"אם זה נראה כמו ניצני פאשיזם, הולך כמו ניצני פאשיזם ונובח כמו ניצני פאשיזם, זה ניצני פאשיזם", כך התבטא אהוד ברק בכנס הרצליה 2016 שנערך בשבוע שעבר. בזכותו של הנואם ברק, ובעקבות הדאגה – כמעט פאניקה – שאחזה בכלי התקשורת השונים לבריאות הדמוקרטיה בישראל, ברצוני לברר: האם באמת אנחנו חיים בסוג של קולוניה איטלקית המזכירה את שנות ה־30 באיטליה של מוסוליני?
על פי ההגדרה, פאשיזם הוא אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית וטוטאליטרית, שנוצרה באירופה בשלהי המאה ה־19 והתקיימה כשיטת ממשל בעיקר באיטליה בהנהגת מוסוליני בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. אז אפשר להירגע זמנית. על פי ההגדרה הזאת, אנחנו לא שם. פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, מהוגי הדעות המובילים בנושא, בהתייחסו להבדל בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה טוטאליטרית, כתב כי "המדינה הדמוקרטית היא זירה של מאבקים בין בני אדם הדוגלים בערכים שונים. היתרון של המשטר הדמוקרטי הינו שהוא מאפשר לבני האדם להיאבק על ערכיהם המנוגדים זה לזה, מה שהמדינה הטוטאליטרית אינה מרשה לאזרחיה" ("דרך הלאומיות אל החייתיות", 1984). על פי המקורות האלה, אנחנו בהחלט לא שם.
צורת השלטון בישראל היא דמוקרטיה ייצוגית; שיטת ממשל דמוקרטית שבה הציבור מפעיל את ריבונותו באמצעות נציגים הפועלים בשמו. הנציגים פועלים על מנת לייצג את בוחריהם. לצורך זה הנציגים מקבלים את הסמכות לפעול על פי הבנתם וראות עיניהם, לנוכח נסיבות משתנות. אחת לתקופה הציבור ניגש לבחירות ואומר את דברו.
במרץ 2015 התקיימו בישראל בחירות כלליות לראשות הממשלה. תוצאות הבחירות הובילו לקואליציה של ממשלת ימין־חרדים בראשות בנימין נתניהו. במדינה דמוקרטית צריך וחשוב לבקר את השלטון ולהתבטא בהתאם לעקרונות חופש הביטוי וההתאגדות. וזה בסדר. אבל נראה שעבור חלק מהציבור ונבחריו, אלה שאינם מקבלים את עמדת השלטון הנבחר, הבחירות מעולם לא הסתיימו. כתוצאה מכך, הם מייצרים מערכות בחירות פיקטיביות מסוגים שונים. מבוקר עד ערב אנחנו נתונים למתקפות ובליצים תקשורתיים, רובם פרי מוחם של יועצי תקשורת, המסיטים אותנו מהנושאים החשובים באמת. גם זה בסדר.
אלא שבמדינה דמוקרטית חלק נוסף בהסכם הוא שכולנו בכל זאת מחויבים לאחריות משותפת. היה נחמד יותר אם היה מדובר באתוס משותף, מעל להבדלים, וגם מעל לאינטרסים האישיים.
בפועל, במקום שיתקיים בישראל דיון רציני בנושאים אידיאולוגיים, כאלה שכואבים ושבאמת דורשים טיפול – בתחום המדיני, הביטחוני ובוודאי בתחום החברתי שזועק לטיפול – הפכנו למדינת צהובונים. דווקא התקשורת, שמכתיבה את השיח הציבורי בישראל, זו שבכוחה לרומם גיבורים או להורידם, בוחרת להעלות לשיח הציבורי כמעט אך ורק נושאים שוליים או כאלה שמפלגים. מעטים מדי הם העיתונאים שמוכנים לעורר דיון נוקב, שאינו משרת את עמדתם הפוליטית או את האינטרס של מעסיקיהם. היינו מצפים מאנשי התקשורת בישראל לקדם כאן שיח מעמיק יותר. זה חשוב לנו, ולדמוקרטיה שאנו חפצים לחיות בה.