בין 2.185 מיליון התלמידים שפתחו עוד שנת לימודים מסויטת, היה גם הצדיק שלי, גיא, שהתחיל בגן טרום חובה. האמת היא שזה די מדכא, רק לחשוב שצפויות לו בסטאלג של נפתלי בנט לפחות 14 שנים בלי קיצור שליש. ומיד אחריהן שלוש שנים אצל אביגדור ליברמן. אבל זה מה שיש, זו השיטה. חלק מעיצובו כאזרח במדינה מותנה עכשיו בשיגיונות של אגם הדרעק. אילו היה צופה כמוני בערוץ הכנסת, היה מפנים את האמירה בשיר של ליאונרד כהן: העסקה רקובה.
אבל אנחנו נאלצים לציית לחוקים, והילד באמת שמח ללכת לגן החדש. זה גן ממלכתי-דתי, כי זה חלק מההסכם להליך הגיור של הפעוט. אז כיפוש רכשה לו כמות כיפות שתספיק לו ל-80 שנה. והוא דווקא מבסוט חאלס מהקטע, בעיקר כי אבא הבטיח שיקנה לו כיפה קווקזית, כאשר החורף יגיע. ביני לביני סיכמתי איתי שאין בכך פסול, שילמד קצת את מנהגיו של עם ישראל. הוא הרי לא מצטרף לנוער הגבעות מחרתיים. אולי בכיתה ט', אבל עד אז אלוהים גדול, נמצא פתרון. כיפוש גם תחסוך מספיק כסף לפינגווינים שייצגו אותו, וברגע שילמד קרוא וקרוא, נרכוש עבורו את המדריך לנחקר בשב"כ.
אגב, יש לו יסודות טובים. על כל דבר רע שהוא עושה הוא מיד אומר "לא, זה לא אני", מוצץ את אגודלו ומביט לתקרה. כן, לילד יש עתיד מבטיח.
המבנה שבו ממוקם הגן חדיש ויפה. חצר המשחקים נאה ומסודרת, המקום משקיף לים כחול. הגננת נראית אמהית וחינוכית, אבל הילד בכה קצת כשאמא תודרכה לעזוב אותו לבד. אבל הוא הפנים מהר שבמלחמה הזו הוא לבד, ובהישרדות הוא מבין יותר מאיתנו. פראייר הוא ממש לא.
היום, 2 בספטמבר, הוא יום השנה ה-76 לפתיחת מלחמת העולם השנייה. מעניין אם ילמדו אותו את זה בגן, את הקטע הזה שאלוהים לא ממש נכח בשואה, אלא השקיף רק בדעה מייעצת על השמדת עם, והרג של עוד עשרות מיליוני בני אדם, שבכלל לא היו יהודים. אני מניח שלא, כי מאז הקמת המדינה אנחנו מתרגמים את ההיסטוריה, איך שבא לנו, ובעיקר מה נותנים לנו.
אחד מהנתונים שמדאיגים אותי בחזרה לשנת הלימודים הוא החופשות. גיא היה בחופשה רק שבועיים, ובפרק הזמן הזה שובש לגמרי, ויצא מאיפוס. וזה קרה בגן פרטי. עכשיו בציבורי, יהיו לו כמעט ארבעה חודשי חופשה. מה זה יעשה לנו, ההורים? יש כמות אדוויל מספיקה בשביל כיפוש? כי בקיץ הבא יהיו לי הרבה אירועי ספורט להיות בהם, ולכן נבצר ממני לסייע.
אבל בשבוע האחרון, כאשר זיהיתי אצל כיפוש מצב של הלם אנפילקטי של טרום קריסת מערכות, התנדבתי לקחת את הנסיך לספארי. זו הייתה טעות טקטית, ועל טעויות משלמים, בגדול.
****
הספארי נפתח בתשע, אבל גאיצ'ו היה מוכן כבר בשבע וחצי, עם השאלה: "מתי הולכים?".
גיא, תן לי לישון, גם החיות ישנות. נלך כשהן יתעוררו. זה החזיק אולי חמש דקות.
"אבא, מתי הולכים?". במכונית זה השתנה ל"אבא, מתי מגיעים?".
בכניסה מפקידים 62 שקל לגולגולת, חיוב החל מגיל שנתיים. ואז עומדים בתור לשכירת קלנועית. ביקשתי טורבו, אבל לא היה. ואז התחיל הסיוט.
"אבא, מתי תורי? מתי אני אנהג?".
אתה לא יכול לנהוג, אתה קטן, רק אני אנהג. לרגע איבדתי ריכוז, וכבר הוא לחץ על דוושת התאוצה, וכמעט הורדנו ילדה. די עם השטויות שלך, אני מזהיר אותך, אל תשגע אותי.
"אני רוצה לנהוג".
שתוק כבר, הנה זאבים אפורים, תראה איזה יופי.
"זה כלבים, אבא, למה הם בחצר? אני רוצה ללטף אותם".
היה חם גיהינום, והיינו רק בהתחלה, והרגשתי שאני קרוב להתמוטטות. הילד לא המתין לעצירה מוחלטת של הקלנועית, הוא זינק לעבר הגדר אבל עף לכביש, ביצע פליק-פלאק קדימה, נחת נחיתה מושלמת, והמשיך בספרינט וניסה לטפס על הגדר. הנפתי אותו באוויר ושאגתי: אם עוד פעם אחת אתה יורד לפני שאני מרשה לך, אנחנו הולכים הביתה. הוא אפילו לא הביט בי.
"אני רוצה ללטף את הכלב".
זה לא כלב, זה זאב. ואם הוא לא יהיה בכלוב, הוא ינשוך אותך. הבנת?
"אבל אני רוצה".
טוב שאתה רוצה, בוא נמשיך. הנה טווס בכלוב. תראה כמה יפה הוא, עם הנוצות הצבעוניות.
"אבא, זה תוכי?".
לא, זה טווס.
"אבא, ראיתי. מתי התור שלי לנהוג?".
כשנגיע לשטח פתוח אתן לך קצת. עכשיו תתנהג יפה.
"למה כל החנויות ריקות?".
זה לא חנויות גם אם יש להן חלון, זה כלובים. אתה רואה, הנה כתוב כאן בשלט, שהם משפצים. אתה עוד קטן ולא יודע, אבל יהודים תמיד נוכלים. הם מספרים לך על שיפוץ אחרי שקנית כרטיס. בוא נמשיך לקופים. הנה שימפנזה. זה קוף גדול וחזק מאוד.
"תראה, אבא, יש לו מגבת על הגב".
כן, נכון, חם לו.
"למה הוא אוכל תירס?".
כי זה האוכל שלו. קוף אוכל רק פירות וירקות.
"אני לא אוהב ירקות".
אתה תאהב, אל תדאג.
"לא רוצה להיות קוף, אבא".
שחרר אותי, באמש'ך, הנה דוב.
"למה הוא לא זז?".
הוא עייף, ישן צהריים.
"אבא, זה בובה של דוב, כמו שקנית לי?".
לא, לא. זה דוב אמיתי.
"לא נכון. זה בובה. תראה, הוא לא זז".
האמת היא שהדוב נראה כמו פוחלץ, זרוק על הסלעים. וכמו שנאמר, על יהודים אני מאמין הכל. הצופים מסביב השליכו לעברו במבה ושאר חטיפים. הדוב לא זז.
"איפה אמא שלו?".
לא יודע, גיא, אולי היא נחה. ישנה צהריים.
"מתי התור שלי לנהוג?".
די, הרגת אותי כבר. תתרכז בחיות, הנה פיל במים, אתה רואה את הגב שלו?
"אני רוצה לראות את האף שלו".
זה לא אף, זה חדק. עם החדק הוא שותה ואוכל.
"אז למה הוא לא זז?".
לא יודע, הוא לא אמר לי. בוא נמשיך, הנה פינגווין במים. תראה איזה יופי הוא שוחה.
"אבא, למה הוא לא עף?".
אין לי שמץ, אבל הוא מנתר, אתה רואה?
"מתי התור שלי לנהוג? אני גם רוצה".
כיפוש התקשרה לשאול איך אנחנו מבלים. הסברתי לה שאני קרוב לפתוח וריד ולחכות לסוף. רק האחריות ההורית מונעת ממני.
"מאמי, תהיה סבלני. הוא רוצה לנהוג? תן לו קצת. יש לו זמן איכות איתך. שבועיים הוא מטרטר אותי, לא התלוננתי. טוב, נשיקות. אני הולכת לשתות קפה עם חברה".
מה??? אמרת שיש לך עבודה! מה קפה עכשיו? תבואי לכאן תחליפי אותי, אני שחוט כבר. אין לך לב?
"לא. זה יום שלך ושלו. תבלו יפה. אני אראה אתכם בארבע".
וואו, ביצעתי תרגילי נשימה כדי לא להשתגע.
"אבא, הנה גן שעשועים. אני רוצה ללכת לשם".
תגיד, אתה בסדר? יש לך גן ליד הבית, תתרכז בחיות. זה אין לך ליד הבית.
"אבל אני רוצה".
טוב, בוא נלך. הוא ניתר וטיפס בשביל החבלים, כמו קוף מקוק בלונדי. רק מלצפות בו פיתחתי התקף חרדה. בסדר, שיבא קרוב, אין מה להיבהל, תרגיע. בוא הנה, גיא, תשתה מים, אם לא תשתה, הולכים הביתה, הבנת?
"אבא, אני רעב. רוצה נקניקייה".
יופי, בוא נקנה. את המוצר שקוראים לו בספארי נקניקייה, גם הטיגריס לא היה אוכל. איך הווטרינר של הפארק הזה אישר את הזבל הזה למאכל אדם?
"אבא, זה לא טעים לי. אני רוצה בייגלה".
גם הבייגלה היה מזעזע, אז סגרנו על ארטיק, בתנאי שגיא ישתה מים.
חשבתי על כל גני החיות שהייתי בהם בעולם, כולל ספארי באפריקה. הסטארט-אפ שיש כאן הוא באמת אלטרנטיבה מדכאת, שמטרתה לשדוד את ההורים. הבטתי מסביב, משפחות של דתיים וחרדים, מרובות צאצאים. רק כדי להיכנס לשממה הזו הם משלמים מאות שקלים. יום בילוי כאן מתקרב אצלם לאלפייה, אז על מה אני מלין בדיוק?
גיא, רוצה לראות תנינים?
"כן, אבא. מתי תורי לנהוג?".
נשברתי. בוא, שב עלי, תחזיק בהגה בשתי ידיים, ותביט לכיוון הנסיעה.
"לא רוצה. אני רוצה לעמוד, וגם ללחוץ, עם הרגל".
זה לא יקרה, אתה קטן ונמוך, ולא תגיע. אני אלחץ, אתה תנהג. אז התנינים לא עניינו את הצדיק. האמת היא שאף אחד לא ראה אותם, רק את גבם המשונן. בדקתי מה השעה, שמחתי לגלות שכבר שלוש. יאללה, בוא ניסע לראות את האריות. אתה אוהב אריה?
"כן. אני אוהב".
אז שילמנו 150 שקל על הקלנועית, ובשמחה שילמתי. כי עכשיו אנחנו במכונית הממוזגת, עומדים בתור לחצר האריות. עניין של חצי שעה במהירות 10 קמ"ש. את הילד עניינה יותר סוגיית השערים הממונעים. למעט אריה אחד, ששכב כמו מת 150 מ' מאיתנו, לא הייתה סחורה בחצר.
"אבא, למה הוא לא בא אלינו?".
הוא מאוד עייף. הוא אכל צהריים, דפק שאכטה קטנה על בטן מלאה, ונשכב מתחת לעץ. אני ממש מבין אותו בחום הזה. יאללה, בוא ניסע הביתה. אתה לא מתגעגע לאמא?
"לא. אני רוצה להישאר כאן בספארי. אני אוהב".
בסדר, אבל אני לא, ואני עייף. שב יפה, אני חוגר אותך, אם תפתח את החגורה, אני אכעס מאוד.
"מתי נבוא עוד פעם?".
אתה תבוא עם אמא. אני כבר מיציתי את הקטע. אתה יודע מה? בסוכות אקח אותך לגן התנ"כי בירושלים. החיות שם כשרות, אז אולי הן גם הולכות, בסדר?
"טוב, אבא. היה לי כיף".
כן, המשפט הזה היה שווה את כל הזובור בספארי. אבל המלצה שלי, אם אתם לא חייבים, אל תגיעו לשם.
****
בדרך הביתה שמעתי ברדיו חברים שמספידים את פואד. הוא משך עד 80 שנה, ובסוג של נס הגיע לגבורות. בשנים האחרונות שלו חיכו עמיתיו במפא"י ובאגם הדרעק שיסגור כבר. הם חששו שיגיע למשפט ויספר על השיטה שהייתה נהוגה בעשורים האחרונים. הרי האיש היה מזכ"ל המפלגה, והוא הבין משהו בפוליטיקה. אפילו הרבה משהו. ועכשיו הוא איננו, והם נרגעו ויכולים לספר סיפורים, שהוא אינו יכול להכחיש, או לאמת. יוסי ביילין עשה עליו סיבוב, כדי שנזכור שהוא קיים. במה הוא קידם את העלילה של עצמו, אין לי מושג. אבל הוא הבליח כזה, ועוד רגע הוא כבר נמוג.
החשש האמיתי שלי אחרי האזנה לחדשות היה שהחברים וסרמן וארז עוד ישביתו את מערכת החינוך. לא מבין איך מורים, במערכת שאמורה להתחדש, בוחרים לעצמם ראשי ועד שהם בעשור השמיני לחייהם. העיקר שכולם אומרים שהחינוך זה העתיד, אבל בוחרים ומנציחים את העבר.
האמת היא ששכר המורים והמורות לא משהו. ציבור ההורים מצפה מהם להיות בייביסיטרס טובים ויעילים, אבל אנחנו שוכחים שאחרי שעה עם פעוטות, אנחנו בטירוף. לשמרטפית אין שום בעיה לשלם 45-35 שקל לשעה בשחור, רק כדי ללכת לצפות בסרט ולשתות קפה. אז לשלם 200 שקל זה סבבה, אבל כאשר מתברר שמורה משתכר/ת 5,000 שקל נטו, הציבור אומר: אוף, עוד פעם הם מתלוננים? אז כן, הם מתלוננים, כי הם אחראים על ילדינו, לפחות 30 בכיתה. אני לא מתייחס בכלל לחומר הנלמד, אלא רק לאחריות לרווחת הילדים. שיאכלו וישתו, וחס וחלילה לא ייפגעו בבית הספר או בגן.
ניסיתי שנה אחת ללמד בחטיבת ביניים. נשברתי מהר, אולי כי המנהלת סגרה את השער ב-07:50 בפני המאחרים, ונאלצתי לעמוד שתיים-שלוש פעמים בשבוע, עם התלמידים עד סיום המסדר. לכן אני מעריך את אלו שממשיכים לשאת בעול. אז במקום להשקיע כ-4% מתקציב המדינה ב-400 אלף אזרחים שחיים מעבר לקו הירוק, אולי כדאי לשנות את סדר העדיפויות, ולשלם למורים שכר גבוה יותר?
גם בשנה הזו לא ילמדו החרדים לימודי ליבה. חבל שהחזון איש כבר לא איתנו, ואנחנו נאלצים להסתפק בגפני וליצמן. איך אף אחד מדיירי אגם הדרעק וגועליציית האפסים בממשלה לא אומר לנו את האמת, שלפיה הריבוי הדמוגרפי בקהילת החרדים יסבך אותנו בעוד 12 שנה עם עוד מאות אלפי צעירים, שאינם יכולים לעבוד, גם אם ירצו בכך?
טוב, אבל אני צריך לדאוג לצדיק שלי. היום הוא אב השבת. לא יודע מה זה, אבל כנראה שזה חשוב, כי הוא מתרגש, אז אני מתרגש בשבילו. רק שלא יטמטמו לו את הראש, הוא מתוק וסקרן, ויש תחומים שממש מעניינים אותו, הרבה יותר מהתויירה. הוא למשל אוהב לנהוג, אז תנו לו לנהוג. מה אני כבר מבקש?
נ.ב.
כאילו שאין לי מספיק צרות, שחף התקשר.
"נו, כמה זמן?".
מה כמה זמן, מה קרה לך?
"כמה זמן תימשך האולימפיאדה? אני מבין שעכשיו אתה מתעסק עם הפראלימפי".
לא, ממש לא, אחי.
"אז מתי נפגשים? צריך להפסיק לעשן, זוכר?".
בטח, בנאדם. אתה יודע שאני מחכה לזה.
"יופי. אני שמח שאתה מוכן להמשיך להסתלבט עלי. איך אתה בראשון?".
רגע, אפתח יומן.
"היי, היי, אתה מדבר איתי. איזה יומן יש לך בדיוק. אתה הרי מטלפן לכיפוש, היא היומן שלך. אתה יודע מה, אתקשר אליה".
לא, לא, מה נסגר איתך? הנה ראיתי, יום שני אני פנוי בבוקר. בוא ניפגש ב-12:00.
"בוקר, הא? בסדר. אני מגיע בשני, פנה לי שעתיים-שלוש. הפעם אנחנו נפטרים מזה. הבנת?".
כן, בטח, אחי, מחכה לך.
"קוף, אל תחשוב אפילו לשלוח לי מסר 'שחף, קרייסס בעבודה, אתקשר אליך מחר לקבוע'. תתארגן על עצמך, אני מגיע בשני".
ברור, ברור. סגרנו. הפעם אני מוכן, אני מבטיח לך.