פעם אחרונה ריו, אני מבטיח. כבר כמה שבועות שהאירוע הספורטיבי והלוקיישן האקזוטי מספקים לי חומר למחשבה שהופך לטורים שהיו בוודאי נקראים טוב יותר בפורטוגזית, כי אם יש משהו שהצליח לעבור בין הפריימים מהאולמות, הזירות והאצטדיונים הוא הרוח המקומית הטובה והחביבה. תן לברזילאים סיבה לשמוח - והם יצחקו בפה מלא. תן להם שני אקורדים ברצף - ותראה איך הם מזיזים את הישבן טוב יותר מכל אומה אחרת בעולם, בעודם מניפים בשמחה את דגל מדינתם - למרות כל צרותיה.



אולי על רקע הסמבה ביציעים בלטה במיוחד התופעה שלו היו מקבלים עליה מדליות אולימפיות, כנראה שהיינו מעצמה ספורטיבית: הנרגנות.


הנרגן הישראלי הממוצע הוא גבר ליברלי בעיני עצמו, אינטלקטואל (כפי שיעיד ה־B.A שלו בלימודים שלעולם לא תהיה להם שורה אחרונה פרקטית, מזל שההורים עוזרים לו אף על פי שהוא כבר בן 40 פלוס) ותומך בכל מאודו בשלום עם הערבים שמפחידים אותו רק קצת פחות מהמזרחים. בבחירות הוא מתלבט בין מרצ לרשימה הערבית המשותפת (כלומר, אפילו לו נראה מוגזם להצביע בעד התנועה האסלאמית, אבל זה כל כך מיוחד!) והכי חשוב: ישראלים מגעילים אותו, במיוחד כשהם מנצחים.



האסון הגדול של הישראליות, מבחינתו, הוא הניצחון במלחמת ששת הימים. מצד שני, אותה מלחמה העניקה לו את מרכז הכובד של חייו: הכיבוש, אותו חומר אפל שמסביר את כל הרע שבישראליות, אם לא ביקום כולו!



הוא סולד מהישראליות בכל מאודו: פותח את הבוקר בקריאת טורי הדעה בעיתון שבקרוב מאוד יהיו לו יותר כותבים מקוראים. טורים חמוצים, נרגנים, מתעבים את הזולת ואת עצמם - וככה הוא אוהב אותם - מרירים וחזקים כמו האספרסו של הבוקר.



אם יש משהו שהוא מתעב באותה מידה כמו את הישראליות, הרי זו הצלחה - ובמיוחד אם מדובר בהצלחה ישראלית: ירדן ג'רביואורי ששון זוכים במדליית ארד? הוא מיד יזכיר עד כמה הג'ודו הוא זניח ומשעמם, ייצא בשצף קצף נגד בני עמו שלא חושבים שהם צריכים להבחין בין ווזארי לאיפון כדי לשמוח על שדגלם מוגבה אל תקרת האולם, יזכיר לכולם עד כמה נמוך כאן תקציב הספורט, אבל באותה נשימה יגנה גם את השרה שהודיעה על הגדלתו: כי אם יש משהו שהוא שונא יותר מדגל מדינת הכיבוש מונף אל על, זה את מירי רגב.



אפרופו שנאה ודגלים: הישראלים שהגיעו לקבל את פני הג'ודאים, מגעילים אותו במיוחד. עובדה - בעיתון שלו קראו להם "פאשיסטים". מבט נוסף היה מגלה לו שחלקם הם סתם תיכוניסטים בחופשה שללא סיבה לעלות על הרכבת ולהגיע לנתב"ג, ודאי היו יושבים עם וודקה ונרגילה בגינה הציבורית, אבל עיניו כבר טחו מראות, כי ברגע שהונף שם דגל ישראל - מוחו הקודח חושב איך אפשר לחבר מכל זה מניפסט נגד הכיבוש.



ההצלחה מבחינתו שמורה לרמאים - שהרי אם היו אידיאליסטים כמותו, כלומר: מחויבים לבתי קפה, נסיעה באופניים נגד כיוון התנועה, "פגישות" בנושא "מיזמים" או "מיצגים" שלא יקרו לעולם, גנים אנתרופוסופיים, בתי ספר דמוקרטיים ומחזות פרינג' סאטיריים (נגד הכיבוש כמובן) - לא היה להם פנאי להצליח.



אבל יותר מכל הוא שונא את המדליות, כי הן הגיעו בתקופת כהונתו של ראש הממשלה הנוכחי. זה לא שצריך סיבות מיוחדות כדי לסלוד מהאיש שבטוח שכולנו מטומטמים, אבל אצל הנרגן הממוצע זו נהייתה כבר אובססיה, כשכל דבר טוב - ממדליה אולימפית בקיץ ועד לגשמי ברכה בחורף - שיופיע בתקופת שלטונו, הופך בעיניו לקונספירציה של היקום בעד המשך הכיבוש.



כשנגמר פסטיבל המדליות, הוא עבר לתקוף את השידורים הישירים: אומנם ערוץ הספורט הפליא בכמותם ובאיכותם, רק שפתאום מפריע לו - אף שהוציא את הטלוויזיה מהבית כדי להוריד להנאתו סדרות בנטפליקס (התרגום לעברית פוגע בתחושת הקוסמופוליטיות שלו ומעודד את הכיבוש) - שהשידורים אינם בערוץ פתוח.



האמת היא שהם כן, אבל רק למי שמנוי על חבילת הבסיס של הכבלים או הלוויין (כלומר, לרוב אזרחי ישראל שצופים בטלוויזיה בעברית) וזו סיבה טובה לזעוק נגד הקיפוח החברתי (והכיבוש).



השבוע רווח לו עת תמו תחרויות ההתעמלות האמנותית בלי מדליה נוספת: שדווקא נתניהו יהיה זה שבתקופת כהונתו תשיג ישראל שלוש מדליות?! את זה הוא כבר לא היה יכול להכיל.



אילו היה מרים את ראשו מעט, היה יכול לראות גם יופי: להתפנן טיפה על שהעולם יכול להציע גם משהו אחר חוץ ממלחמה, להזיז טיפה את ישבנו הקפוץ בקצב הסמבה ולשמוח עם שני אנשים צעירים שעבדו קשה כדי להביא מדליה אולימפית ולו גם מארד.



הבעיה היא שאחרי כל כך הרבה שנות כיבוש, הוא כבר לא מסוגל.