צדיק בינו, בעל הבית של פז ושל הבנק הבינלאומי, הוא איש עסקים ממולח, שבלשון שחקני הבורסה נחשב ל"צופה פני עתיד". בהיותו בעל השליטה בחברה "פיננסית" ו"ריאלית" הוא מחויב - מכוח הוראות חוק הריכוזיות - למכור בתוך שלוש שנים אחת מהן. להערכתי, בסופו של דבר הוא ימכור את שתיהן באמצעות הפצת המניות בבורסה. למה דרך הבורסה? כי קונה פוטנציאלי למניות עדיין לא הגיע בשל בעיות רגולציה או בשל מחלוקת על המחיר - או ששתי האפשרויות נכונות.



עד היום השתחררו הוא ושותפיו מעול המניות המותרות למכירה ללא היתר רגולטורי. השבוע נמכרו מניות פיבי (בעלת הבנק הבינלאומי) בשווי 60 מיליון שקל. בשבוע שעבר שמח בינו לקבל היתר מיוחד למכור גם את גרעין השליטה בפז דרך הבורסה.



הבורסה היא כתובת למהלך זריז המייתר את הצורך בהמתנה אינסופית לאישור הרגולציה (בנק ישראל או משרד האנרגיה) של הקונה החדש. צדיק בינו אינו היחיד שמאוהב בבורסה. קדמה לו משפחת ברונפמן, שנאלצה להפיץ את מניות בנק דיסקונט בבורסה לאחר שגילתה שמציאת בעל בית תורן שיחליף אותה בהשקעה הבעייתית היא משימה בלתי אפשרית.



גם חברת כלל ביטוח הנשלטת פורמלית על ידי אי.די.בי נמצאת על המדף. בימים אלה מתנהל קרב משפטי בשאלה אם הנאמן המחזיק במניותיה רשאי למכור אותן בבורסה. גורל דומה צפוי גם ליצחק תשובה, שסגר עסקה למכירת הפניקס לסינים. לפי שעה, היתר האוצר לעסקה עדיין לא ניתן.



גל נוסף של "חברות מדף" יגיע עם השלמת הרפורמה בבנקאות, כולל הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים. סביר שהבורסה שוב תהיה הכתובת לקליטת המניות, כי בנטל הרגולציה הנוכחי אין משקיעים שיגלו בהן עניין. גם בעלי בית אחרים בבנקים ובחברות ביטוח היו שמחים למכור לו רק היו מגייסים משקיע. גם עידן עופר, בעל הבית של כימיקלים לישראל שהסתבך עם הרגולציה, היה שמח לעשות עסקים במקום אחר.



מנגנוני הרגולציה (בנק ישראל והאוצר) אינם רואים בעיה במכירת השליטה בבורסה. גם הפוליטיקאים מעדיפים הנפקה בבורסה ממכירת גרעין השליטה לבעל בית פרטי. אבל זאת טעות. כשהשליטה נמכרת בבורסה, הציבור הרחב הוא רק לכאורה בעל הבית החדש. בעל הבית האמיתי הוא מנכ"ל אותה חברה. כך היה במשך שנים כשגליה מאור רק ניהלה את בנק לאומי, אך הייתה בפועל בעלת הבית. כך גם קורה בימים אלה כשכלל ביטוח נשלטת בפועל על ידי המנכ"ל איזי כהן, שלא השקיע בה אגורה מכיסו. אז נכון שמנכ"לים כפופים לדירקטוריון ולאסיפה הכללית, אבל ניסיון העבר הוכיח שמנכ"ל דומיננטי נוהג במשך הזמן כבעלים.



הסכנה האמיתית היא שמנכ"ל שאינו משקיע אגורה מכספו ייקח סיכונים וינתב את החברה ללא פיקוח מתאים. וקיימת בעיה נוספת: בחברה ללא גרעין שליטה אין בעל בית שלו כיס עמוק המחויב להזרים כסף בעת צרה.



כדי לשנות את המצב ולעודד משקיעים להפוך את הסנטימנט כלפי חברות בישראל לחיובי, יש להקל את נטל הרגולציה ולהרפות את מפלס העוינות האוטומטית. חברות ישראליות יהיו אטרקטיביות להשקעה רק אם יהיה אפשר בבוא העת לבצע בהן אקזיט למשקיע חדש, ואת צרות העין על הרווח שהופק להשאיר במקום אחר.