא מכסה של מינימום 300 איש, אבל אין להם מספר אנשים כזה, גם לא באילן היוחסין. ומכיוון שסך חציו האחד של משפחתי (כולל ארבעה דורות אחורה) מכיל לא יותר מ־50 איש, אני מצליחה באופן אישי להבין את המצוקה החמורה בכח האדם. אם כי בניגוד לשאר, אני לא מתכוונת להטריח איש לשום אולם או גן.
בעבר הצלחתי לנהל חיים סגפניים עד כמה שאפשר, ואת הפוטנציאל שלי כמוזמנת אטרקטיבית מהמעגל השלישי לא מימשתי לשמחתי הרבה. אלא שעם התהילה באים גם כל המכרים והקולגות ואנשים שרואים בך טרף קל לאיוש "שולחן השאריות" הגדול שממוקם בכניסה לאולם. עם ההזמנה החגיגית, לנצח יגיע גם התירוץ “שמתי אותך בשולחן עם הרבה רווקים", בתוספת קריצה. המחמירים ינסו בכוח לתפור לי ולקורבן אומלל ומסתורי כלשהו מ"שולחן השאריות", גם נושא שיחה משותף מבעוד מועד: “הוא גם היה פעם עיתונאי. וגרוש". קריצה. מעניין מה לו הם מספרים.
אני קורבן קלאסי, אמרתי לכם. מעניין אם אני יכולה לדרוש על כך פיצויים מהביטוח הלאומי.
ואם כבר בפיצויים עסקינן, הנה בעיה נוספת: אנשים נוהגים לנהל רשימות באירועים הללו, או יותר נכון לפתוח קובץ אקסל שלא יבייש את הנהלת החשבונות במשרד האוצר. אנשים יודעים טוב מאוד כי הסכום שבו הם ישקיעו באירוע א' יחזור אליהם בחזרה באירוע ב', ייתכן שבתוספת ריבית והצמדה. קורבנות המעגל השלישי הם בדרך כלל רווקים או בני זוג שמעדיפים לחיות יחד בלי להטריח את כל העולם ואשתו לשמוח בשמחתם. תהיו בטוחים שאנחנו, יחד עם קורבנות הבנק למסחר, איבדנו את חסכונותינו לנצח.
חבר טוב ואהוב שלי הוא מה שנקרא "גיי המחמד בקרקס החתונות הנודד" בקרב הקליקה המשותפת שלנו. הוא, שכבר שלוש שנים מנסה לטוס לארצות הברית, אך הזמנות “המעגל השלישי" מחסלות לו את כל החסכונות, החליט לנתק קשר באלגנטיות עם כל מכרה נוספת שמודיעה שהיא מתארסת. מסתבר שקופידון עובד שעות נוספות גם השנה, עם חצי רעל.
אני החלטתי להצטרף לטרנד של ידידי האמיץ וללמוד בפעם הראשונה בחיים לומר “לא". מניחה שזה יחזיק מעמד כמה שעות עד שאשבר ואשלח להם את הצ'ק הביתה.