"אל תטעי, זו היא שנוהגת. אני רק מחזיק בהגה", הוא משפט ששמעתי מגבר חכם מאוד שכבר עבר מספיק בחייו ויודע בסתר לבו שישנם מאבקים שלא צריך להיכנס אליהם, ובוודאי שלא בגיל מסוים. זה קורה בדרך כלל בסיבוב שני בחיים, פרץ החוכמה הזה והגישה המרוככת שהופך - ואין מה לעשות עם זה - את הגברים שכבר ראו דבר או שניים בחייהם ולא מתרגשים יותר מכלום - לסופר סקסיים.
נראה לי שכבר סיפרתי לכם שתמיד קסם לי "הסיבוב השני" הזה. גם אז, כשרק נכנסתי לראשון, ידעתי שאני רוצה להיות בסיבוב השני. אפילו ניסיתי לבקש מהפרטנר של הסיבוב הראשון לקפוץ איתי להרפתקה ולעשות כאילו אנחנו בסיבוב השני, אבל הוא לא זרם או שלא היה ממש בשל לכך, הוא אפילו נעלב. בסוף זה קרה, אחרי פרידה חזרנו לסיבוב השני, כעבור שלוש שנים של הפסקה. כבר היינו בני 30 פלוס, ואני שבניתי תיאוריות שלמות על תובנות הנפש מהעשור המושלם באבולוציה האנושית, התאכזבתי לגלות שזה כבר לא יכול להיות אותו הדבר.
סיבוב שני מוצלח אי אפשר לעשות עם אותו אדם מהסיבוב הראשון. זה מקרה אבוד שנידון לכישלון. גם אם שני הצדדים כבר התבגרו והם מבינים ששני ארונות, שתי שמיכות ואולי אפילו שתי דירות הן המשוואה המנצחת לסיבוב מוצלח בלי נוקאאוט. הרגש עדיין נשאר רגש של "סיבוב ראשון", ובכל פעם כשרבים זה שוב הופך מעורבל מדי, מסובך מדי. לא טוב מדי.
מדי ערב, באזור השעה תשע או עשר בערך, עובר האוטובוס של התיירים שמסתובב בעיר. בתקופה הזו של השנה הוא בעיקר מאכלס בני נוער בדרך לנשף, שפעם קראו לו בשם הסתמי אך הברור: מסיבת סיום. כשרק נכנס לתל אביב האוטובוס שמיישר קו עם אטרקציות התיירות בעולם, עמדתי ליד חלון דירתי הקודמת, עם ההוא מהסיבוב הראשון, בסביבות תשע או עשר בערב, כדי לנפנף בפעם הראשונה לאוטובוס שעבר לנו ממש מתחת למרפסת.
שבוע אחרי שהחל השירות, כבר ראינו המוני בני נוער לבושים בצורה מוגזמת ורוקדים לצלילי מוזיקה לא מעודכנת. איכשהו הרעש הזה עם האפקטים העמומים של מוזיקת הטראנס הצליח להעביר בי צמרמורת לא נעימה בגוף, כאילו הצליח להעיף אותי שנים אחורה אל מאחורי הקלעים של הסינרמה, שם חגגנו מסיבת סיום. 300 תלמידים ואולי יותר נבלעים בתוך ערב שאיש לא יזכור.
בכל פעם כשאני רואה חבורה מרוצה מדי מעצמה של בני נוער, אני מתעצבנת ונזכרת איך בטרם הסתיימה הופעת הסיום, ברחתי מהמקום כמו אסיר שנשפט למאסר עולם וקיבל חנינה בהפתעה מהנשיא. רצתי במדרגות האחוריות עם התיק ביד כדי שאף אחד לא יראה, ולא רק שלא אמרתי שלום לאיש, אלא אפילו לא חזרתי לבית הספר מספר חודשים מאוחר יותר כדי לקחת את תעודת הבגרות המנוילנת שלי. עד היום יש לי רק עותק דהוי של ציונים שנשלח אלי מקופל בדואר.
הבחור מהסיבוב הראשון היה לא רק חתיך אלא גם חכם, והוא עזר להשקיט את עצבי כשהייתי מתעצבנת באופן כללי, ובאופן ספציפי מהאוטובוס השמח הזה ומיהירות של מתבגרים. "תני להם", הוא אמר, "הם מתים להיות מבוגרים, אבל לא מבינים שאם יש משהו נורא יותר מגיל ההתבגרות אלה שנות ה־20".
היינו אז בני 29 כשעמדנו בחלון מחובקים והרגשנו זקנים מצד אחד, אבל גם ספרנו לאחור כדי שיגיע כבר ה־30 הזה, כי היה קשה מדי. כמה שנים מאוחר יותר עמדנו שוב ליד אותו חלון, מביטים על האוטובוס השמח המעצבן הזה. מחובקים פחות, מפוכחים יותר, ומבינים שאם יש משהו שאנחנו רוצים לעשות או לא לעשות, עכשיו זה הזמן. אז נפרדנו.
אתמול בערב החלטתי לפרוש מהחיים הווירטואליים מוקדם מהרגיל ולהיכנס למיטה בלי טלפון ובלי טלוויזיה, מעין גמילה שכזאת מרעש חיצוני שאני לאחרונה מנסה להעביר את עצמי בכוח. פתאום בתוך השלווה של השכונה השקטה שמעתי מרחוק את האוטובוס עם הטראנסים עובר. עונת הנשפים החלה. לשם שינוי לא התעצבנתי, וכמעט שנכנסתי לחשבון האינסטגרם של ההוא מהסיבוב הראשון שכבר נמצא בסיבוב שלישי כדי לספר לו על המהפך המנטלי שעבר עלי, אבל ממש ברגע האחרון התחרטתי. אולי כי בעוד קצת פחות מחודש אני נכנסת לשנה האחרונה שלי בתוך העשור שנדמה לכל מתבגר כאסון, אבל הוא הכי מוצלח (וזאת כמובן עד שיבוא עשור חדש שיוכיח לי אחרת). ואולי כי הבנתי שהגיע הזמן שאפסיק לבזבז את הזמן היקר שלי על סיבובים ישנים, אכזבות מהעבר, אה כן וגם טראומות מהתיכון.