1. האם ניתוח לקיצור הפתיל שעבר, לעדותו, שר הביטחון אביגדור ליברמן, עובד רק בשטח השיפוט של מדינת ישראל או שמא תופס גם ברצועת עזה? את התשובה לשאלה זו נקבל כנראה רק בעתיד, אבל בינתיים אני בטוח שהשינוי בעוצמת התגובה לאירוע ירי הרקטה לשדרות נידון בכובד ראש עם צה"ל והשב"כ - הערכת מצב לגבי מקרים ותגובות לאור היכולות של חמאס.



ליברמן פועל לשינוי המשוואה בין ירי הטילים לתגובת צה"ל. לא עוד תקיפה של גבעות חול ואתרים זניחים אלא תגובה שגובה מחיר מחמאס ואמורה להגביר את המוטיבציה שלנו לעשות כל מאמץ למנוע ירי לשטחנו. שר הביטחון יודע שנפילת טיל אחד ששיגר ארגון קיקיוני בתוך בית תינוקות או בית ספר מכניסה את צה"ל לתוך עזה כמעט בלי שיקול דעת. הוא צריך למנוע את שיגור הרקטה האסטרטגית הזאת ובמקביל לשבש את התארגנות חמאס לסבב נוסף ולרמוז לו על המחיר שייגבה ממנו.



אני מעריך שליברמן והרמטכ"ל גבי איזנקוט רואים עין בעין את עליית המדרגה בתגובה ואת הצורך ליצור משוואה אחרת, עם תעריף גבוה על כל שיגור. לזכותו של צה"ל ייאמר שגם בתקיפה המסיבית השבוע לא נרשמו קורבנות בנפש, אולם תוצאה כזאת לא מובטחת תמיד.



המשימה של מערכת הביטחון היא למנוע את התארגנות חמאס לסבב אלים נוסף וליצור בידול מהותי בין עזה לגדה המערבית שנמצאת בידי הרשות הפלסטינית. בעזה - גיהינום; ביהודה ושומרון - גן עדן. מדיניות עקבית שכזו של מקל וגזר תניב פירות עד שישתנו התנאים, וזה יארך זמן רב.



2. לקראת סוף חופשת הקיץ קיים קושי למצוא חניה במגדלי עזריאלי בתל אביב. ממול, במגרשי החניה של מחנה המטכ"ל בקריה, חניה בשפע. השבועיים האחרונים של אוגוסט, שאותם שנאתי עוד בהיותי תלמיד בבית הספר, הופכים לחופשה הישראלית הלא רשמית.



כילד מתבגר בשכונת יד אליהו אהבתי מאוד את הקיץ. הוא לא סימל עבורי רק את החופש מהלימודים, אלא בכלל: העבודה כנער בבריכת השחייה "גלית", מכירת הסברס ברחוב לה גארדיה, מחנות העבודה בקיבוצים דרך קן השומר הצעיר שהיה לי לבית שני. מהחום דווקא לא סבלתי. אולי החור באוזון היה קטן יותר או שכנראה משקלי היה מצומצם יותר. אני מנסה לעתים לחשוב איך הייתי עובר את זה היום, ומתייאש מיד.



בשנים הראשונות היה לנו הים. באמצע השבוע נסענו עם הקייטנה העירונית לחוף מול האופרה בתל אביב, שם קיבלנו שוקו ולחמנייה וטבלנו במתחם הרחצה המותר, שאותו סימנו המדריכים בחבל עבה. אחר כך זימרנו את המנון הקבוצה בקייטנה וחזרנו הביתה.



כשלא הייתה קייטנה, לקחו אותנו לים ההורים או הורי החברים - ואז היה גם צ'ופר: בדרך חזרה (לרוב ברגל) עברנו דרך "ויטמן" באלנבי וקנינו גלידה אמריקאית. אחת לקיץ, לערך, היו מאשרים לנו גם קצפת.



הנסיעות הטובות ביותר לים היו בשבתות, במשאיות שעשו הסעות מהשכונות לחוף ובחזרה. כל משאית כזו ("ליילנד" ישנה, עם סולמות אחוריים מברזל וספסלי עץ ארוכים) אספה בתחנות כ־50 איש, הורים וילדים, עם אוכל ומגבות. על הגג נקשרו פנימיות הצמיגים הישנים ששימשו אותנו כגלגלי ים. היום אין עוד כאלה. שום דבר לא מהפנצ'רייה של השכונה, הכל מסין ובצבעים.



כאמור, בשבועיים האחרונים של החופשה סבלתי. כמו שהרגשתי במוצאי שבת בשירות הצבאי הסדיר. אמא ואבא היו מכריחים אותי לגמור את חוברות העבודה שהזנחתי, הייתי צריך ללכת לישון מוקדם כדי לחזור בהדרגה לשגרה, ובעיקר ראיתי באופק את הלימודים, המורה והכיתה.



בקיץ עשינו כסף. כבר בכיתות ה'־ו' הלכנו מוקדם בבוקר לשוק התקווה עם עגלת תינוקות ישנה, רכשנו שני ארגזי סברס ובלוק קרח. ארגז אחד על העגלה ואחד מתחתיה, וקדימה לצינור הכיבוי. בזרם אדיר שטפנו את הסברס והסרנו את הקוצים.



המתחם שלי היה מול תחנת האוטובוס בלה גארדיה לכיוון מערב. בפינה מעבר לכביש עמד לרוב ילד צנום חובש כיפה שהיה קוטף את הסברס בעצמו, מניח בדלי ומוכר. כשהיינו צועקים לעוברים ושבים "כל סברס עשר אגורות", הוא היה מוכר במחיר שלנו, אך כשהקליינט התקרב, לחשנו לו "שניים ב־15 אגורות". הבחור מעבר לכביש לא הבין איך סיימנו את שני הארגזים והוא תקוע עדיין עם הדלי. לימים התברר לי שהנער הצנום חובש הכיפה הוא ידידי הטוב, האלוף במיל' ח"כ אלעזר שטרן. בטח שהתנצלתי.



כשנגמרו ארגזי הסברס, הלכנו לעבוד בבריכת "גלית". אחת לחודש בערך אני עושה סיבוב בשכונה, באתרי הילדות, ומנסה לזכור את הדמויות, המראות והריחות. בבריכה עבדתי עם יהודה, חברי. היה לנו גם קידום: התחלנו כעובדי ניקיון, המשכנו כמפעילי מכוניות חשמליות לילדים, משכירי כיסאות נוח ואחר כך תופסי מתפלחים, עד שהגענו למעמד־העל של סדרנים. היה לנו כרטיס עבודה שבו המנהל דאז, איש הלח"י אנשל שפילמן ז"ל, היה חותם על השעות שלנו, ובסוף החודש היינו מקבלים את הכסף.



פעם אחת, אחרי קבלת המשכורת, הימרתי בדוכן הפיס בפינת הרחוב. השקעתי חצי לירה וחיכיתי להגרלה. ביום המיועד התייצבתי בדוכן, והמוכרת בישרה לי שזכיתי ב־50 לירות(!) ושזה סכום גדול שצריך לאסוף רק בסניף באלנבי. רצתי כמו מטורף הלוך עם כרטיס ההגרלה וחזור עם הכסף ונתתי לאבא שבדיוק חזר מהעבודה בסולל בונה. הוא הסתכל עלי בכעס ונדמה לי שגם חטפתי כאפה במקום צל"ש. ייתכן שכבר בשנות ה־60 הוא הבין מה שמשה כחלון מנסה לעשות היום.



בגיל 15־14 עשיתי בקיץ השלמת הכנסה כקבלן משנה למכירת תירס ובייגלה מול אצטדיון יד אליהו (אז הוא היה ללא גג) או כסדרן משנה בהופעות של להקת "בלט על הקרח".



בגיל 16, כשהגעתי לחברת הנוער בקיבוץ להבות חביבה, השתנו לי הקיץ וההורמונים. החופשה הוקדשה כולה לעבודה בענפי המשק, לשכשוך בבריכת השחייה, לבילוי עם המתנדבות מאירופה ולמבצעים מיוחדים שכללו פריצות לכלבו ולמקרר חדר האוכל.



קטיף הכותנה היה האירוע המרכזי של הקיץ והעסיק את רוב חברי הקיבוץ. נהגי הקטפת היו הגיבורים שעליהם הסתכלו בהערצה. אהבתי את הקיץ בעיקר כי לא בא לי לחזור אל המחרטה, המקדחות וברזל הזווית של לימודי המסגרות. למה דווקא לשם שלחו אותי? לא הבנתי. כשגדלתי, הבנתי.



את רוב השירות הצבאי העברתי בבסיס חיל האוויר עציון בבקעת הירח, בין הרי אילת למדבר סיני. התאהבתי בבסיס, שתלתי בו עץ, טחנתי שם בכיף שבתות. שירתי בגף המודיעין במוצב הפיקוד מתחת לאדמה ונהניתי מכל רגע.



בקיץ פקדנו את בריכת השחייה בבסיס. פה ושם ירדנו לחוף טאבה או לאילת. רפי נלסון היה אורח כבוד בחדר הפיקוד במרכז המבצעים של הבסיס. מפקד הכנף היה מכניס אותו לשם עם כובע קש ובגד ים בשעת תקיפות בלבנון. ב־1978 לא עשו מזה סיפור, ולא הבנו שזה לא בסדר. היום זה היה נגמר בכלא.


אהבנו כל רגע שם: הפעילות המבצעית, הנוף, השקיעות, הקולנוע וחיי החברה עשו לנו את הקיץ. תוסיפו לזה את העובדה שקצינת השלישות הייתה סגן שלי יחימוביץ', והכל יהיה ברור יותר.



כשפוצצו את בסיס חיל האוויר בעציון, רגע לפני החזרתו למצרים, הזלתי דמעה. אהבתי את המקום ונקשרתי אליו, אבל השלום קודם לכל. בכל פעם שאני נוסע עם הילדים, אני מסביר להם שפעם היו עושים את הדרך לאילת ברכב עם הילוכים שהיה מתחמם בעליות וללא מזגן. הרדיו היה עם כפתורים גדולים ובדרך כלל ללא קליטה.



היום הילדים מורידים את האוזניות ואומרים לי "אבא, תפסיק לחפור ותתרכז בכביש" וממהרים לחזור לעולמם. ככה זה בקיץ של היום.