יום צילומים: זיכרונות מחיי החופש באמריקה במהלך בדיקה רפואית

הזיכרונות מהדרך לקחו אותי 27 שנה אחורה. אז, על הקנוורת הקנדית, יצאתי בכל שני וחמישי בתשע בערב למחסן הנייר בג'רזי סיטי. מעמיס בתוך חצי שעה 22 משטחים של ארגזי נייר, מניילן אותם ויוצא איתם ללקוח, אמריקן אקספרס בריצ'מונד ווירג'יניה, מרחק 340 מייל. צריך לדעת להעמיס טריילר, כדי שהסחורה לא תזוז בדרך. חותם את המטען בחותמת עופרת, מארגן את תעודות המשלוח, והיידה לטראק־לודג' הראשון בג'רזי טרנפייק.
 

פוגש את ג'מעת הנהגים, אוכלת ארוחת לילה, עם דייסת הגריץ (שיבולת שועל) המגעילה. אבל משפחתו של הבעלים היווני של הדיינר, שלאישה קראתי "אינדקסי" (בסדר) ולגבר "מלאקה" (מאונן) כבר הכירו אותי, וידעו שאיני נוגע בזבל הזה. תמיד ישבתי על הבר באותה פינה, צופה מבעד לחלונות ומוודא שלא מתעסקים לי עם המטען. חביתה משלוש ביצים עם גבינת פטה, בייקון מטוגן, סלט יווני, שש פרוסות טוסט מרוחות חמאה, ומיץ תפוזים בשביל הוויטמינים. וכל זה מלווה בצרחות ביוונית מהמטבח. 
 

"הנה, תאכל מאד'ר פאקר. אשתי טיגנה לך בחמאה, לא בשומן. זה יותר טוב בשביל הוורידים, יו פאק'ן ז'ו יו", היה צורח דימיטריוס, תוך כדי ניגוב החלוק המטונף שלו, שהפעם האחרונה שראה כביסה היה בעת חציבת מעבר קורינתוס. "תכף יהיה קפה טרי, תן לי 4 דולר, ותוסיף טיפ דולר לג'וניור. הוא רוצה קולג' הילד הדפוק. תראה איך הוא לבוש, כמו ג'יגולו. אם לא אמא שלו, אני הורג אותו. בטלן דפוק". 
 

תגיד, למה אני 5 דולר, ומהאייריש והואפ'ס (איטלקים) אתה לוקח 3 דולר? "כי אתה יהודי, ורצחתם את ג'יזוס כרייסט, תתבייש. לדפוק מסמרים ככה בגוף של בנאדם. וחוצמזה אתה בוס, והם משתכרים 18 דולר לשעה, אם הם ביוניון. לאן אתה? עוד פעם לווירג'יניה? יאללה, תאכל ותיסע. הלוואי הייתי בא איתך, אבל אני תקוע כאן עם האישה, והילד הדפוק". 
 

אחרי האוכל תדלוק, בדיקת אוויר בצמיגים ובתא הלחץ, ואז ממריאים. מקפיד לא לעבור 65 מייל לשעה, כי דוח תנועה יהרוג את כל הרווח מהעבודה. שש שעות וחצי אחר כך אני פורק, אחרי ששיחדתי את מנהל הרציף ב־20 דולר כדי להיכנס בלי תור. משם שעה לוושינגטון די־סי להעמיס גלילי נייר, טונה ליחידה, וחזרה לניו יורק. הווארד סטרן עולה לשידור ב־06:30 עד 10:30 ב־92.3 k-rock, וחייבים גם להקשיב לסי־בי, רשת הרדיו האלחוטית של הנהגים, לפני המצאת ווייז. על כל מפגע, תאונה, שוטרים בדרך, מחסומים, היה מדווחים בסי־בי. 
 

אבל עכשיו אין לי את סטרן ולא את התדר שלו ברדיו לווייני, אז לחצתי על רדיו ללא הפסקה. נפלתי על תוכניתו של עו"ד יורם שפטל, בשידור חוזר. הוא מכנה את התקשורת "צבא של מחבלים", ואני תוהה מי הסמרטוט הזה, שיקרא לי מחבל? תהיתי ביני לביני; את המחבל שהרג אלאור אזריה הוא מגדיר רוצח, אף שלא רצח, אלא ניסה לרצוח. הרי מדובר בפינגווין ידוע, שהוריד את איוון דמיאניוק מהחוט, שכבר כרכה סביב צווארו השופטת דליה דורנר, ומתייחס לעצמו כמומחה במשפט פלילי; אין עבירה על חוק לשון הרע ששפטל לא ביצע ב־33 דקות, בנאום כתב ההגנה על אזריה באמצעות הפיכת המ"פ שלו לפסולת אנושית. אם אני הייתי מגדיר את עו"ד יורם שפטל כיהודון בזוי, היה האספסוף שהוא משדר אליו פונה בתלונות לרשות השנייה, וערימה של דיירי אגם הדרעק, בשאיפה בהנהגת אווה מדז'יבוז', הייתה מסתערת עלי בקנס של 40 אלף שקל. למה? ככה.

 

אבל אסור לי להתרגז עכשיו, כי אני בדרך ל־MRI באסותא דרום, והבדיקה בשתיים לפנות בוקר. כיפוש רצתה לבוא איתי. לא התאים לה שאסתובב לבד בלילות, ועוד רחוק מלפיתת הפיקוח שלה. "מאמי, למה לא הודעת לי, כדי שאתארגן? אני אטלפן לחברות, נראה מי תשמור על גיא בלילה". 

כיפוש, צאי מהשטויות, בסה"כ צילום ראש, לראות ששום דבר לא חסר, או התקלקל חס וחלילה. למה לענות את גיאצ'ו? הוא אוהב במיטה שלו, עכשיו תתחילי לשנע אותו? לא לעניין. לפני שתתעוררו אני כבר בחזרה. "אתה לא רוצה שאני אבוא איתך, אז תגיד. אל תמרח אותי". תגידי, מה עובר עלייך? אני מת שתבואי איתי, את יודעת שאני פוחד ממחטים, ויש בבדיקה הזרקת חומר ניגוד. אבל המצפון לא נותן לי לשגע את הילד. "זו טעות שלי, מאמי", סיכמה כיפוש. "רגע אחד לא הייתי ערנית, וכבר אתה מעביר עלי סיבוב. כאילו שלא ידעת מתי הבדיקה ואיפה היא. בסדר, אני אסיק מסקנות עתידיות, זה לא יקרה לי יותר". 
 

אז עכשיו אני לבד. אני אוהב את הלילה, אני גם אוהב את הלבד, בעיקר במצוקות אמיתיות. וכך גם יותר קל לי לנטרל את הפיקוח של כיפוש. נדאג שלא תראה את תוצאות הבדיקה, כי לשמוע את הפרשנות שלה זה ממש לא נחוץ. 
 

הגעתי לטריילר של אסותא, ממש מול המיון של סורוקה. דפקתי סיגריה של אומץ ובירכתי את מזלי הטוב שאני לא במיון הזה. ישנן שמועות שאם לקית בנזלת, אתה עלול לצאת משם בשקית, בדרך למקרר. העובדים בשעה הזו הם רוסים או ערבים. ומספרים לי שברפואה אין אפליה. המזכירה הרפואית דיווחה לי שתכף תבוא רופאה להכניס לי עירוי לווריד. תגידי לי, יש אפשרות של בדיקה בלי עירוי? "לא, אדוני. בדיקות של בטן וראש זה תמיד עם חומר ניגוד". אז אפשר בשתייה, או בכדור? לא אכפת לי לחכות שעות, עד שזה ישפיע. "אדוני, מזריקים לך תוך כדי הבדיקה. אתה תרגיש רק קור, כמו מים קרים בווריד. לאן אתה הולך?". דבילית, מה זה לאן אני הולך? רצתי להקיא בחוץ. טוב שהייתי בצום שש שעות לפני. היא הביאה לי חצי כוס מים. "תשתה לאט, לא את כל הכוס. אתה פוחד, הא? יהיה בסדר, תירגע". 
 

חלפה עוד שעה, ונערה צעירה, ממושקפת עם שיער אסוף, לבושה במדים כחולים, קראה לי פנימה. הייתי משוכנע שהיא בשירות לאומי, אבל אז היא אמרה "שמי אנה, ואני הרופאה". רגע, את צוחקת עלי. מה זה פה פרק מ"דוגי האוזר"? למדת רפואה בהתכתבות בחטיבת ביניים? בת כמה את? "אדוני, אני בת 26, ואני עתודאית. בבקשה ממך, תן לי את היד, נרכיב לך את העירוי, לא תרגיש כלום". איזה לא תרגיש. הילדה הזו רעדה, עשר דקות היא לא הצליחה למצוא וריד, ועשתה לי יד של נרקומן, עם ארבעה ניסיונות חדירה. מתוקה שלי, כבר בקורס חובשים הכנסתי "הארטמנים" בחושך לחיילים, עם נותבים מעל הראש. מה נסגר איתך? אולי תקראי לרופא אמיתי, קצת יותר זקן? 
 

"אדוני, אתה מלחיץ אותי. תביא את יד ימין, בוא ננסה". שוב היא רעדה, חדרה לווריד, אמרה שזה לא בסדר. ואז הקאתי עליה, רק כי לא הספקתי להגיע לכיור. מתברר שהכוח המתפרץ שלי כבר לא משהו. היא דווקא הייתה נחמדה, ליטפה לי את הגב, ואמרה שננסה שוב בתוך המכונה. תקשיבי לי, מיידלה, יש לי בת בגילך. אצל אדם כבד כמוני מנסים פעם אחת בישיבה. לא הולך? אז הולכים על שכיבה. תלמדי משהו, לפני שתהיי ממש קשישה בת 27, אז אולי לא תעני את הפציינטים.
 

הובילו אותי לטריילר. בשנייה בא לי דז'ה וו לאמריקע. כן זה 55 פוט'ר (כ־18 מ'), אבל מתוכנן מדהים, אין שטח מת. הקטע המפחיד הוא הרכבת קסדת האמודאי לראש. ואני, נו מה לעשות, יש לי ראש סלבי גדול, אז האף קצת הפריע. "שמע, יש לנו בעיה, אז ילחץ לך באף. תסבול קצת", חייך הטכנאי עמאר. לך על זה, בנאדם, רק סיים כבר את הסיוט הזה. 
 

במקביל ד"ר אנה מצאה וריד בניסיון הראשון בשכיבה. אולי בבית הספר לרפואה, כשהתאמנה על גופות מהודו, היא הצטיינה. כשהפציינט גם נושם, זו עדיין פעולה בעייתית בשבילה. עמאר, כמה זמן זה יימשך העינוי הזה? "שעה, אם תתנהג יפה ולא תזוז. אם תזוז, כל פעם שעה מחדש, אפילו חמש שעות. קח, זה כבל עם לחצן מצוקה. אם אתה נלחץ ממשהו, תלחץ ונפסיק". ואז מה יהיה? "שום דבר, גבר, נתחיל מחדש". קח, קח ממני את הכבל. שמע, גם אם אתה מזהה מצוקה, אתה לא מפסיק. אנחנו מסיימים בשעה. הבנת? "יופי. לכסות אותך? קר לך?". למה אתה שואל, אתה רוצה לישון איתי? אם לא נתחיל, לא נסיים. "כבר מתחילים, תהיה רפוי". 
 

המיטה נסעה פנימה לתוך המכונה. הודיתי בלב למשטרה הצבאית, שזרקו אותי כמה פעמים למעצר, לפני כמעט 40 שנה. האף נלחץ לקסדת האמודאי הצרה, שנוגעת בתקרה העגולה של המכונה. היה שם פס תאורה פלורוסנטי, ואז נרדמתי. ההתעללות של אנה עייפה אותי. ובנוסף, אני באמת הייתי רגיל לישון בטריילרים ממוזגים. שמעתי באוזניות את עמאר מודיע לי "קוף, אני מתחיל להזריק, באמצעות המחשב, אל תיבהל". המשכתי לישון, ופתאום זה נגמר. האורות נדלקו, הוא פירק ממני את הקסדה, ויצאתי משם מבסוט חאלס. המזכירה שאלה אותי איך אני רוצה את התוצאות, השבתי שבמסרון, אפשר גם וואטסאפ, רק לא אינטרנט. אולי ישירות לרופא? זה יותר עדיף. "אני חייבת לשלוח גם אליך, אלה ההנחיות". סבבה, שלחי לי למייל. 

יצאתי בחיוך, תלשתי את הפלסטר שהוכתם בדמי האצילי, ונסעתי לחפש קפה. יפה שמירי רגב, התרבותניקית שלנו, רוצה לדאוג לפריפריה, אבל לפני תיאטראות ומוזיאונים אולי שיהיה בבירת הנגב בית קפה שפתוח כל הלילה? לא כדאי לפצוח בזה?

# # #
 

עשרה ק"מ מב"ש לת"א ראיתי תחנת דלק. נכון שהאספרסו בתחנות דלק הוא כמו מי ביוב שלא עברו תהליך התפלה, אבל זה מה שיש. 

השעה הייתה 04:30, יום שישי, הרבה משאיות חלוקת מזון וטריילרים שעלו מאילת היו על הכביש. חשבתי על הכבישים הצרים שבהם דוהרות משאיות ענק גם בנתיב השמאלי, לעומת נתיבים בחו"ל, שיש בהם לפחות שלושה מסלולים. בסדר נו, ישראל כץ בונה את הארץ, אבל חייבים לסלול קודם כל באיו"ש, ולממן את החניוקים, אז אין מספיק נתיבים, זה מה יש. מבט לצמיגי המשאיות הכניס אותי לפחד. שחוקים, כמעט נטולי חריצים, אבל זה לא מונע מהנהגים לנוע במהירות גבוהה מ־100 קמ"ש. 
 

אגב, גם משאיות וגוררים של הצבא. העיקר שמשקיעים ב־F35, אולי גם טנקים ושופלים כבדים יעופו עוד מעט באוויר. אז כנראה שחבל להשקיע בצמיגים. ואם תלך איזו משפחה, כאשר לרכב צבאי כבד יתפוצצו הצמיגים, בבלימת חירום, זו כנראה עלות שולית לעומת המטוס החדיש. בכל זאת, סיבה למסיבה אצל רה"מ המזיע עם השיער הסגול, וטוואריש איווט. הביטחוניסט החדש. אני אוהב את ההצהרות של קציננו: הצבא ערוך ומוכן לכל משימה. וואלאק, גם הם הפכו לפוליטיקאים, שהאמת היא המלצה בלתי מחייבת בשבילם. צמיג בכל רכב שקול לנעליים. אתם שולחים חיילים למשימות עם סוליות פגומות? אולי כן. הרי באוקטובר 73' ובאוגוסט 2006 זה כבר קרה.
 

הנהיגה גרמה לי לרעב. החלטתי להגיע לברסארי באבן גבירול כדי לדפוק ארוחת בוקר. בעיר החטאים הלבנה פתוח 24/7, כי אנחנו לא פריפריה. אבל אנחנו דורשים התנתקות מהארץ, שבה מירי רגב שרה בממשלתה. 
 

הגעתי, והזמנתי "קרוק מדאם" בלי בשר, וסלט עגבניות עם כוסברה ובצל. רציתי גם מיץ תפוזים טבעי, אבל אין להם סחוט טבעי. הקהל בחוץ מנה שני זוגות של צעירים. הגברים היו שפוכים על השולחן מאלכוהול, תוצאה של סיבוב בברים. הנשים המתינו שיתעוררו כדי להגיע הביתה. ואז נזכרתי בדימיטריוס מהטרנפייק, שהיה סוחט תפוזים במסחטת ברזל, עם סיגריה בפה. לפעמים היה נופל אפר לכוס. הוא מערבב באצבע, מוצץ אותה אחרי, ומנגב בסינר המטונף. מעניין מה איתו, הוא חי בכלל? ג'וניור הג'יגולו סיים קולג'? רעייתו השמנמנה מצאה קוסמטיקאית שתוריד לה את פלומת השפם? 

כן, התגעגעתי לימים האלו, שבהם הייתי צעיר וחזק כמו סוס, שמעמיס שתי תיבות נייר במשקל 32 ק"ג כל אחת על כל כתף, ועולה איתן במעלית הלקוחות בבניין סיטי בנק, לקומה 53. מוריד, מחייך והולך. והיום אני מבלה בבדיקות, כי כיפוש מודאגת.

# # #
 

נשפכתי למיטה, כיפוש העירה אותי בתשע. "חיפשתי תוצאות, עוד לא הגיעו". תני לי לישון, הפענוח דורש שבעה ימי עבודה. זה יגיע לדוליטל. אני אביא לך. "הא, תביא לי. אתה מחזיק ממני מטומטמת? טוב, תישן, חיים שלי, אני מטפלת בזה". נו, ברור שהיא התקשרה לאסותא, הסבירה שבעלה היה המום מפחד וחרדה, שיגרה צילום של תעודות הזהות שלנו, וכן, היא קיבלה קוד לאינטרנט. ב־12 היא שוב העירה אותי. "קום, חיים שלי. הכנתי לך קפה. יש לי קוד, וביום שני אני אקבל את התוצאות. מה שמפחיד אותי זה שגיא לומד ממך. הוא לא מודה בכלום, משחק אותה גולם. יופי של חינוך". 
 

אפילו לא הבטתי בה ולקחתי את העיתון ליד. כבר שכחתי מהבדיקה, אבל ביום שני קיבלתי ממנה וואטסאפ. "שלחתי לך העתק של התוצאות למייל". פתחתי בחיל ורעדה, ולא הבנתי כלום, זולת המשפט "בלי ממצאים פתולוגיים". וגם שעצב הראייה הימני דק יותר מהשמאלי. ובבליל המושגים היה "איסכמי", שזה זיקנוזיטיס בלטינית. 
 

בערב שלישי הגיע הנאום. "מאמי, אם יש בעיות, זה בגלל הסיגריות. תשמע לי". הלו, כיפוש, תרגיעי במיידי. את פרופסור לאהבה, דוקטור באישיות ומתמחה באמהות. מתי הפכת לרופאה בדיוק? "כשהתחתנתי איתך. למדתי המון מונחים". בסדרררר, שמעת מה אמר פרופסור קרסו על לימודי רפואה באמצעות הגוגל? והוא, אגב, מומחה אמיתי לרפואה. "טוב, בסדר. אין לי כוח לשטויות שלך. אני מתקשרת לשחף עכשיו". עזבי את הבנאדם, אני מתבייש ממנו. דפקתי לו את הסטטיסטיקה של ההצלחות. מה את מעיקה עליו? "יופי, אני שמחה שאתה מתבייש. אבל אני לא מתביישת, אולי הוא יצליח עם לוזר כמוך. כי אני לא אוותר, מאמי, אני לא אוותר לך". 
 

לא עניתי והלכתי לחדר השינה. איך זה שיש פגרה ביורו? למה שלושה משחקים ביום במקום אחד כל יום, למשך 70 יום? המזרן היה קריר, כמו המיטה הצרה בטריילר בבאר שבע. חשבתי על ריצ'מונד, ונרדמתי.

נ.ב.

בחמישי על הסובאח, צלצל הטלפון, 15 פעם ברציפות. מהההההההה כפרה מההההה? דעא"ש על הגדר? 

"תקשיב לי טוב, תבקש מכל החברים שלך שגרים בשכונה, להצביע בשביל אלון לוי לראשות הוועד, הבחירות ביום ראשון. אשתו חברה שלי, הוא בחור מצוין וגם גר בבניין שלנו, והוא הכי מתאים. לא תשכח? שאזכיר לך עוד שעה"? 

וואו, כיפוש, אם את כבר עושה פוליטיקה, ראחת פלסטין. 

"זה חשוב לי מאוד, וגם לגיא". 

טוב אני אבקש מהם. 

"לא תשכח? שאזכיר לך אחרי הקפה"? 

די, די כבר. הרגת לי את היקיצה.