ביום ראשון שעבר שוב נשמעה אזעקה בשדרות. למרבה המזל, לא היו נפגעים. אותו מזל שהיה לנו אלפי פעמים לפני כן, כאשר טילי חמאס ומיליציות אחרות בעזה פספסו את יעדיהם. הטיל שנורה אל שדרות בתחילת השבוע שעבר הוא תזכורת כואבת להחמצה הגדולה של נתניהו כלפי אזרחי המדינה ולשבריריות ביחסים בין עזה לישראל.



לפני שנתיים, ב-26 באוגוסט 2014, הסתיימה מערכת "צוק איתן"; יותר משבעה שבועות שבמהלכם איום הטילים מעזה הגיע גם לתל אביב. חיילי צה"ל נלחמו באומץ ברצועה בזמן שמערכת "כיפת ברזל" הבטיחה את שלומם של האזרחים בעורף אל מול מטח יומי של עשרות ומאות של טילים.



צה"ל ואזרחי ישראל עמדו באומץ ובנחישות במלחמה האחרונה. אין היגיון אסטרטגי לצפות מהם להמשיך לעשות זאת גם במלחמה הבאה ובזו שתבוא אחריה. "צוק איתן" היה מלחמה שפגעה בפעילות המשקית והותירה חוויות טראומטיות בקרב האזרחים. מה שמעצים את הטראומה הוא שחרף המחיר הגבוה בחיי אדם ובתשתיות, המלחמה הסתיימה ללא כל הישג מדיני.



גם הפעם היו שפע של רעיונות, לרבות פירוז הרצועה והחלפת חמאס בנקודות הגבול בכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, במסגרת פסגה אזורית וחזרה לשיחות שלום על בסיס קווי 67' ושמירה על גושי ההתיישבות. הימין הקיצוני הציע כיבוש מוחלט של הרצועה. עם זאת, כל "האופק המדיני" שעליו דיבר ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצמו בסוף המלחמה התמסמס ונעלם.  למלחמה וגם לא לשלום.



עזה כיום היא אזור המידרדר במהירות למשבר כלכלי וסביבתי חריף. חמאס במצוקה כספית קשה ביותר, והכספים מקטאר שהועברו בחודש שעבר לא מספיקים אפילו לתשלום משכורות חודש יולי. בנוסף, יש בה משבר מים חמור, אשר עלולות להיות לו השפעות סביבתיות ובריאותיות קשות גם על ישראל.


אף שהוא זוכה באהדה מסוימת בגדה המערבית, אין לחמאס תמיכה של ממש בקרב נתיניו בעזה. הצלקות של המלחמה מורגשות היטב, היחסים עם מצרים בשפל היסטורי ותהליך הפיוס המיוחל עם פת"ח נותר בהקפאה. מעבר לכך, נפגע גם הישגו הגדול ביותר של חמאס עד כה - שחרורם של 1,047 מחבלים על ידי ממשלת נתניהו במסגרת המו"מ לשחרור גלעד שליט - כאשר נעצרו רבים מהם מחדש לפני מבצע צוק איתן.




התנאים בשטח יכולים להתלקח לכדי מלחמה בקלות



לקראת הבחירות המקומיות המתוכננות להיערך באוקטובר ביהודה ושומרון ובעזה, עלול חמאס להעדיף להפנות את הביקורת מבית כלפיו אל ישראל. אף שנראה שהגזרה נרגעה לאחר הירי בשבוע שעבר על שדרות, כל התנאים בשטח יכולים להתלקח בקלות לכדי מלחמה נוספת. חמאס מצדו מתחמש, מתבצר וממשיך להתחפר במנהרות מתחת לקיבוצים וליישובי עוטף עזה.



נתניהו וליברמן יצאו בעבר בהצהרות ריקות כמו מיטוט חמאס והתנקשות בראש ממשלתו הנייה, אם לא ישחרר את השבויים הישראלים (אברה מנגיסטו והישאם א־סייד החיים וגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל). עכשיו הם שותקים.



את בידודו של חמאס יש להחריף - בינלאומית ואזורית. הוא גם צריך לחזור לנקודת השפל בדעת הקהל הפלסטינית שבה היה מצוי בסקרים בגדה וברצועה בימים שקדמו למלחמה. לשם כך צריכים הפלסטינים חלופה טובה יותר מאשר שלטון חמאס ודרך האלימות. כפי שאנו למדים מהיסטוריית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אין כאן קיצורי דרך. הדרך לפשרה היסטורית עם העולם הערבי והמוסלמי המתון תיעשה אך ורק בהתקדמות ממשית מול ההנהגה הפלסטינית ברמאללה לקראת פתרון שתי המדינות.



עם זאת, נתניהו וליברמן מציגים פתרונות המשמרים את המציאות הקיימת. שנתיים לאחר המבצע יש הכרה גוברת והולכת בקרב כל המנהיגות הצבאית ומנהיגות המדינית כי ללא מהלך מדיני משלים, ירדו ההישגים הצבאיים לטמיון. שני הגברים שממלאים את שלושת התפקידים הבכירים במערכת הביטחונית־מדינית - שר הביטחון, שר החוץ וראש הממשלה - מנסים נואשות לנהל את המציאות. שנתיים אחרי "צוק איתן", ישראל זקוקה ל"כיפת ברזל" מדינית ולמנהיגות שאינה נרתעת מלפעול לשינוי המציאות כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל ואת קיומה כמדינה יהודית דמוקרטית.



הכותב הוא חבר כנסת מטעם המחנה הציוני ותושב שדרות. כיהן בעבר כשר הביטחון, סגן ראש הממשלה ויו"ר מפלגת העבודה. במהלך צוק איתן שימש השר להגנת הסביבה