לפני שבועיים סגרו את "מי ומי", המסעדה הכי מיתולוגית בתל אביב. הרשת והעיתונים התמלאו בהספדים ובסיפורים על עוד מקום שצירוף חסר מזל של נסיבות עירוניות ומתווה רכבת הצליח להבריח ממנו גם את הלקוחות הקבועים והנאמנים. אני, שידועה בקרב מכרי כהולכת בדרכי סבי כמספידה הלאומית, החלטתי לא לכתוב על כך כלום. אני מניחה שלא היה לי כל כך מה לומר, מלבד להשלים עם העובדה שלא רק שהעיר כפי שהכרתי אותה כבר לא תשוב להיות מה שהייתה, אלא גם אני. ואולי טוב שכך. ייתכן שבפעם הבאה כשאעבור ליד המקום שבו עמד גשר מעריב, לא אצביע יותר על המקום שבו עמדה המסעדה, ואספר למי שיהיה איתי שכשאמא שלי חטפה צירים ושכבה בבית יולדות הקריה, אבא שלי ניגב חומוס כמה מטרים רחוק משם, בשבת בבוקר, בזמן שהיא עזרה לי לצאת לאוויר העולם בלי אפידורל. לא כי היא לא רצתה - אנחנו לא גיבורים כאלה במשפחה - אלא מכיוון שלא כולם ידעו אז בדיוק מה זה.
אבל אל תכעסו עליו, על אבא שלי, כי הוא באמת גבר לעניין. רק שבזמנו, באמצע שנות ה־70, חיפפו את כל הגברים מבית היולדות המדובר ההוא בתקופה הספציפית ההיא, כדי שלא יפריעו למלאכת הקודש, או מה שזאת לא תהיה, של המיילדות, היולדות וכל הנוגעות בדבר.
זה קרה רק בגלל תקרית אומללה אחת, שהתרחשה בחודש יולי ובה לקחו חלק כמה גברים "עצבניים מדי", כך כינו אותם אז, כשביקשו בתקיפות מכל הזכרים לצאת החוצה. כנראה שהיום בקלות היו מכנים אותם "היסטריים" ומצלמים אותם לסדרת ריאליטי על לידות.
טרמינולוגיה של כמעט 40 שנה עם הבדלים של שמיים וארץ. שמונה או עשר נשים בחדר הלידה, כולן צורחות לשמיים חוץ מאמא שלי, כמובן, שנופפה כבר אז בדגל ה"אישה צריכה להיות ליידי גם אם היא יולדת". לא שזה דבר רע לצרוח. הלוואי וידעתי לעשות את זה בעצמי לפעמים. אריק איינשטיין היה ברקע, ככה היא סיפרה לי, וה"מי ומי" כמובן, שהיה מקום המפלט הקולינרי לגברים האומללים, הרעבים והסובלים באופן פסיבי, שלעתים מצאו את עצמם עושים כמה סבבים של חומוס עד שהעולל הואיל בטובו לצאת. אני עשיתי את זה מהר באופן יחסי, ככה מספרים. וזה מוזר, כי יש לי נטייה דווקא להבשיל מאוחר עם דברים ולקחת את הזמן שלי בחיים האלה.
פעם זה עוד היה לגיטימי. להמתין בחוץ בסבלנות לאישה, וטרום העידן הסלולרי גם לתלוש שערה שערה עד שתגיע הבשורה המיוחלת בדמותו של סניטר עייף שחיפש בכל חור את הגבר שממתין בחוץ. בן או בת? לאף אחד לא היה מושג. ההורים שלי רצו רק בנות, ובסוף קיבלו בנות עם תחביבים של בנים. ומתברר שגם כמעט ארבעה עשורים מאוחר יותר, אני בדיוק כמו אמא שלי, ואולי כמו נשים רבות אחרות, עדיין נאבקת בדימוי הליידי המתבקש מול הצורך לפרוק כל עול לפעמים בלי לדפוק חשבון. צריך לנצל את הזמן הזה כשעוד ממש צעירים, לפני שמגיע הגיל שבו ההתפרעות מאבדת את החן שלה. נדמה לי שאני נמצאת ממש על קו התפר הגבולי שבו השיגעון שלך עלול בן רגע להפוך אותך ממצחיקה ל"מסובבת".
מחר בדיוק ימלאו 39 שנה למאורע המכונן, או ליתר דיוק לחומוס המיתולוגי, זה שיחקוק את המסעדה ההיא בתודעה האישית שלי לנצח. פתאום נפל לי האסימון שסיפור שכזה בימינו לא היה עובר את משמרות הרשת החברתית, בטח שלא פוסט בפייסבוק ואולי גם לא טור בעיתון. בית יולדות, לצורך העניין, לו היה מחליט בשנת 2016 להוציא את כל הגברים מחדרי הלידה רק כדי שלא "יפריעו", היה חוטף שיימינג מטורף וראיון אצל רפי רשף.
כשהייתי קטנה חלמתי פעם על קטע קצר מהעתיד של עצמי. תמיד היו שם ים ואופניים ואנשים שדומים בצורה זו או אחרת להורים שלי. בני זוג, חברות וחברים. אלא שבחלום הזה תמיד ראיתי את עצמי מהגב, אף פעם לא מלפנים או מהצד, ובכל פעם כשניסיתי להתקרב לעצמי הבוגרת היא ברחה. היה נדמה שהיא רצה אחרי משהו. קראתי לא מזמן איזה מאמר שמסביר שהסיבה שהדור שלנו, בניגוד לדור הורינו, נותר מבולבל גם בגילים שנחשבים "מבוגרים" יחסית, הוא שסף הגירויים שלנו כל כך גבוה, שעל כל החלטה שנקבל יהיו עוד עשרות שלא קיבלנו, והן אלה שיקבלו את מלוא הפוקוס הרגשי שלנו. ניסיתי לחשוב אם זה מה שתמיד הניע אותי בחיים, והגעתי למסקנה שתמיד חיכיתי שמשהו יקרה, שמשהו גדול יבוא. מה בדיוק? אני לא ממש יודעת.