סיכומי שנה נערכים אצלי רק בימי הולדת. אומנם עוד מוקדם מכדי לסכם לעצמי את השנה הנוכחית, מכיוון שיש לי כחודש וחצי להמתין עד יום ההולדת, אלא שהסינים טוענים, ואני נוטה להאמין לתיאוריות סיניות, כי בששת השבועות האחרונים של השנה, חווה בן האנוש סוג של "מוות" ומשיל מעצמו את השנה החולפת כדי להיוולד מחדש בתאריך הולדתו. נשמע הגיוני, ואולי מסביר את המונח הנפוץ "דיכאון יום הולדת", שהוא בעיני השני בחומרתו אחרי תסמונת קדם וסתית. ברצינות. אם אני לא טועה, בתי משפט בארצות הברית כבר מקילים בדרגות העונש לנשים שסבלו מתסמונת קדם וסתית בזמן רצח, למשל. מניחה שלא רחוק היום שבו החוק יעודכן גם בעניין דיכאון יום ההולדת.



האמת היא שדכדכת היומולדת והמוות הסיני הזה מגיעים לי בדיוק בזמן. אני מניחה שאם משהו היה צריך להתנפץ לי בפרצוף בשנה האחרונה, זה התובנה הברורה שאני לא מקשיבה מספיק לאינטואיציות שלי. לא ברור לי איך מצאתי את עצמי מבטלת כמעט כליל את תחושות הבטן שלא נראו לי הגיוניות, ולא מקשיבה לאיש מחברי הטובים ואחד במיוחד שהתריע ואמר שאם יש מישהו שיכול לעזור לי בחיים זו רק אני בעצמי, ולא אף אחד אחר.



אלא שבחיים השבריריים האלה כל כך קל ליפול לתהומות, במיוחד כשבוקר אחד את מתעוררת ומגלה שקומה מהבניין קורסת לך על הראש. את מיד מחפשת מישהו שיציל אותך ואולי כדברי הקלישאה, גם יראה לך את האור. כנראה שזו הדרך הקלה, לתת לשכל לנהל את העניינים. לקחת פיקוד כמו מנהל אתר בנייה שצריך לפנות הריסות מהלב, אבל בלי להקשיב להוראות הבטיחות בשטח. ידוע גם שביחד תמיד קל יותר לפנות הריסות מאשר לבד. זה לא נעים לבד. אבל תאמינו לי שלפעמים עדיף לבד.



במקרים הגרועים אנחנו מחפשות את התכונה הזו בבני זוג - הצלה. במקרים גרועים לא פחות, אנחנו נאחזים בחברים או באנשים שמופיעים בחיינו ומנפנפים לנו במתכון לחיי אושר, וזה נחמד ולעתים אפילו מועיל ועוזר. הבעיה מתחילה כשהגבולות מיטשטשים ועד מהרה את מוצאת במקום שליטה מחדש על חייך וחיבור פנימי, איבוד מוחלט של הסמן הימני שתמיד היה שם בשבילך - האינטואיציה.



כל הטעויות שעשיתי בחיי חולפות לי בראש עכשיו. אף פעם לא הייתי מתאהבת סדרתית. זה לוקח אצלי זמן, באופן יחסי. מדהים לחשוב עד כמה אישה שעובדת, חיה ומחליטה החלטות רק עם הלב, מצליחה לחשוב רק עם הראש כשזה נוגע ליחסים ולאהבה. אולי זה המקום המוגן והנוח שלי. זה שמסוגל לתרץ כל רגש חדש שמבעבע ומיד למצוא לו את הקונטרה שאומרת "למה לא", ו"כמה רע ייצא מזה". רציתי להיגמל מהתכונה הנוראית הזו שבגללה לא הייתה לי הרבה זמן אהבה.



כל כך רציתי להיפטר מכל האמונות התפלות שיש על אהבה ומפריעות לה, לכן החלטתי שאני לא נותנת למוח ולפחדים לשלוט לי יותר על הרגש. זה הצליח. בשנה האחרונה כמעט התאהבתי פעמיים. עצרתי את זה בזמן, אבל רק כי זה היה מסובך מדי. האמת היא שאני בקלות יכולה למצוא את עצמי מאוהבת שוב, בתנאי אחד: שזה יהיה קל ופשוט. בלי דרמה.



הצד האפל של כל הסיפור של לפתוח את הלב בצורה כלשהי, הוא שכשמחליטים לנטרל כל בדל מחשבה והיגיון, לפעמים נוטים לאבד את הגבול המבחין בין פחד לבין אינטואיציה. זו שתמיד שומרת עלינו בחיים מכל מיני אסונות כאלה ואחרים. חלקם אסונות שהולכים על שניים וחלקם אסונות גדולים יותר.



היו לי התלבטויות רבות אם לכתוב על זה בכלל ולו רק כדי למנוע את מטח הודעות ה"ערה" ברשתות החברתיות. אחר כך הגעתי למסקנה שאם יש תרפיה טובה יותר מכל פסיכיאטר או מומחה ניו אייג'י לרפואת הנפש, זו הכתיבה. ידעתי את זה תמיד, רק חבל שאני שוכחת ונותנת לעצמי ליפול לתוך השדים כשמכבים את האור בלילה.



מערכות יחסים הן לא דבר מסובך. גם חברויות לא. אנשים הופכים אותן למסובכות כשהם חושבים שצריך לשלוט על הצד השני בצורה כלשהי. כאלה שנותנים לך לראות עד כמה את זו שלא בסדר שלא פעלת לפי "תוכנית האב" שרקמו במוחם. מה שמסובך באמת הם החיים עצמם. אלא שכדי לפתור את התסבוכת שנוצרה פה אחרי נח והמבול, דרושה עבודה רבה יותר מאמונה סינית, מתכון לשמירה על נפש בריאה או איזה כבאי עם סולם שיעזור לנו לרדת מהעץ.



אם בעבר למדתי שאני צריכה להפסיק לבחור בחיים בגברים שיצילו אותי "ממשהו", בשנה האחרונה למדתי על בשרי לא רק שאני לא צריכה מציל, אלא שאני לא זקוקה להצלה בכלל. משום דבר. אני בסדר גמור. האמת, הרבה יותר מבסדר.