בוריס טלפן מאירופה. הוא שלח מסרים לפני, אבל התעלמתי. אני מכיר אותו כשהוא כועס, עם המסרים של מילה אחת או עם סימן שאלה. אבל בסוף הוא תפס אותי ממספר אחר.


"כמה זמן", הוא שאל.


מה כמה זמן? לא מבין.


"כמה זמן אתה מכיר אותי?".


כמה שנים, לא ספרתי.


"ואתה עדיין חושב שאני אידיוט? מה חשבת, שלא אשיג אותך?".


נו, תתקדם. מה קורה?



"מה קורה? קורה שאני כועס או קורה שאני מאוכזב. מה נסגר איתך? התחלנו לקלל נשים? אתה יודע מה קורה ברוסיה אם עושים ככה לקומיסרית? באים אנשים אליך הביתה בלילה, עושים לך הרבה סקס, ואחרי זה אתה ביער, לבד ביער. בישראל אתם גיבורים גדולים. זה לא טוב, קוף. אני כועס, זה לא טוב לך. אתה יודע שאני דואג לך, עד שכבר עשינו ממך בן אדם".


בסדר, אל תדאג, הכל בשליטה. שרק נהיה בריאים.


"לא, לא. אני מגיע בלילה, תמצא זמן לראות אותי, בלילה. אני מגיע, מתקשר פעם אחת, אתה עונה. אם לא עונה, אני כועס. אני כבר כועס".


בסדר, ניפגש. תיזהר בטיסה, מסוכן היום, אתה יודע.



לכיפוש היו הפנים האלה של הדאגה. כבר שש־יום, עשר־חודש ושלוש־שנים שלא ראיתי את הפרצוף הזה אצלה.


"אני כועסת, מאמי", היא אמרה, "אתה עושה שטויות, אתה מדאיג אותי. אני רצינית, אתה מדאיג אותי מאוד. מה עובר עליך? ממתי אתה מדבר כך על נשים? ועוד בשידור. אתה יודע שאני לא מתערבת לך בעבודה, שהיא לא מעניינת אותי. זה לא הקטע שהיא שרה, אלא הקטע שהיא אישה. היא אישה עם בעל וילדים. אם מישהו היה מדבר עלי ככה, אני לא רוצה לחשוב בכלל איך היית מגיב. הרי אני מכירה אותך, אתה יודע שאני מכירה אותך".


כיפוש, מה שאני יודע עכשיו זה שאת מנג'סת. תני לי אוויר.



קופמן בדרכים. איור: ליאב צוברי
קופמן בדרכים. איור: ליאב צוברי



"לא, לא. אתה לא תנער אותי. אתה כבר לא ילד, אתה חייב להתבגר. זה לא מתאים, אתה מעליב אותי באמירות האלה".


אז יצאתי לפארה קטנה, אבל הטלפון לא הפסיק לצלצל. והחברים שלי ידעו שלא אענה, אז הוואטסאפ לא הפסיק לנדנד.


"אל תענה, חלאה", כתב רוברט. "אני מודאג. ואני מזכיר לך שאני לא בא יותר לאלכס, ואני גם לא קונה סיגריות. תחזור אלי, טינופת".


פולו, רומני דור שמיני, והבן של סבא צ'לו, דווקא נהנה מהסיטואציה. "נו, נו, העיקר שלי אתה קורא נרקומן", הוא כתב והוסיף אייקונים של בוכה מצחוק. אבל השורה התחתונה הייתה מלאה באייקונים של דמעות.



שלומי כתב "דבר איתי, קוף".


כן, בטח אדבר איתך עכשיו, שתטגן לי את המוח.


אהרל'ה כתב מילה אחת: "טומטום". ואחיו ברזי השאיר הודעה קולית: "יופי, סרווטקה. איך זה להיות שוטה הכפר? כמה זה יעלה לנו? תתקשר, חתיכת דפוק. הרי בסוף אתפוס אותך. יום אחד נסעתי לים המלח ואתה מתחיל להשתגע לי. תתקשר מיד, אבל מיד, כשאתה שומע את ההודעה. ואני יודע שכבר שמעת".



עברתי כבר את עכו. הדיסק של שלום חנוך בהופעה חיה ניגן בעוצמה, כפי שאני אוהב. ביצוע מדהים של יותר משמונה דקות של הלהיט "כדי לחיות". הבטתי בטלפון מדי פעם, לראות מתי היא תתקשר. היא מופיעה במספר חסום. אבל ידעתי שהיא תתקשר, עם הקול הענייני הזה.


16 שנה היא מתקשרת. ואותה בלתי אפשרי לסנן. המשפט שטבע גנדי "אם צריך אני בא" בפרשת הרצח בבר בקר, כאילו מתאר את דרך החיים של דאפ. רק שאצלה אין "אם". היא באה. תמיד.



עברתי את נהריה. פניתי מזרחה, בדרך לאצבע הגליל. כבר חיסלתי חפיסת סיגריות. "כבר" זה ארבע שעות שאני מסתובב בכבישים. אבא שלי היה כזה. כשהראש היה מתפוצץ לו מדאגות, הוא היה יוצא לכביש בארבע בבוקר כדי לחשוב נקי.


בלי לשים לב אני מחקה אותו גם אחרי יותר מ־20 שנה שהוא לא כאן. חבל, הוא ידע תמיד מה לעשות. אז עכשיו אין הוא, יש את דאפ. באמת שלא ראיתי איך הדרך התפתלה, אבל פתאום הייתי בצומת כ"ח.



לפנות שמאלה לארזה ולרונית במטולה? לא, זה לא זמן מתאים. ארזה הרי כבר שלחה מסר: "אידיוט". רונית כתבה רק סימן שאלה. היא הרי כבר שמעה הכל, אבל אם אפשר קצת ג'וס, אז למה לא? הרי אני מכיר אותה כבר 34 שנים.


או, הנה. שורק'ה הסוהרת, אמא של הבנות, תוקפת במסרון ובוואטסאפ. "דבר איתי. אני מודאגת".



הרי ראיתי שהיא טלפנה, סיננתי. לא בנוי עכשיו לנאום הרשג"ד בצופים. כבר זרקתי את תג היער לפני 12 שנה וגם שמעתי את הטון הנוזף והמוכיח הזה במשך 20 שנה, שמונה יממות ועוד 11 שעות. חשבתי שאם היינו עדיין ביחד, אז ב־30 בחודש היינו סוגרים 32 שנות מאסר.


סיכמתי ביני לביני שוואנונו ישב פחות על הרבה יותר. ידעתי מה תהיה ההודעה הבאה ממנה, בתוך 20 דקות: "אתה מסנן אותי!". כן, היא יודעת שהיא על הפילטר, אבל היא חייבת לוודא שאני יודע שהיא יודעת.



פניתי ימינה, דרומה. יופי של כביש, הדרך כמעט ריקה. בעמיעד נרד לכנרת. יש לי חיבה בלתי מוסברת לכביש 90. חשבתי על כיפוש, אם הייתה נוהגת כאן. זה לא יכול להיות איתי במכונית, כי יש גבול לסיבולת הנפשית שלי. ולראות אותה אוחזת בהגה בשתי ידיים זה מעבר לגבול הסיבולת. והתגובות באוטומט, לחפש את דוושת הבלם, עלולות לגרום לי לתעוקה בעצב הסיאטי. אז היא לא מתמצאת בכבישי הארץ ללא נווטן, אבל אני כרוך אחריה, ועכשיו היא מודאגת נורא, אבל היא נותנת לי אוויר.



ידעתי, בלי לדעת, שהיא כבר עשתה את סבב השיחות עם רמבו ודאפ. כן, הם בהתייעצויות, ודאפ מורידה הנחיות לביצוע. מריומה לא כאן, היא בריו. וכמו שאני מכיר את דאפ, ומטבע הדברים, אני מכיר, היא הורידה פקודה חד־משמעית לא לערב אותה.



יאללה בסדר, תיהנה מהדרך. הנה הכנסייה, תכף צפון הכנרת. אני אוהב את הארץ הזאת. אין כביש שלא נהגתי בו, יש לי רק בעיה עם האוכלוסייה שמציפה את הכבישים, אבל עכשיו ריק ורגוע.



ואז נפתח החלון בסלולרי, עם שלוש מילים: "תתקשר, אני מחכה". וואו, לנשום עמוק, להישמע קוהרנטי. אז טלפנתי אליה, לדאפ.



"אתה בסדר?".


כן, אני ברגוע.


"יופי. שמעתי הכל. אני מטפלת במה שצריך לטפל. הרשתות שוחטות אותך. אתה לא מגיב, אתה לא נכנס לאטרף, אתה לא מחמיר את המצב. אתה לא מתראיין לאף אחד לפני שאתה מדבר איתי. הבנת? אני רוצה להיות משוכנעת שהבנת אותי".


הבנתי, דאפ, אל תדאגי.


"טוב, ביי".



חוצה את טבריה בלילה. עיר בגסיסה. פעם היו בה חיים, לפני שהפכה למעוז תורני. כיום רק המלון הסקוטי מהווה מקלט בשטייטל השוקעת הזו. יאללה, תן גז, ברח מהעיר מקדמת הדיכאון הזו.



ועכשיו התלבטות. להמשיך על 90 דרומה או לדהור הביתה. זו הייתה החלטה קלה, נבדוק את הארץ המובטחת כדי להבין את המאפיינים של הדיקטטורה הפסיכית שמתחילה להשתלט עלינו. הודעתי לכיפוש שהכל בסדר ושאני מתגלגל מפה לשם. נשבעתי לה שאין דודא, ואין לי שטויות בראש, כי כמו שאני מכיר אותה, היא כבר דיברה עם אלכס. וכמו שאני מכיר אותו, הוא אמר לה: "תעמיסי את האידיוט, תדאגי שהוא פורק את הפוזה בכניסה לאלפי מנשה ותניחי לי אותו בכניסה למרכז. בתוך שעתיים אני מחזיר לך אותו מתוקן, אבל בלי אחריות. סחבק לא חותם על פצצת מצרר". והיא בטח ביקשה שהוא יתקשר, אז אחרי שהוא יסיים עם הדגים שלו בבריכות בבית הוא יתפנה אלי. זה רק עניין של זמן.



בסדר, ננקה את הראש. לתדלק, לבדוק לחץ בצמיגים, אספרסו כפול מהביוב של הדלק, ודיו. הכי חשוב להיות בתנועה.



פתאום עוד שיחה לא מזוהה על הצג ברכב. לא ייתכן שזו דאפ, רק דיברנו. אז לענות? כי אם זה איזה ימני מיסניק, שעכשיו יתחיל עם קללות, אני עוד עלול לעוף מהכביש. אבל הסקרנות כבר הרגה כמה חתולים. זה היה הבוס הגדול. מיד עברתי למוד של התנצלות. שמע, אם יש בלגן, זה עלי. אתה מכיר אותי, יש לי פה חרא.



"צא מהשטויות. אתה בסדר? אל תדאג לכלום, זה גל וזה עובר. אתה שחקן נשמה שלי, ודאפ עורכת הדין שלך דיברה איתי. התפקיד שלנו לשמור עליך מעצמך. תנוח יום־יומיים, הכל בשליטה. אני דואג לך. יאללה חיבוק".


יש משהו באיש הזה שגורם לך לבטוח בו גם אם הוא מדבר איתך פעם בארבעה חודשים. הוא תמיד בעניינים. הסטרס התחיל לרדת קצת, אפשר להרפות, להשתחרר.



שוב צלצל הטלפון. "שלום לך, קופיקו, אדון פולו מדבר. מה נשמע?".


מה קרה שהתפנית מהאולימפיאדה בשבילי, ציגאנר (צועני)?


"נו, טוב, יש עניינים, אני קורא ברשתות שעושים עליך מסיבה. וביני ובינך, מגיע לך. אבל עזוב רדיו, למה מפרקים את הערוץ בכל מה שזז? אני דווקא מבסוט. כבר שבוע לא יצאתי מהבית, רק להוריד את ג'וני".



שמע, אני בנהיגה עכשיו, אז בוא ננצל את זה לקורס מזורז בתקשורת בשבילך, כי אתה כמו כולם, מאמין שמה שכותבים זו אמת. האתרים כועסים שהם מחוץ למשחק באולימפיאדה כי ערוץ הספורט לוקח את כל האוויר והם נשארו רק עם טוקבקים. בנוסף, הם רצו לרכוש קליפים מהמשחקים, קיבלו ברקס מההנהלה של הערוץ, אז עכשיו הם עושים זבל מהסחורה.


"אבל ביקורת זה חלק מהמשחק, קופיקו. מה אתה מיתמם לי?".



אתה צודק, פולו, אבל הם מסמנים מטרות. הרי כל ביקורת הטלוויזיה זה קטע ברנז'אי, שמעניין 5,000 איש מקסימום. זה ביוב שעולה על גדותיו, כל נפל שמסוגל לחבר משפט משוכנע שהוא תום פרידמן. הוא גם יכול להיות בן 19, אבל אם הוא מסכים לכתוב בהתנדבות או בשכר של 79 שקל, שוטף פלוס ארבעה חודשים, יאללה, תמלא את הפיד, הוא סובל הכל. 99% מהמבקרים, אדון פולו, לא ראו בחייהם אולפן מבפנים. דעה זה כמו רקטום, לכל אחד יש. הרי גם אני כותב שטויות, אבל לא הולך אישית על קולגות, אלא אם פתחו לי תיק לפני. אם כל ג'מעת המשת"פים הזו הייתה באמת עשויה מחומרים של עיתונאי, ולא רק מתחזה לעיתונאי עצמאי בדעותיו, הם היו הולכים על הראיסים. על החזקים, על אלה שיכולים להגיב, שיכולים לפגוע בחזרה. כל הטקסטים שאתה קורא, אלה טקסטים של יחצנים במסווה של עיתונאים, שמקבלים הנחיות מהבוסים שלהם. זו לא עיתונות, זה דרעק.



"טוב, בסדר. אותי שכנעת. איפה אתה, יקירי? אני מקווה שאתה לא באיזו חמארה, מנסה לשבור קריז. החבר'ה קצת דואגים, אתה יודע".


אני בסדר, רק מנקה ראש, אחי. הנה, צלצל הפעמון, השיעור נגמר.



מירי רגב. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90
מירי רגב. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90



השיחה איתו שינתה לי את התוכניות. דפקתי פרסה, שיניתי אזימוט הביתה. כשהוא אומר "חבר'ה", יכול להיות שזו גם כיפוש. עוד לא סיימתי לחשוב, הסוהרת הייתה על הקו. ראיתי אותה קודם בממתינה, לא זמן לסנן. הא, שורי, מה קורה?


"תגיד לי אתה. אני והבנות מאוד מודאגות. אתה לא מוכן להתבגר, אתה עוד מעט בן 60. מה יהיה?".


קודם כל אני רק בן 57, אל תעגלי לי. דיברתי איתן, הסברתי להן, הכל ברגוע. טוב, יש לי עבודה, אז נדבר.


"איזו עבודה? אני קוראת שאתה מושעה. 35 שנה אנחנו מכירים, ואתה לא מפסיק לספר לי סיפורים".


בעיתון, שורי, בעיתון. אני צריך לכתוב.


"אבל אתה בנסיעה, אני שומעת".


וואו, את לא נגמרת, שורק'ה. אוויר, אני צריך אוויר, יאללה ביי.



חזרתי הביתה. כיפוש ישבה על הספה.


"רעב? מה להכין לך?".


תגידי, חיים שלי, את פולנייה? לא תמיד פותרים עצבים באוכל.


"בסדר, אז אכין לך פרנץ' טוסט, אני יודעת שאתה אוהב. שמע, מחר אתה מתקשר למירי ומתנצל שפגעת בה ובמשפחתה, זה הכל. אל תענה לי עכשיו. אתה מכיר אותי, אני לא צועקת, אבל אני משיגה הכל בדרכי. כבר יגיע האוכל, חיים שלי".


נשכבתי על הספה ונזכרתי שבסופ"ש זה יום האהבה של היאהוד. כיפוש, מה את רוצה ליום האהבה?


"כלום. הכל יש לי. אני רוצה שתתנצל בפניה על הפגיעה האישית. זה מה שאני רוצה ליום האהבה. הבנת? לך תתקלח".



בסדר, הבנתי. לכלכתי בדיבור, אולי כיפוש צודקת. אז אנצל את הפסקה הבאה למלא את רצונה של האישה: "מירי, אני מתנצל על שימוש בביטויים שפגעו בכבודך כאדם וכאישה, ועל פגיעה אפשרית בבעלך ובילדייך. אני מתחייב להמשיך לבקר את התנהלותך, אבל בשפה תקינה. רק בריאות לכולנו".


הראיתי לכיפוש למחרת, היא הייתה מבסוטית. מיד היא טלפנה לדאפ. שמעתי רק צד אחד בשיחה. "טוב, זה טופל. הוא כתב, אני ראיתי. אני אשלח לך עותק. ביי".




אז יום אהבה שמח לכולם. סעו לאט, יש משפחות בבית שמחכות שתחזרו בשלום.



נ.ב.


כיפוש, בלעדייך אני כלום. לאב יו.