לפני שנתיים, ממש כמה ימים לפני שפרצה המלחמה, נסענו שניים לצימר מבודד בקצה הצפוני של המדינה. "פה, חברימוס, זה גבול סוריה", אמר לנו בעל הצימר והבטיח שזה גבול שקט. כשישראלים אומרים "הכל בסדר", אני מיד יודעת שיש לי מה לדאוג. כנ"ל גברים שמשתמשים במונח הזה. "הכל בסדר" משמע משהו לא בסדר, והנורא מכל: "אל תדאגי, הכל בסדר". הימים היו ימי מתיחות רבתי במדינה, ומניסיון העבר למדנו שגבול עם אויב זה גבול, גם אם הוא שקט בדרך כלל. ובכלל, פחדים הם משהו שאני חיה איתו מגיל 9, אז מה כבר יכול לקרות שעוד לא חשבתי עליו בתרחיש חרדה מצוי שלי?



"מפחיד אותך?", הוא שאל ולא עניתי. ידעתי שעליו קטן כל הסיפור הזה, ושחרדות הן לא משהו שקיים אצלו בלקסיקון. לי אין בעיה להודות שאני מפחדת, אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שכשאני לא נמצאת לבד אני מפחדת פחות. וגם אז אם מגיע פחד הוא על גבול הנעים. ובכלל עבור בן אדם שכותב, דרמות למיניהן תמיד היוו דלק נפלא לטקסטים טובים. מי יכול לכתוב משהו כשהוא רק אופטימי, רגוע ומאושר?



"מה שיהיה יהיה", אמרתי לעצמי, גל של ריגוש בתוך ים של שגרה לא הזיק אף פעם לאף אחד. מקסימום נחזור עם סיפור טוב עם רעיון לטור או שלא נחזור בכלל.



יש לי נטייה לא ברורה שכזאת לפתח חרדות קטנות ומוזרות לפני נסיעות, שאני נוטה לכנות כהתרגשות שהלכה לאיבוד וחזרה כחרדה. כל מיני מחשבות טורדניות מינוריות שאני מנסה לנטרל במסע שכנוע עצמי שזה בסך הכל טבעי וככה זה אצל כולם, גם אם הם לא מודים בכך.



משהו טוב קורה לי כשחוצים את אזור יקנעם, המרחב הפתוח עוזר לי לשכוח את הסטרס הזה ואת הפחד פן כל מה שאשאיר מאחור יהיה רק היסטוריית גלישה לא מחוקה במחשב. ואכן, באמצע הדרך החששות פגו ולבי התרחב משמחה, אף שידענו שייתכן שכשנחזור כעבור יממה, נהיה תחת מתקפת טילים של חמאס ואולי גם לא נראה זה את זה יותר לעולם, אם כי מסיבות אחרות, אבל מילא.



כחצי שעה אחרי שהגענו למקום שהיה יכול להיות טוב יותר מגן עדן, אילו רק לא היה ממוקם על השבר הסורי־ לבנוני, כבר עליתי על בגד ים ולקחתי את בקבוק היין הזה שמשאירים תמיד לזוגות ה"רומנטיים" עם פותחן מאולתר, כאילו סומכים על הגברים שילהטטו ביכולות פתיחת הבקבוקים מול הבחורה.



האמת, על מי אני עובדת, את בגד הים לבשתי כבר בבית. אני לא אוהבת לבזבז זמן יקר בחופשות קצרות בזמן. כמובן שעוד בטרם הרכב מצא את החניה המושלמת, כבר שכבתי עם בקבוק שלא הצלחתי לפתוח ליד הבריכה, כשהדי פיצוצים עמומים ברקע מרגיעים במונוטוניות את תודעתי.



אחרי שעת אושר עילאי, אדון "יהיה בסדר" נתן לנו את המפתח לחדר "המפנק ביותר" עם חיוך רחב מדי. זה הזמן לציין שאנשים שמחייכים חיוכים גדולים מדי מפחידים אותי לא פחות מאנשים שמבטיחים לי שיהיה בסדר. פתחתי את הדלת ואז חשכו עיני. לא המתיחות בדרום, הבומים מהצפון או ההתרעות על כך שבעוד פחות ביממה תל אביב תהיה תחת מתקפת טילים הם אלו שהטרידו את שלוותי, אלא העובדה שחדר השירותים והמקלחת שהיה ממוקם באמצע הבקתה הצפופה שקיבלנו, היה שקוף לגמרי. "זו הצעקה האחרונה בחוצלארץ", סיפר מר "יהיה בסדר", "זוגות עפים על זה פה". אחר כך הוא קרץ לבחור ואמר: "אין לך לאן לברוח", ואני מלמלתי שגם להשתין בשקט כבר אי אפשר במדינה הזאת. צחקנו, אבל אני מודה שבכיתי קצת. אחר כך נשמתי לרווחה על זה שלא הגענו לסופ"ש שלם.



אין לי אלא להניח שמי שתכנן את הצימרים הללו הוא קודם כל גבר שככל הנראה נשוי יותר מ־78 שנה לאותה אישה, מה שגרם לו לאבד את הרגישות לניואנסים הקטנים של זוגות שמכירים בסך הכל חודשיים. אחר כך חשבתי על כך שהדברים שמטרידים אותי בחיים לעתים מטומטמים עד כדי כך שהם מחפשים הזדמנות להיתלות בענף הראשון שמערער לי את היציבות. ומילא הייתה להם איזו אחיזה נראית לעין, אבל חרדות הן חמקניות, מצליחות לפשוט וללבוש צורה בן רגע. כשאני מצליחה למוסס אחת היא צצה בדמות דבר מטופש לחלוטין, רק כדי להראות לי שהיא עדיין שם ושאני צריכה להפסיק להילחם בה, להתכחש לה ואולי לקבל אותה כמו עוד איבר בגוף.



בשבע בערב כבר הייתה אזעקה בתל אביב ולפתע חלל הרחצה השקוף איבד כל משמעות, כמו גם דברים נוספים באותו ערב. "מפחיד אותך?", הוא שאל, ושוב לא עניתי. היה נדמה לי שכן, אבל כמו שקורה אצלי תמיד עם פחדים כבר לא באמת ידעתי מה.