ועדת האיתור: בצה"ל סופסוף מקשיבים לאיש שהזהיר מפני המנהרות

1. אלוף משנה (מיל') יוסי לנגוצקי חש שנעשה לו צדק פואטי. לאחר שנים שבמערכת הביטחון התייחסו אליו, מחמת אזהרותיו החוזרות בנושא איום המנהרות, כאילו הוא "אויב העם", זכה לפתע להכרה ולהתייחסות עניינית: לפני שבועיים הזמין אותו הרמטכ"ל גדי איזנקוט לשיחה, שבה ביקש לשמוע את דעתו על המנהרות של חמאס בעזה ושל חיזבאללה בלבנון, וכיצד יש להבנתו להתמודד עמן.

לנגוצקי, ששימש בהתנדבות בשנת 2005 כיועץ הרמטכ"ל למלחמה במנהרות, נפגש בעשור וחצי האחרון עם שלושה רמטכ"לים: משה יעלון, דן חלוץ ובני גנץ. רק גבי אשכנזי נמנע מלראותו. "לאחר שנים של התעלמות מהצעותי ומאזהרותי היה משובב נפש לקבל את ההזמנה של רב אלוף איזנקוט", אומר לנגוצקי ל"מעריב־סופהשבוע", "אני מצדיע לו על צעד זה".

לנגוצקי הוא איש רב עלילות, שלא נרתע ממאבקים ציבוריים על עניינים עקרוניים. הוא גיאולוג במקצועו ופייטר בנשמתו. במלחמת ששת הימים פיקד על הסיירת של החטיבה הירושלמית, לחם בקרבות על העיר וזכה על כך לעיטור המופת. בצה"ל הגיע לדרגת אל"מ לאחר שהקים את יחידת המבצעים המיוחדים (מ"מ) באגף המודיעין (אמ"ן) ופיקד על היחידה הטכנולוגית של אמ"ן. פעמיים זכה בפרס ביטחון ישראל.

בשנים האחרונות הוא דרש, יחד עם עוד שני בכירים לשעבר בקהילת המודיעין, להעמיד לדין את אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, על חשיפת שמו של סוכן המוסד אשרף מרוואן, שנרצח ככל הנראה עקב כך בידי המודיעין המצרי. לנגוצקי וחבריו צדקו. היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין, קיבל את טענתם - שאכן זעירא עבר על החוק וחשף סודות - אך החליט מסיבות שונות לא להעמידו לדין.

לזכותו של לנגוצקי הגיאולוג נזקף גילוי שדה הגז "תמר", שקרוי על שם נכדתו. על רקע זה הוא ניהל קרב משפטי עיקש נגד היהלומן המולטי־מיליארדר בני שטיינמץ, שהיה שותפו ואחד המשקיעים בחברה במיזם חיפושי הגז. שטיינמץ ויתר על חלקו בשותפות זמן קצר לפני גילוי הגז. לנגוצקי הפגוע הגיש תביעת פיצויים ובוררות וזכה בהן. שטיינמץ שילם לו 50 מיליון שקל.

אך יותר מכל מזוהה לנגוצקי עם מאבקו הציבורי למציאת פתרון לאיום המנהרות. הרמטכ"לים ושרי הביטחון שנפגשו עמו שמעו את עצותיו וטענותיו, והתעלמו מהן. "לאט־לאט הפכו אותי לאויב העם", מציין לנגוצקי, "בגלל הביקורת שלי על מערכת הביטחון בכלל ועל מפא"ת בפרט".

מפא"ת - המינהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות - הוא גוף רב עוצמה ועתיר כספים במשרד הביטחון, שחשב שהוא יודע טוב מכל אחד אחר. "הם התעלמו שנים מחשיבות הגיאופיזיקה, וכל הזמן רצו להמציא את הגלגל מחדש", אומר לנגוצקי, שהציע שוב ושוב לאתר מנהרות על ידי התקנתם של חיישנים גיאו־סיסמיים שנמצאים זה שנים רבות בשווקים בינלאומיים, ולא לנסות לפתח ציוד חדש. חיישנים אלה פועלים לגילוי רעשים בשכבות תת קרקעיות, ומשמשים בין השאר גם לאיתור שדות נפט וגז.

במפא"ת העדיפו להטיל על חברות מישראל לנסות לפתח גלאים סיסמיים. ניסיונות חוזרים ונשנים אלה כשלו, וכך אבד זמן יקר וחשוב של יותר מעשר שנים. בנוסף כמובן למיליוני שקלים של משלם המסים הישראלי שבוזבזו. כשהחריף לנגוצקי את התבטאויותיו, ניסו גורמים במשרד הביטחון להשחיר את פניו וטפלו עליו האשמות, כולל בתלונות למבקר המדינה, כאילו הוא מונע מאינטרסים כספיים ומקבל דמי ייעוץ מחברות מסחריות.

מהפך מחשבתי בצה"ל

רק לאחר צוק איתן, כשהתגלה איום המנהרות במלוא היקפו והתברר שלצה"ל ולמערכת הביטחון אין הידע להתמודד איתו, חל מהפך תפיסתי. בצה"ל ובמפא"ת החלו לקחת ברצינות את הנושא ושינסו מותניים. רבות מההצעות שהציע לנגוצקי במשך שנים וזכו להתעלמות, מתחילות להתבצע בשטח.

למעשה, מערכת הביטחון מפעילה עתה שלוש שכבות הגנה לאיתור מנהרות. הראשונה היא של ציוד כבד שפועל לאיתור מנהרות קיימות. זה נעשה על סמך מידע מודיעיני אם יש כזה, או באופן אקראי - חופרים בקרבת הגבול כדי לאתר את המנהרות הקיימות.

השיטה השנייה היא קידוחי חורים במרחק של עשרות מטרים זה מזה, בעומק של עשרות מטרים לאורך הגבול, שאורכו למעלה מ־60 ק"מ. לחורים אלה יוכנסו החיישנים־גלאים, שתפקידם לקלוט את רעשי חפירת המנהרות ואף להצביע על הכיוון והמרחק המשוער של המנהרה הנחפרת. במערכת הביטחון מכנים את האמצעי הזה "גדר סיסמית תת קרקעית". גדר מסוג זה מוקמת כיום על ידי חברת אלביט. לנגוצקי אומר בכאב כי "ייתכן שמבצע צוק איתן היה נמנע אילו הייתה מערכת הביטחון מבצעת זאת לפני עשר שנים, כשהתנדבתי להקים עם המכון הגיאופיזי בתוך שנתיים גדר סיסמית תת קרקעית לאורך כל גבול הרצועה, ב־20 מיליון שקל".

השיטה השלישית, שעודנה בחיתוליה, היא בניית חומת ביטחון במעבה האדמה. גורמי ביטחון ביקשו בכל לשון של בקשה משרי הקבינט שלא לחשוף את המידע, וטענו כי מדובר באחד הסודות הכמוסים ביותר של ישראל. להפתעת השרים "הסוד" נחשף מהר מאוד. העיתונאי נחום ברנע פרסם אותו לפני כמה שבועות ב"ידיעות אחרונות". מדובר בבניית קיר מבטון מזוין בעובי של עשרות סנטימטרים, שייבנה בעומק רב מתחת לפני הקרקע. על מתכנני המכשול יהיה להביא בחשבון את הימצאותם של מי תהום. מיזם זה אמור לעלות כ־2 מיליארד שקל, ובמקרה הטוב יסתיים בעוד שלוש שנים. ואולם ללנגוצקי יש ספקות. "אכן קיר שכזה יהווה מחסום. אך כמו כל מחסום פיזי, קיימת האפשרות שיצליחו להתגבר עליו. יש לי השגות נוספות, שמטעמי ביטחון שדה אינני מתכוון לחלוק אותן עם הציבור. אני חושש שמדובר בפיל לבן שעדיף שלא להתעסק איתו".

לשאלתי על השינוי ביחס מערכת הביטחון לחלק מרעיונותיו הוא ענה: "אני שמח מאוד על התנופה בשנה האחרונה. יחד עם זאת, צר לי שבגדול הגבולות עודם חשופים לחדירת מנהרות, גם בגבול לבנון".

מה לדעתך יש לעשות?

"יש צורך למנות מפקד־על לנושא, כמו שבארה"ב מינו את פרופ' רוברט אופנהיימר למנהל־העל של פרויקט פצצת הגרעין. לצדו של מפקד־העל תפעל מינהלה שתרכז ותצבור את כל הידע הייחודי בנושא לטווח ארוך. למפקד־העל יהיו כל הסמכויות. גם כיום לא ברור מי האחראי על המאבק במנהרות, והנושא עודנו מבוזר בין גורמים שונים".

2. בימים אלה מגבשת ועדה מיוחדת את המלצותיה לשיפור עבודת הקבינט המדיני־ביטחוני. אחת ההצעות שהועלו היא שהשרים יעברו בדיקות פוליגרף (מכונת אמת).

בוועדה חברים אלוף (מיל') יעקב עמידרור, שהיה בין השאר ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), ועו"ד יוסף צ'חנובר, שבעברו הרחוק היה מנכ"ל במשרדי הביטחון והחוץ. בשנים האחרונות צ'חנובר הוא איש של משימות מיוחדות. הוא ניהל את המגעים שהובילו להסכם הפיוס עם טורקיה, והוא עומד בראש הוועדה שקובעת מי מבין אישי המדינה זכאים לאבטחת שב"כ.

הוועדה מונתה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בתגובה לדרישת שר החינוך וחבר הקבינט נפתלי בנט ובעקבות התפטרותו של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, ומינויו לתפקיד של אביגדור ליברמן. כתנאי למינוי ליברמן דרש בנט כי שרי הקבינט, שנושאים באחריות להחלטות שמתקבלות, יקבלו תדרוכים מגורמי הביטחון לקראת כל דיון. בנט התלונן מאז המלחמה בעזה בקיץ 2014 כי ראש הממשלה, שר הביטחון ואפילו צה"ל ומערכת הביטחון ממדרים אותם, אינם חולקים עמם מידע ומתייחסים אליהם כאל חותמת גומי. בנט ביקש לשפר את יכולתם של השרים לקבל החלטות על בסיס מידע.

בעקבות הדרישה החלו שרי הקבינט לקבל תדרוכים מבכירי המועצה לביטחון לאומי (מל"ל). אך הם התלוננו כי לעתים, כשהתדרוך מתבצע בטלפון, הם מתקשים להבין את המתדרך מצדו השני של הקו בגלל קליטה לא טובה ורעשי רקע.

במקביל מינה נתניהו את ועדת עמידרור־צ'חנובר. הוועדה נפגשה עם שרי הקבינט, עם בכירים במל"ל ועם גורמים נוספים במערכת הביטחון. אין ויכוח כי השרים זכאים ואף חייבים לקבל תדרוכים לקראת הדיונים. הוועדה נוטה למנות שניים או שלושה בכירים במל"ל, בעלי סיווג ביטחוני גבוה במיוחד, שיהיו אחראים להעברת התדרוכים.

אך לצד זה, בוועדה בודקים גם אפשרות להשית על השרים חובות. אחת מהן היא החובה שלא להדליף. זה נשמע מובן מאליו - שרים, בוודאי חברי קבינט, שנחשפים לסודות מדינה (אם כי לא לכולם, במה שמכונה "חומר שחור" מוסמכים לעסוק רק ראש הממשלה ושר הביטחון), אינם אמורים להדליף. והאמת היא שברוב המקרים הסודות האמיתיים, הליבות, אינם מגיעים לידיעת התקשורת או הציבור. לאורך עשרות שנים רוב חברי הקבינט ידעו לנצור את לשונם. מעת לעת, עם זאת, הם חולקים מידע מדיוני הקבינט, במהותו בעל ערך שולי, כדי לנגח יריבים או להאדיר את עצמם. הדלפות אלה לא ממש פוגעות בביטחון המדינה, אך הן בבחינת הפרת אמונים או עבירה על החוק. וכשזה קורה, ראש הממשלה מתרגז.

על רקע זה, דנים בוועדה ברעיון ששרים יעברו מעת לעת בדיקת פוליגרף. מכונת האמת היא כלי חשוב בחקירות. המכשיר יובא לישראל בראשית שנות ה־50, כחלק מראשיתו של שיתוף הפעולה המודיעיני בין ישראל לארה"ב. השב"כ שלח כמה חוקרים ללמוד על אודותיו ולהתמחות בהפעלתו למכון בשיקגו שעבד עם ה־FBI. לאחר תקופת ההכשרה העניקה ארה"ב כמה מכשירים לישראל, והם הוכנסו לעבודה באגף החקירות של השב"כ, שבראשו עמדו ויקטור כהן וצבי אהרוני ואחר כך גם אריה (פשוש) הדר. הם היו במשך שנים רבות המפעילים היחידים של הפוליגרף.

בראשית שנות ה־80 הציע רפי רהב, אז ראש האגף, שכל מי שיאושר לרמת סיווג של "סוד מועדף" יעבור בדיקת פוליגרף במסגרת בדיקת הביטחון או במסגרת בדיקה תקופתית. לשם הנהגת התהליך והטמעתו, רהב המליץ שראשי האגפים בשירות יהיו הראשונים להיבדק ובכך לשמש דוגמה. חבריו לדיון, ראשי האגפים, לא אהבו את ההצעה ודחו אותה.

ב־1983, לאחר חשיפתו של מרקוס קלינגברג כמרגל סובייטי, ההצעה התקבלה. אגב, קלינגברג עבר בהצלחה בדיקת פוליגרף כבר כשנפל עליו החשד הראשוני ב־1963 - הבודק ויקטור כהן ניסח לו שאלה שגויה. כלקח מפרשת קלינגברג, הראשונים שנדרשו להיבדק היו ותיקים במערכת הביטחון שבאו ממזרח אירופה. בשנות ה־80, לדרישת ראש אמ"ן דאז אהוד ברק, הסכים הרמטכ"ל משה לוי שאחד מאלופי המטה, שנחשד בהדלפות, ייבדק במכונת אמת. האלוף נמצא דובר שקר אך לא ננקטו נגדו צעדים.

מאז נבדקים אלפים או יותר שמתקבלים לעבודה במערכת הביטחון. זה כולל אנשי מוסד, שב"כ, הוועדה לאנרגיה אטומית, קצינים בדרגת אלוף משנה ומעלה (שנבדקים בידי מפעילי המכשיר של מחלקת ביטחון מידע בצה"ל, שעברו הכשרה בשב"כ). מדי חמש שנים הם עוברים בב"ח - בדיקת ביטחון חוזרת. אך זה לא חל על נבחרי ציבור - חברי כנסת ושרים, אלא אם כן יורה על כך היועץ המשפטי לממשלה לראש השב"כ. אפילו במקרה של חשד לריגול, יזדקק ראש השירות להסכמתו של יו"ר הכנסת ולהחלטה של ועדת הכנסת להסיר את חסינותו.

מרבית השרים שנשאלו בוועדת עמידרור-צ'חנובר לדעתם בנושא בדיקת פוליגרף השיבו בחיוב, בבחינת "אנו לא מדליפים ואין לנו מה להסתיר". שר אחד לפחות, כנראה יותר, הביעו התנגדות עקרונית, שלפיה שרים שהם נבחרי ציבור במשטר דמוקרטי לא צריכים להיבדק במכונת אמת.

הדרישה אינה חדשה. זה עשרות שנים, לפחות מאז שנות ה־70, כל אימת שיש הדלפה חמורה, תובע ראש ממשלה או שר הנוגע בדבר ששריו יעברו בדיקת פוליגרף. לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסם העיתונאי מתי גולן פרטים חסויים על השיחות הסודיות שניהל בישראל שר החוץ של ארה"ב, הנרי קיסינג'ר, על הסכמי ביניים עם מצרים וסוריה. ראש הממשלה יצחק רבין חשד כי המדליף היה שר הביטחון ויריבו, שמעון פרס. הועלתה הצעה שהשרים שהיו שותפי סוד למגעים ייבדקו במכונת אמת. הרעיון נגדע באבו.

במרוצת השנים הצעות דומות תפסו כותרות ודעכו. אפשר לשער שגורלו של הרעיון, שמתגלגל הפעם בוועדת השניים, יהיה דומה. לא בגלל השרים המתנגדים אלא דווקא בגלל התומכים בהצעה. הם תומכים כי הם יודעים שלא תתקבל. אם תתקבל, גם ראש הממשלה שהוא חבר קבינט ייאלץ להיבדק בפוליגרף. זה לא יקרה.