שמעתי את ח"כ ציפי לבני (סחה כתבתנו לענייני העצמה נשית) כשביקשה מכל המתנגדים לממשלה ולדרכה לחבור יחד, להילחם ולשנות את ה"מה", לפני שנאבקים בשאלת ה"מי".

בהנחה שיעבור זמן עד שהימין השפוי יציג אלטרנטיבה רציונלית, עם יעלון, כחלון וגדעון (אם בכלל), לבני היא בעינַי המנהיגה הישרה והמפוכחת ביותר לסימון דרך פעולה, במרחב של 40%־60% מהבוחרים הפוטנציאליים, השפויים, החושבים והחוששים. זאת בלי לפגוע בכבודם וביכולותיהם של שלי יחימוביץ', אראל מרגלית, זהבה גלאון, עומר ברלב, עופר שלח ושוב כחלון, שנשאר חרף צייתנותו הממארת המבוגר האחראי בממשלה נטרפת של מוגי לב, חנפנים, משיחיים, אובדניים וניאו־אלטע־פשיסטים ממוקדי מטרה רעה.

מכיוון ששר הביטחון החדש (אם ייחתם ההסכם) הוא הרבה דברים שליליים אך לא אידיוט, סביר שיפתיע בהתנהגותו את התמימים: אביגדור ליברמן של כיבוש עזה, עונש המוות למחבלים, הפצצת סכר אסואן, היחס לערביי ישראל ושר החוץ הרע והעצל יתגלה כפרגמטיסט מפוכח ויסכים להצעות הרמטכ"ל והמטכ"ל.



אך ליברמן יישאר ליברמן, כמו שנתניהו יישאר נתניהו: אופורטוניסט מכור לכוח ולעצמו. רק הטיפשים יטעו להאמין ששניהם יראו מכאן ועכשיו מה שלא ראו משם עד כה. העובדה שענני חשדות פליליים תלויים מעל כל אחד מהם תאחד אותם בשותפות אמיצה של האמפטי ודאמפטי, האוחזים זה באשכי זה. וכבר מלגלג רה"מ, המפחידן הקבוע, על אלה החוששים מהעסקה המלוכלכת שנרקמה בינו לבין אויבו־כאח־לו, ובהזדמנות זו לא מקמץ במחמאות לעצמו כלוחם בסיירת מטכ"ל, כדי להבטיח שלצד איווט (שרות חלקי כאפסנאי?) יהיה מי שישמור עלינו.

בינתיים, מה יֵעשׂה למימוש מחשבתה הנכונה של לבני? המרכז, הימין השפוי והשמאל (כולל איימן אודה, המאוחדת, שלא עושה לקירוב יהודי וערביי ישראל, הרוב המבקש לחיות בשלום ובשוויון במדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית שכנה) חייבים לשתף פעולה במאבק להחזיר את הרציונל הערכי לשלטון ואת הדמוקרטיה והחוק למקדמי חיינו. חובה להקדים את המאבק המשותף על ה"מה" למאבקי האגו על ה"מי". קודם, מה תהיה המהות הערכית של חיינו כאן – ואחר כך מי ייבַּחר להנהיגנו ולשמור על מהותנו זו.

ואם באגו מדובר, הרבה תלוי באיש שהקים לעצמו תנועה פוליטית לא דמוקרטית, הלוחמת למען הדמוקרטיה, עם הרבה אנשים טובים וכבויי דעה. הוא שמחליט החלטות לשפוטיו, בוחר כיוונים ומשכתב מצעים ואג'נדות. יאיר לפיד. את קולו שמענו מעט בשבוע שעבר – השתיקה עבורו זהב. כשדיבר, לא הוקיע איש, לא הזהיר, לא הזדהה, לא תמך ולא הציע כיוון. מעל הגבעה, מנותק ומלא מעצמו, דיבר כמטיף במונחים כלליים על הפוליטיקה המלוכלכת ועל כך שמגיעה לנו פוליטיקה אחרת - ובאותה עת בטח חישב כמה אלפי קולות חדשים ינשרו אליו מתהפוכות הפוליטיקה המלוכלכת.

מתעלם מאזהרות יעלון ואהוד ברק ומזמניותם הניידת של הקולות הצפים (כש־22 מנדטים בסקרים עלולים להיות רק עשרה מנדטים בבחירות), לפיד מקווה שאחרי שליברמן יטריף את נתניהו, אולי יזעיק אותו ביבי לחילוץ. שום ניסיון והיגיון לא מעירים בו את הצורך לכופף את האגו שלו כדי לאחד כוחות, לחזור לאג'נדה הישנה ולסייע להצלתנו מאסון לאומי. אומנם מרטין לותר קינג אמר פעם, "המקום החם ביותר בגיהינום נשמר לאלה שנשארים שווי נפש מול קונפליקט מוסרי גדול", אבל אנחנו הרי נאורים ולא מאמינים בגן עדן ובגיהינום. חוץ מליברמן, כמובן.