בגמר גביע העולם בכדורגל בשנת 1958 הביסה נבחרת ברזיל את המארחת שוודיה 2-5 וזכתה לראשונה בתואר הנכסף. עם שריקת הסיום נשכב הנער פלה על הדשא, עצם את עיניו ולשניות ספורות איבד את הכרתו, עד שבאו חבריו לנבחרת, שפכו עליו מים, חיבקו אותו ונשאו אותו כמנצח.



סביר להניח שבאותו זמן קצר, כשנשמתו יצאה מגופו, עף פלה אל בית הוריו בעיר באורו. השחקן הביט בשניהם יושבים יחד עם אחיו ליד טרנזיסטור קטן ומקשיבים לסנסציה שחולל. כן, אותו הילד שצחצח נעלי עשירים ומכר בוטנים בתוך גביעים עשויים קרעי עיתון כדי לרכוש נעלי כדורגל משומשות. את ההמשך אתם בוודאי יודעים, פלה הפך לכוכב ענק, הכדורגלן הטוב בכל הזמנים.



אחרי שקיבל את המשכורת הראשונה שלו ככדורגלן מקצועני, נכנס פלה אל בית הוריו וברשותו תנור ומכשיר גז עטוף בסרט צבעוני. "אמא, זה בשבילך", הוא אמר לאישה היפה שנהגה לתת את פת לחמה קודם כל לבעלה ולילדיה. "תודה, בן שלי", אמרה וחיבקה אותו אליה.



כשנסע הילד לכיוון האוטובוס שייקח אותו בחזרה אל קבוצתו, סנטוס, שאלה האם את בעלה "מה לעשות עם המכשיר, שהרי אין גז בכלל בכל האזור".


"השתמשי בזה כשולחן", הוא ענה ונשק למצחה. ברבות הימים, עם כל שער, ניצחון וקבלת תואר, נעלם המחסור מחייהם של ההורים. ואף על פי כן, המשיכו לנהוג בצניעות.



לא מזמן פגשתי איש עסקים שכולכם מכירים. הוא פנה אלי דרך פייסבוק וביקש שאכתוב, כסופרת צללים, את סיפור חייו הלא שגרתי כל כך. בדרך כלל איני נעתרת להצעות כאלו. נכון, יש בהן כסף שיכול לשלוח אותי לכמה ארצות, או לרכוש לי מכונית קטנה, אבל לשבת עם אדם כמה שעות ביום, לשמוע את סיפור חייו, לתמלל, לערוך ולהתווכח עם חוות הדעת שלו לא נשמע כמשהו שמתאים לי. אני, הרי, לוקה בעצלנות.



"אז רק פגישה אחת, אני מתחנן, יעלה כמה שיעלה", הוא כתב לי. תחילה שמו רק צלצל לי מוכר. את פועלו לא כל כך הכרתי. הרצתי את שמו בגוגל, ודרך עמוד ארוך, מלא בפרטים כגון שנים ושמות חברות ועסקים, ידעתי עליו כל מה שהייתי צריכה. ומה שלא היה כתוב שם הושלם בראיונות העומק עמו.



הוא גדל בשכונת פשע. את אביו כמעט לא הכיר. פעם בשבועיים היה חוזר האב הביתה, בדרך כלל שיכור, ומבקש מאשתו - שחוץ מלגדל שלושה ילדים עבדה בניקיון כדי למלא את בטנם - להכין לו ארוחת ערב טובה. כשהיה שבע, רגע לפני שנעצמו עיניו על הספה הקרועה בסלון, היה קורא אליו את בנו, לימים אותו איש עסקים. הוא הושיב אותו על ברכיו, משך באוזנו ושאל אותו "איך בבית הספר?".



"בסדר", ענה הילד.


"מה אתם לומדים?", שאל האב.


"היסטוריה, חשבון וקצת ספרות", ענה הילד והשפיל את מבטו, מנסה להיחלץ מריח היין החזק שפיזר אביו.


"ספרות? זה מעניין אותך ספרות?", המשיך האב.


"כן, אני אוהב מאוד את עגנון ודוסטויבסקי".


"לא יודע של מי אתה", זרק האב בצחוק אל חלל האוויר, ניער מעליו את הילד ונרדם.


אחרי הראיון הזה הסכמתי להיפגש. קבענו באחת המסעדות בנמל תל אביב. זו הייתה שעת שקיעה, ונשים עם עגלות תינוקות טיילו במקום.



הגעתי לפניו. המתנתי לו חצי שעה, ישובה בכיסא, לבדי, כשעל שולחני נחה כוס של יין לבן. "אני מצטער", נשמע קול בס כבד, "הנהג שלי הבריז, אני זז לבד היום". זקפתי את ראשי, זה הוא. מרשים וגדול יותר במציאות. הוא לבש חליפה אפורה וריח בושם טוב מילא את האוויר שבינינו.



הושטתי את ידי, הוא לחץ אותה בעדינות והתיישב. "את גדולה", אמר. מעט נעלבתי, אני לא אדישה למבנה גופי, אבל ישירות בוטה אני לא אוהבת, בטח לא מיד בהתחלה. "כן", אמרתי, "חדי העין יבחינו בכך".



שיחקתי במפית והתחלתי להתחרט על שהגעתי. האיש הניח אצבעותיו על אצבעותי ואמר "גדולה במובן טוב, את מזכירה לי את מרסדס סוסה".


"הזמרת?", שאלתי.


"אין עוד אחת, נכון? כן, הזמרת", הוא השיב.



המלצרית הגיעה. "תרצה לשתות משהו?", היא שאלה אותו תוך ציון שם משפחתו. "מה שהיא שותה, תני לנו בקבוק מזה", הוא חייך אלי כמו לא מבחין במלצרית. אז הבטתי אני אליה והודיתי לה.



"אמא שלי אהבה את מרסדס סוסה", הוא הסביר. "זה אחד הדברים היחידים שיכולתי לחבב בה. חוץ ממוסר העבודה, כמובן. בשישי ושבת, הימים היחידים שבהם לא עבדה, הייתה מסירה את כיסוי התחרה מעל הפטיפון, מנקה אותו מאבק שהצטבר במהלך השבוע ומכניסה תקליט של מרסדס".



"מאיפה היו לה פטיפון ותקליטים? המצב הכלכלי שלכם לא היה קשה?", שאלתי.


"אני רואה שעשית תחקיר", הוא אמר, "מעריך את זה. את הפטיפון היא קיבלה מניצול שואה, אלמן שלו ניקתה את הבית. תאמיני לי, עד היום אני לא יודע מה היה ביניהם".



המלצרית חזרה ומילאה לנו את הכוסות. "משהו לאכול?", היא שאלה.


"תביאי כמה מהראשונות", הוא ביקש ושוב לא הביט בה.


"ואת התקליט", המשיך, "את התקליט אמא קיבלה בבארטר שעשתה עם בעלת חנות התקליטים, היא תפרה לה וילון לחנות. לא ממנה ירשתי את החוש העסקי", הוא חייך אלי והרים את כוסו לחיים.



"וכשהייתה מאזינה למרסדס, מה היה קורה?", שאלתי ולקחתי לגימה נכבדה.


"פתאום היא הפכה לאישה אחרת", הוא נזכר, "לא לזו שהייתה מכה אותנו כל פעם כששאלנו על אבא. לא לדיכאונית שקיטרה על כל נשות השכונה העצלניות. פתאום היא הייתה רכה, ממש אמא. פעם היא אפילו הרימה אותי על הספה כדי שנשתווה בגובה ורקדה איתי".



"אם אכתוב עליך, זו תהיה סצינת פתיחה יפה", אמרתי. משהו בו קסם לי פתאום.


"לא", הוא חתך את דברי, "אני לא רוצה מילה על הורי בספר".


"אבל למה", התעניינתי, "על אביך אפשר להבין, אבל על אמא? נשמע שלא הייתה רעה במיוחד".


"כי אמרתי לא", הוא דפק בשולחן בפתאומיות. "כשהולכים קדימה, אין שום טעם לחזור אחורה, אלא אם כן שכחת משהו, ושם, בגוב האריות, לא שכחתי כלום".



השיחה נמשכה. הוא סיפר מה ברצונו שייכתב בספר. אני ציינתי לעצמי נקודות. הוא ביקש שזה ייעשה מהר, אני הבטחתי לנסות. הוא ביקש שהספר ייפתח כשהוא בן 19, אני השבתי שאאלתר משהו. לבסוף, כששילם את החשבון, הוא אמר: "ואף מילה על המשפחה שלי, אני רוצה את זה בחוזה". הנהנתי בהסכמה והבטתי בו יוצא מהמסעדה.



"את בסדר?", שאלה המלצרית כשבאה לקחת את החשבון. "בטח", אמרתי לה. "אני חייבת לזוז, את יכולה לזרוק את זה איפשהו?", נתתי לה את הדף שבו רשמתי את דרישותיו. לא אני אכתוב את חיי האיש הזה.



בראיונות רבים פלה סיפר על בית הוריו, על המעט שהפך להרבה, כמובן גם על המוזיקה. גם ילדותי לא הייתה פשוטה. סיפרתי לכם לא פעם על אנשי ההוצאה לפועל, על ניתוקי החשמל ועל הטיולים השנתיים שכמעט לא יצאתי אליהם. אבל מעולם לא שכחתי. בין כל הרע, מצאתי תמיד את הטוב וממנו אני חיה.



מעניין אותי לדעת כמה אוכל מונח במקרר אמו של איש העסקים. ומעניין אם גם היא, כמו הוריו של פלה, מאזינה דרך הטרנזיסטור לקולות הניצחון של בנה, מוחאת לו כפיים.



או שהיא בוכה על אובדן הילד שלא יבין לעולם.  



מרסל מוסרי גם ב"רדיו ללא הפסקה" 103FM, ימי רביעי ב-20:00