משרד הביטחון ולשר החדש יחסית העומד בראשו, אביגדור ליברמן, אצה בשבוע שעבר הדרך להשוות את נשיא ארצות הברית ברק אובמה לנוויל צ’מברליין, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1937־1940. כמו צ’מברליין, אובמה הוא מנהיג שחתם על הסכם בעייתי. הדברים שאמר בשבוע שעבר על ההסכם הזה היו מקוממים: "המדינה שהתנגדה בצורה הנחרצת ביותר להסכם מכירה בכך שהוא שינה את כללי המשחק", אמר. זאת הייתה הטעיה מכוונת. הנשיא רצה שקהלו יהיה תחת הרושם שישראל שינתה את עמדתה.
במשרד הביטחון, בצדק, לא אהבו את התרגיל הזה. על כן חיברו הודעה נגדית: "הסכמי מינכן לא מנעו את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, בדיוק משום שהנחת הבסיס שלהם, שלפיה גרמניה הנאצית יכולה להיות פרטנר לאיזשהו הסכם, הייתה שגויה ומשום שמנהיגי העולם דאז התעלמו מהדברים המפורשים של היטלר ושאר מנהיגי גרמניה הנאצית".
הסכם הגרעין עם איראן הוא אכן הסכם לא טוב. גם הסכם מינכן לא היה טוב. בזה בערך מתמצה הדמיון ביניהם. גם ההשוואה בין אובמה לבין צ’מברליין היא השוואה לא טובה.
ההיסטוריה תוכיח: לפני כמעט עשור וחצי, באוקטובר של שנת 2001, השווה ראש הממשלה אריאל שרון את הנשיא ג’ורג’ בוש לצ’מברליין. הנושא שעמד אז על הפרק לא היה איראן אלא הפלסטינים. אלה היו ימי ראשית האינתיפאדה השנייה, ושרון זיהה מהלך אמריקאי המתנהל מאחורי גבו, שלא אהב. הוא חשש שהאינטרסים של ישראל נשכחו. במשל שטווה בנאום נמהר השווה את ישראל לצ׳כוסלובקיה של 1938. במשתמע, הושוו הערבים לגרמניה הנאצית, ובוש הושווה לצ’מברליין.
הנה שיעור מעניין בהיסטוריה – חשוב לא פחות מן השיעור על הסכם מינכן. מה קורה למנהיג ישראלי שמשווה את נשיא ארצות הברית לצ’מברליין? התשובה: הוא נאלץ לזחול על גחונו ולהתנצל. כך קרה לשרון, כך קרה השבוע לליברמן. הודעת התיקון של משרד הביטחון גורסת כי לא הייתה למשרד כוונה "לעריכת השוואה ישירה, לא מבחינה היסטורית ולא מבחינה אישית. אנו מצטערים אם היא פורשה אחרת".
אם שר הביטחון מבקש ללמוד מההיסטוריה, מוטב שלא ילמד שיעורים סלקטיביים. כמותו, גם אחרים המזדרזים לפלוט מהמקלדת השוואות מופרכות על פי שיטה פחות או יותר קבועה: בחר/י את האירוע המזעזע והזכיר ביותר העולה בראשך. קבע/י שמה שקורה עכשיו הוא בדיוק כמו שקרה אז. הסק/הסיקי את המסקנה הפוליטית המתבקשת. במקרה של ליברמן: צ’מברליין היה תבוסתן שסופו מורשת של חרפה. כך יהיה גם גורלו של אובמה. במקרים אחרים – מסקנות אחרות, הכל לפי תפיסת עולמו של המתבונן.
הנה, לא יבשה הדיו על הודעת ההתנצלות של ליברמן, ועניין היסטורי חדש על הפרק: "ההסתה של טראמפ כמו לפני רצח רבין". המועמד הרפובליקני, בנאום מקומם, רמז שייתכן שהתומכים בזכות לשאת נשק יצטרכו "לעשות משהו" כדי לבלום את הילרי קלינטון. קל לזהות מי אוהב את ההשוואה המופרכת הזאת. קל לזהות איזה מחנה פוליטי היא משרתת.
ההשוואה בין דבריו של טראמפ לבין דברים שנאמרו על ראש הממשלה יצחק רבין מדויקת בערך כמו ההשוואה, הנפוצה גם היא בחודשים האחרונים, בין טראמפ לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. כלומר זאת השוואה שאין לה שחר. נכון, לטראמפ יש בלורית, וגם נתניהו היה רוצה שתהיה לו בלורית. אבל בזה בערך מתמצה הדמיון ביניהם. טראמפ משתלח בקלינטון בעיקר משום שהיא עומדת להביס אותו במערכת הבחירות.
נתניהו מתח על רבין ביקורת חריפה, לעתים חסרת אחריות, בעטיו של הסכם מדיני שהתנגד לו. טראמפ הוא אדם שתפיסת עולמו מתמצית ברצון לנצח. נתניהו, על כל חולשותיו, הוא מי שבא להנהגה עם תפיסת עולם מסודרת, עם שאיפות מוגדרות ומנומקות.
בהתאם: טראמפ לא יהיה נשיא ארצות הברית. נתניהו נבחר פעם ועוד פעם ועוד פעם לעמוד בראש ממשלת ישראל.