"תדע כל אם עברייה, שהפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך. (דוד בן־גוריון, בנאום במטכ"ל בקריה, 2 ביולי 1963). זהבה שאול, אמו של אורון, יודעת את הדברים האלו שאמר מייסד המדינה. הידע הזה מול חוסר הוודאות שלה לגבי גורל בנה אינם נותנים לה מנוח. היא אישה חולה מאוד. כבר עשר שנים היא נאבקת בהצלחה נדירה בגידולים סרטניים בגופה, מכף רגל ועד ראש. זה נס רפואי שהיא חיה. בנה, אורון, לוחם בחטיבת גולני, יכול היה לשרת קרוב ליישוב פורייה שמשקיף על הכנרת, בגלל מחלת אמו. היא לא רצתה לחתום לו כדי שישרת שירות קרבי, לבסוף השתכנעה. ב־20 ביולי 2014 נפגע נגמ"ש הלוחמים שבו נסע בשכונת שג'אעייה בעזה. שבעה לוחמים נהרגו. רק המ"מ והקשר ניצלו. שאול נראה על רגליו, על ידי המ"מ. להמשך, יש כמה גרסאות, חלקן פורנזיות, ששנויות במחלוקת. התחושות של זהבה שונות מתחושות רוב בני המשפחה. או נכון יותר לומר, השבט שעוטף את זהבה ובני ביתה.
בשבוע הבא ימלאו שנתיים לתקרית בשג'אעיה, וזהבה כואבת בביתה ולא יכלה לפגוש אותי. אבל הרצל בעלה, בנה הבכור אבירם ובני דודיה נאבקים במערכות השונות גם בשבילה. נפגשנו בתל אביב, כאשר בני משפחה אחרים הפגינו מול משפחות האסירים הביטחוניים בבתי הכלא.
הרצל נראה גמור. הוא רזה מאוד, ממעט בדיבור. לא ידעתי שהוא כל כך חולה. "באוקטובר 2015 חליתי בסרטן המעי הדק. הוברר לי שהטיפול האונקולוגי לגידול זהה לטיפול בסרטן המעי הגס. אבל המעי הדק לא בסל התרופות, רק המעי הגס. אז דרשו ממני לממן את הטיפול התרופתי. למזלי, משרד הביטחון התערב בכל הכוח, ואני מטופל. נותחתי, אבל עכשיו יש גרורה בכבד. שוב עברתי טיפול, ובהמשך יחליטו כמה אונות לכרות".
הסיפור המלא היום ב"מעריב סופהשבוע"