מי מאיתנו לא שמעה את המשפט: "כשאת מתחתנת בדקי טוב־טוב אם יש לך עם מי להתגרש". במציאות של היום, המשפט הזה נכון כפליים משום שמדיניות הממשלה לא רק שלא עוזרת לנשים לאחר גירושים, אלא גם מכניסה אותן למלכודת של עוני.



כיום, כאשר בני זוג מתגרשים ובן הזוג מחליט שלא לשלם את דמי המזונות שנקבעו על ידי בית המשפט, יש לאישה שתי אפשרויות: לתבוע אותו בעזרת הוצאה לפועל ולקוות שיגיע היום שבו תקבל את הכסף, או להגיש בקשה לקבל דמי מזונות מהמוסד לביטוח לאומי, שהוא מצדו תובע את החייב. 
 
חוק המזונות נועד לסייע לאישה ולילד, תושבי ישראל, שבידיהם פסק דין לתשלום מזונות, והם אינם מקבלים את התשלום מן החייב במזונות. דמי המזונות משולמים לאישה החל ביום הגשת הבקשה לביטוח לאומי, ולא יותר משנה רטרואקטיבית, כאשר התשלום בעבור כל ילד הנכלל בפסק הדין יהיה עד מלאת לו 18 שנים.
 

אלא שזהו שער הכניסה למלכוד. ראשית, הסכום שאותו משלם הביטוח הלאומי אינו שווה לסכום שעליו הוחלט בפסק הדין, אלא ישנו גובה מקסימלי שביטוח לאומי משלם והוא נמוך יותר ברוב המקרים מדמי המזונות שנפסקו לאישה ולילדיה. שנית, ביטוח לאומי רואה בדמי המזונות קצבה. לפיכך, קבלת דמי המזונות מותנית בעבודה; כך, ככל שהאישה עובדת יותר בשוק העבודה ומרוויחה יותר - דמי המזונות המשולמים לה פוחתים באופן משמעותי. ניקח לדוגמה את א', אם לשני ילדים שעובדת בחצי משרה ומרוויחה 4,000 ש"ח. בפסק הדין נקבעו לה דמי מזונות בגובה של 3,500 ש"ח, אך בפועל היא מקבלת מביטוח לאומי סכום של 1,370 ש"ח. הסכום העומד לרשותה לכלכל את שני ילדיה נמוך ודן אותה ואת ילדיה לחיים בעוני.
 
ואם תשאלו: מדוע אם זו עובדת רק חצי משרה ולא משתלבת בעבודה שבמשרה מלאה, חשוב להבהיר מספר נושאים: מסגרות הלימוד היום מסתיימות לרוב בשעות הצהריים המוקדמות ועלות של צהרון דומה למשכורת שהאם מרוויחה. אם הילדים חולים ועול הטיפול נופל על הורה אחד, לא יהיו הרבה מעסיקים שימשיכו לרצות להעסיק את האם, בשל היעדרויותיה הרבות.
 
אין ספק שהמציאות כיום, שבה לאבות רבים חלק עיקרי בגידול הילדים, היא מורכבת, ואכן לסוגיות אלו יש לתת את הדין בנפרד. אך בשאר המקרים, כיצד ניתן לצפות מאם יחידנית להתקיים ולקיים בכבוד את ילדיה כאשר מסיבות שאינן תלויות בה בן זוגה לשעבר מסרב לשלם לה את דמי המזונות? את קול הנשים הללו לא נשמע משום שהן מודרות מהמרחב הציבורי, ובמציאות ההישרדותית היומיומית אין להן הפריבילגיה לקחת יום חופש כדי למחות על המצב. כל שנותר להן הוא לשרוד.
 
אז נכון שכל החיים שילמת ביטוח לאומי ומסים, עבדת קשה ולא ביקשת כל עזרה כדי להתקיים, אבל זה לא מספיק. גברת צעירה, בטרם את פוסעת אל תוך שבילי הנישואים, בדקי טוב־טוב אם יש לך גב להישען עליו כי הגב של המדינה קטן מלהכיל אותך ואת שאר נשות ישראל. ד

הכותבת היא עובדת סוציאלית וסטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב