הגענו בסביבות שמונה וחצי למתחם איקאה בנתניה. פקקים ועומסי תנועה מקבלים את פנינו. העצבים שנעלמו לכמה שעות בסוף השבוע נמתחים מחדש. מגרש החניה מלא. חנות הענק עדיין לא נפתחה. מחוץ לה קרוב ל-200 איש ממתינים בדריכות לסיום טקסי ההבדלה ולפתיחת הדלתות לארץ המובטחת. לפי הלהט של הקהל, נדמה לי שהשוודים יכולים להמשיך להחרים סחורה ישראלית ואפילו להצהיר על תמיכה בדאעש. הציבור במקום מהופנט, מחכה בדודה עצבנית וחולם על ספת "קליפן" ומזנון "ליאטורפ".

אני מביט מרחוק על המבצר שמדקדק בתזמוני יציאת השבת ומציע לבת הזוג שלי שנעשה בינתיים סיבוב בשאר החנויות שנבנו בקרבת מכרה הזהב. חייבים לקנות. לחדש. כנראה שזו האבולוציה של המעבר למגורים משותפים. מה שהיה טוב בימי הרווקות נשלח לגלות למען מוצרים רעננים. הגענו למרכז למוצרי חשמל. מיקסר מימי המנדט נזרק, מתקן בישול חשמלי מקרטע מוחלף בתנור יוקרתי, ומיקרוגל ששירת אותי עוד מילדותי ומשדר קרינה שעלולה להפיל שנית את הירושימה ממודר לטובת מתקן מדבר. הרכישה הראשונית הסתיימה. כרטיס האשראי שלי בוכה. במכה אחת איבד רבע ממשקלו.

אבל במסע הזה אין עצירות. ממשיכים למרכז שבו מתמחים במיטות ובכלי מיטה. נגעתי במזרן מזמין במיוחד מהתצוגה. רך למות. הבטתי בו. הוא הביט בי בחזרה בהתנשאות. נשבע לכם ששמעתי אותו אומר שהגב שלי לא ראוי לו ושאתקע כל חיי עם אותו קרש שרכשתי לפני ארבע שנים במבצע סוף סוף עונה בערוץ הקניות. נשכבתי עליו בהתרסה. נעים. ממכר. התאהבתי בו. חשתי כמו אסי עזר בפרסומת. שקעתי לתוכו. גמלה בלבי ההחלטה לעצב לעצמי עתיד טוב יותר. פניתי למוכרת באסרטיביות בלתי ניתנת לעצירה ודרשתי את הפינוק החדש לביתי. היא הוסיפה להט לטיעוני וקבעה שהאלסטיות המיוחדת של המזרן מאגדת זיכרון שיסייע לגופי. "אני רוצה לשנות את חיי!", הכרזתי בצעקה והבהלתי זוג חולמני אחר שנח במיטה שניצבה לידנו. אחרי שנרגעתי ציינה מה המחיר.



מתברר שבשביל לישון כראוי צריך לגייס מימון בגובה החוב הלאומי של ונצואלה. מסקנה, בחיים חייבים לבחור. מי שרוצה לשכב על מצע שאינו דיקט כביסה צריך לוותר על מזון בסיסי, חשמל, מים זורמים וביטוח רפואי ל-30 שנה. גורל ארור, אילו רק נולדתי למשפחה שמייצרת מזרנים, חיי היו אחרים. התנצלתי בפני זוגתי והבהרתי לה שעם כל הכבוד, כנראה שאנחנו נולדנו לישון על בלוקים. נסתי לכיוון היציאה כדי לא לשמוע את עלבונותיו של אותו מזרן חצוף. לשמחתי, נווה המדבר בצורת חנות הרהיטים הסקנדינבית פתח את שעריו וקרא לכל אדם באשר הוא, ללא הבדל גזע, מין, דת ולאום, לבוא ולבזבז את מיטב חסכונותיו.

חיים אתגר, סלפי באיקאה

עלינו במדרגות הנעות והסתערנו על העפרונות והקטלוגים הניתנים לקונים בחינם. שקלתי לגנוב כמה ליום סגריר כדי לנקום בקטנה בתושבי מאלמו שמתנכלים לישראלים. ברגע האחרון, אחרי שנקראתי לסדר בידי בת הזוג, נמנעתי. התחלנו לצעוד בהתאם לתוואי המסומן. נעים בין המוני בני אדם, חדרי ילדים מעוצבים, כורסאות ומנורות מכל המינים, פילסנו את דרכנו. באזור העציצים החד-פעמיים חולשה תקפה אותי. רציתי לפרוש ולהיאחז עד מותי בוואזת "סקורר", אבל המסע עוד ארוך. אסור לוותר. בסוף הדרך יש חיים טובים יותר בדירה מאובזרת היטב, הבטיחה לי שותפתי, כמהגר שחוצה את אפריקה למערב. מתקדמים.

חוץ מהתשישות ותחושת התוגה על האובדן הכספי הצפוי, צער עמוק תקף אותי כשהבחנתי בכך שאף אחד במקום לא יודע מי אני. 700 שנה של טלוויזיה ועדיין איש לא ניגש אלי כדי לומר לי דברי שבח והלל על אלפי שעות שידור. מצד אחד, שמחתי. היות שבשבועות האחרונים, למי שפחות בקיא בביוגרפיה העדכנית שלי, חייתי תחת איום בעקבות כתבה שעשיתי, הדבר האחרון שהתחשק לי הוא לחטוף בראש סיר מטבח מסוג "פורבלופד" ממתנקש חולף. מצד שני, בתחום שלי אולי עדיף למות כמפורסם מלחיות כאלמוני. כעבור חצי שעה הגיעה הגאולה כשנעצר אדם בקרבתי וקבע שהוא מכיר אותי. עניתי בנונשלנטיות שיש לי רזומה של שנים בתקשורת. הוא לא קיבל את טיעוני והסביר שלדעתו יצא פעם עם אחותי. אחריו הגיח איש נוסף שהצהיר חד-משמעית שהוא מזהה אותי מהשירות הצבאי המשותף שלנו, אף על פי שנשק לגבורות.

הרהורי האלמוניות הנוגים שלי נקטעו באחת כשהגענו לקופות ונוכחתי לדעת שרכשתי שלוש קופסאות אחסון, כלי קיבול לכביסה מלוכלכת, שטיחון לכניסה, ארבע מגבות מטבח ושני גופי תאורה ב-500 שקל. ביציאה נאלצנו לוותר על רכישת הנקניקייה והפלאפל המסורתית ב-5 שקלים בשל תור מבהיל על גבול האגדי. הגענו הביתה עייפים ורצוצים ועברנו לשלב שמפרק משפחות ושולח לא מעט שוודים לשים קץ לחייהם: חיבור הרכישות לכדי מקשה פונקציונלית אחת. המלאכה נמשכת כבר כמה ימים, וכולי תקווה שעד המעבר לדירה הבאה הכל יפעל כמו שצריך. אם לא, נקנה חדש.