פיהרר אמריקאי

"בערב חמים בניו יורק נאספו כ–15 אלף בני אדם במדיסון סקוור גארדן. שעה שהנוכחים חיממו את גרונם לקראת השתתפות פעילה וקולנית באירוע, בקעו מהם צעקות בעלות גוון הומני מוכח כמו 'כושים, הביתה!', 'חזרה לאפריקה!' ו'כוח לבן!', שלוו במנטרות שגורות יותר כ'חזירים!' ו'!Two-four–six–eight, we don’t want a fascist state'. אורח הכבוד עלה לבמה תחת עינם הפקוחה של מאות שוטרים ושומרי ראש מצבאו הפרטי. הוא התקבל בהמולה כה רועשת ואוהדת, עד שנציגי העיתונות הציניים ביותר - שנדמה היה להם כי כבר ראו ושמעו הכל - נדהמו. 'זה היה פורקן ללא מיצרים של תשוקה מוטרפת ושוקקת שנשמעה מינית יותר מאשר פוליטית... זה היה הזיקוק הקולני והמאיים של המולה אנושית שנשמע אי פעם בניו יורק", כתב רוברט מאייר בשבועון "ניוזדיי".

הפוליטיקאי חסין האש בחליפת האסבסט שניצב בלוע הר הגעש, היה מושל אלבמה ג'ורג' קורלי וולאס. השנה הייתה 1968. אף על פי שהתמודד לנשיאות כבר ב–1964, הגיח וולאס ב–1968 כמועמד מפלגה שלישית. הוא היה האב המייסד, המארגן ויו"ר של מפלגה חדשה: "המפלגה האמריקאית העצמאית", ונרשם להתמודדות ב–50 המדינות בארצות הברית. הוא ניצח בחמש מהמדינות הללו בבחירות הכלליות עם 46 קולות אלקטורליים שתורגמו ל–9.9 מיליון בוחרים בבחירה הפופולרית, והפך למועמד העצמאי המצליח ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

בעברו היה וולאס דמוקרט שניסה לשמור את אלבמה מחוץ לטווח זרועו של הממשל, תוך שהוא מתמרד תכופות נגד החלטותיהם של הנשיא ג'ון קנדי ושל אחיו בובי, התובע הכללי. קרב המאסף שלו היה בעד הנצחת ההפרדה בין שחורים ולבנים במערכת החינוך, במגורים משותפים, בתחבורה הציבורית ובכל אפיק שבו נפגשו. לקראת הבחירות ב-1968 עדכן את הססמה שלו ל"Stand up for America".

ואף שנדמה היה כי למועמדותו לא היו קונים, לרטוריקה האלימה שלו היו קליינטים לא מעטים באווירה האלימה גם היא, באחת השנים האומללות בתולדות אמריקה. וולאס התפרץ לזירה הפוליטית הלאומית כשהוא משווק מינון גובר של ציניות, עמדות חברתיות פסימיות, ניכור ובדלנות. בעיצומה של מיגרנה לאומית בנושאי חוק וסדר, סדקים בחברה והמלחמה בווייטנאם, האמין וולאס שהוא מועמד "אחר", מי שהאינטרסים הזנוחים של הנותרים מאחור היו בראש מעייניו.

בהנחה שדרכו לנשיאות של מועמד שוליים קנטרני אינה סלולה וסוגה בשושנים, הכביד וולאס על מועמדותו בבחירתו לסגן מיועד בגנרל (מיל') קרטיס לה–מיי, נץ שעשה את המוטל עליו במלחמת העולם השנייה, אבל היה קרוב להטות את ידו של הנשיא קנדי אל עבר מלחמה גרעינית עם הסובייטים במשבר הטילים בקובה באוקטובר 1961. כאשר נשאל כיצד היה מסיים את המלחמה בווייטנאם, השיב לה–מיי כי לא יהסס להשתמש בנשק גרעיני.

הרטוריקה של וולאס הייתה אלמנטרית ושאפה למכנה המשותף הנמוך ביותר. טיעוניו והעובדות שהציג היו אבסורדיים ולא שרדו את מבחן הבידוק העובדתי. התעללותו בשפה האנגלית ובתחביר שלה הייתה מכוונת. הוא נודע כמי שחזר עד זרא על אותן אמירות שוב ושוב, ושהמסר שלו נותר ללא שינוי מ–1964 עד 1972. "צפיתם בקריסת החוק והסדר במדינה שלכם", אמר בנאום בטולדו, אוהיו. "לפי החלטות בית המשפט העליון, אם תותקפו ברחובות הלילה ושוטר יחבוט באלה בראשו של התוקף, יהיה החשוד חופשי לדרכו לפני שתשתחררו מבית החולים, ואז יועמד השוטר לדין על אלימות משטרתית".

באסיפת בחירות אחרת אמר: "אילו הייתי נשיא היום, לא הייתם נדקרים ונאנסים בצלו של הבית הלבן גם אם היה עלי לזמן 30 אלף חיילים ולחמש אותם ברובים עם כידונים ולהציב אותם כתף אל כתף".

****

קשה לכתוב את הדברים ולא לקפוץ בכל מקום רלוונטי, ולהסביר את האנלוגיה המתבקשת למסע הבחירות ולדברי ההבל המבהילים הנופלים משפתיו הדשנות של דונלד טראמפ. כן, טראמפ הוא יציקה מהשטנץ של וולאס, ובניגוד לאלה הטוענים שהוא מכיר היטב את כתבי היטלר ומוסוליני, אני גורס שאין בקיא כטראמפ בסיפור חייו של ג'ורג' וולאס. זהו המקום היחיד בטקסט שבו אצביע ביוזמתי על הקשר הגורדי המבהיל בין השניים, ההולך ולובש צורה של חיקוי מתוך התבטלות. זה גם המקום היחיד שבו אציין כי בעיצומו של מסע הבחירות שלו ב–1972 נורה וולאס חמש פעמים בבטנו בידי מתנקש לבן בשם ארתור ברמר, שרד את פציעתו הקשה אך נשאר מרותק לכיסא גלגלים לשארית חייו, משותק ממותניו ומטה וחי עם כאבי תופת.

היה זה באתר החדשות הפוליטי והדמגוגי "ברייטברט", שעד לאחרונה ערך אותו סטיב באנון, הרכש החדש של טראמפ ומנהל הקמפיין שלו, שבו צוטט בינואר השנה השחקן קווין ספייסי - הנשיא הטלוויזיוני פרנסיס אנדרווד בסדרה "בית הקלפים" - כמי שאמר שטראמפ מזכיר לו את הקמפיין של וולאס ב–1968. "זה אותו קמפיין בדיוק" אמר ספייסי התומך בקלינטון, "אני מתכוון, אותו קמפיין ממש". בתשובה לשאלת דנה באש, הכתבת הפוליטית של CNN, כיצד היה מביס אנדרווד את טראמפ ב–2016, ענה ספייסי ואנא הסכיתו: "הוא היה הורג את דונלד טראמפ. זה הכל. טראמפ לא היה מגיע חי ליום הבחירות".

בחודשים האחרונים גבר זרם הכתבות המשוות בין וולאס לטראמפ. לא היה צורך להרחיק לכת לצורך גביית עדויות אישיות מפי מי שהכירו את וולאס כדי לחזק את התיאוריה או לפטור אותה כדמגוגיה חלולה. פגי וולאס-קנדי (כן, השם טעון) הייתה בת 18 כאשר התמודד אביה בבחירות ב-1968. "טראמפ ואבי אומרים בקול רם מה שאנשים אחרים חושבים ואין להם אומץ לומר", אמרה וולאס קנדי ל–NPR, הרדיו הציבורי. וולאס מאמינה שטראמפ מנצל את האינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר של הבוחר כפי שאביה עשה. "שניהם מסוגלים לאמץ את הפחד והשנאה, שני הקטליזטורים העיקריים של הבוחר החש מנותק מממשלתו".

"זה שידור חוזר", אמר צ'רלי סניידר, מעוזריו הנאמנים ביותר של וולאס, "לנגד עינינו ניצב ג'ורג' וולאס מודרני. וולאס נהג להצביע בפני אוהדיו על נוכחות התקשורת באסיפות ולפעמים המידע הזה לא התקבל באהדה על ידי תומכיו. באירוע בפלורידה אמר וולאס ב–1968 כי ל"אזרח הממוצע יש יותר אינטליגנציה וחוש מידה באצבעו הקטנה מאשר לעורך ה'ניו יורק טיימס' בכל ראשו".

תיעודים מצולמים מראים כיצד נהג להתל במי שמחו נגדו. "גם אני אוהב אותך", אמר למפגין קולני, "באמת" לאט. "אה, חשבתי שאתה אישה אבל אתה גבר". ובסצינה אחרת הוא צועק: "מדוע שלא תוציאו את הפרחחים הצעירים האלה מהאולם?".

****

עטוי חלוק אידיאולוגי של גזען לבן, שהפך אותו למושא אהבתה של המדינה הדרומית שטרם הניחה את נשקה ממלחמת האזרחים שהסתיימה ב–1865, ושנבחר לעמוד בראשה פעם אחר פעם, תוך מציאת דרך לעקוף את מגבלת שתי הקדנציות, החל וולאס לירות את התחמושת האפקטיבית שלו ממצעד הלהיטים של אותו עידן. אמירות בוטות נגד ה"פסבדו–אינטלקטואלים", "התיאורטיקנים", "האנרכיסטים", "הליברלים והשמאלנים", הפרופסורים והעיתונות ש"התבוננו במורד אפם באדם הממוצע ברחוב". תביעותיו "להניח למשטרה לטפל במקרי הפשיעה הגואים" ולשים קץ "להסעת ילדיכם להיכן שאינם אמורים ללמוד", התקבלו במחיאות כפיים וקריאות תמיכה מתמשכות.

"כל מה שאתם זקוקים לו הוא ספר טוב!", צעק וולאס אל עבר תריסרים ספורים של מפגינים בקהל. "למה לא תעלו לבמה כדי שאוכל לחתום לכם על הסנדלים?", צעק כאשר פרצה קטטה נוספת מני רבות באולם.

וולאס היה באלמנט הטבעי שלו: "אם רציתם צרות, הרי שבאתם למקום הנכון", אמר. "תחושתי היא שאני מכיר את הסצינה הזאת מהיכן שהוא", כתב ריצ'רד סטראוד ב"ניו ריפבליק" על אירועי אותו לילה. "לא נקרא שוב על שהתרחש בברלין בשנות ה–30 בלי לזכור את המפגש האלים בין שני פלגים לא רציונליים באמריקה. המחלה האמריקאית התפרצה סוף–סוף אל פני השטח, וולאס הוא הדמגוג היעיל ביותר של זמננו".

ב"וילג' ווייס" ניתח ג'ו פלאהרטי את תסמיני המחלה שהיא הרתיעה והחשש שחשו מיליוני אמריקאים נוכח השינויים החברתיים שניערו את החברה האמריקאית ב–1968. "התחושה השולטת הייתה פחד... פחד משחורים, פחד משיער, פחד מתעודת עיתונאי, פחד מהסעות, פחד מהתערבות הממשל בחיינו ורשימה ארוכה של חששות נוספים של הימין באמריקה. הגבר המיניאטורי מאחורי הפודיום חסין הכדורים גילם את כל החרדות הללו".

לוולאס הייתה יכולת ייחודית למקד את הטינות, התסכולים והפחדים הקמאיים של שומעיו. מניפולטור פוליטי מהדרגה הראשונה. אבל לא משנה כמה מחאו לו כפיים כאשר התגולל על בירוקרטים שאינם מסוגלים "להחנות את האופניים שלהם בצורה ישרה", לתמיכה בו הייתה תקרה מוצקה שאותה לא הצליח לפרוץ.

האידיאה שהממשל הפדרלי גורם נזק ישיר לאמריקה, שהתרחבותו מסמלת פגיעה בחופש המחיה, שהוא כופה את ערכיו ועקרונותיו המוסריים על אזרחים וכי מדינות ורשויות מקומיות אחראיות יותר לשימוש תבוני בהכנסות ממסים, לא אפיינה את וולאס בלבד. היו לה תומכים בקרב פוליטיקאים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד.

"פוליטיקאים כניקסון, רייגן וג'ורג' בוש האב", נכתב אחרי מותו של וולאס ב–1998, "לא התעלמו מהשפעתו על מיליוני בוחרים תלושים, והם אמצו גרסאות מדוללות שלו נגד הסעות לבתי ספר ונגד הממשל הפדרלי בניסיון לחלץ את בני המעמד הנמוך מציפורני ה'ניו דיל' הדמוקרטי".

בדצמבר 1967 עלה מסקר של מכון גאלופ כי וולאס נבחר לאחד מעשרת הגברים הנערצים באמריקה ודורג במקום השמיני, מקום אחד לפני רונלד רייגן מושל קליפורניה. אף פוליטיקאי לא עשה יותר מוולאס לשינוי הנרטיב והשפה של הפוליטיקה האמריקאית. הוא היה כריזמטי, מצחיק ובקיא בהדיפה מיומנת של המחאה נגדו. במהלך ערב של שאלות–תשובות באוניברסיטת הרווארד, נשאל על ידי סטודנט שחור אם יהיה מוכן לשקול להתמודד לנשיאות עם שחור לצדו. וולאס קרץ לקהל והשיב: "בינינו, יש סיכוי שנצליח להיפטר מהממסד בוושינגטון אם נרוץ יחד".

אלה שזמן רב מדי הודרו מהתהליך הפוליטי - מימין ומשמאל - דרשו במה להשמיע מעליה את קולם. פעילים נגד המלחמה בווייטנאם, שהיו מתוסכלים מההתעלמות של מנהיגי המפלגה הדמוקרטית מהם ומהיעדר אפיק פוליטי לקולם, הצליחו ב–1968 להדיח נשיא מכהן (ג'ונסון) על ידי כך שהוציאו את האוויר ממפרשיו עד שהכריז כי לא יתמודד שוב. אפילו אחרי הפיאסקו של בארי גולדווטר ב–1964, שנחשב מסוכן יותר מוולאס ובצדק, משום שזירת הקרב שלו איימה להיות מלחמה גרעינית גלובלית, המשיכו השמרנים בתוך המפלגה הרפובליקנית להפגין שרירים.

לקבוצה אחרת של אמריקאים הייתה השפעה גדולה ומאיימת יותר. אלה שייצגו - כפי שכתב תאודור ווייט - את ה"שקופים ואלה שקולם לא נשמע ולא חרג מחוגיהם האינטימיים". הם ייצגו את מעמד היש והאין, מי שהאמינו כי נותרו מאחור ומי שהצליחו לפלס דרכם אל המעמד הבינוני, וחששו כי יאבדו את אחיזתם בו. אלה היו האמריקאים שניזוקו ביותר מעליית איכות חייהם של השחורים ומגאות הפשע והאי סדר באמריקה העירונית. וולאס היה הפוליטיקאי היחיד שדיבר ישירות אליהם ב–1968.

****

לתומכי וולאס לא היה עניין בדוגמטיות האידיאולוגית של הימין. הם לא היו בקיאים בהיסטוריה של הימין ולא היו מצויים בפלגיו השונים. לא הימין עניין אותם אלא מושל אלבמה שהבין את מצוקתם וניאות לשאת אותם כסחיבת פצוע אל דרך המלך המרוצפת זהב והמובילה לווילה הפרברית, המוקפת מדשאה וגדר לבנה, עם מוסך לשתי מכוניות, שכנים שנפגשים למסיבות פונדו והחלפת נשים בשכונה שבה לא מכרו בתים למיעוטים. עבורם הייתה פוליטיקה משחק סכום אפס של הקצאת משאבים ותשומת לב ממשלתית.

משמעה של תמיכה כספית גדולה יותר בשחורים ותוכניות מתקנות עיוותים היסטוריים לא נועד להם. הם רצו להגן בכל מחיר על השבבים שקוששו מהחלום האמריקאי. לכן היה חששם הטמיר הכוח האמיתי מאחורי שאיפותיו הפוליטיות של וולאס. "אינכם יכולים ללכת ברחובותיה של ארצנו בלי שאיזו חיה שחורה תשדוד או תאנוס אתכם", אמר אחד מתומכיו במיזורי.

לפחדים הללו היה לוולאס פתרון פשוט: "לאכוף את החוק - את כל החוקים". הוא לא הציע תוכניות מפוארות על הנייר, במצע שהיה מבטיח יותר משיכול היה לקיים לצורך "טיפול שורש" בפשע או בחוסר האונים של שוכני הגטו. הוא גרס ש"מיעוט קטן אחראי להפרת החוק והסדר", בעיקר החשודים הרגילים שאזכורם פעל כמתג חשמלי שגרם להאפלה זמנית של שיקול דעתם של תומכיו: אנרכיסטים, פעילים, מיליטנטים, מהפכנים וקומוניסטים. "אם נטפל בהם (ולא פירט מה כוונתו ב'לטפל'), בעיית הפשיעה באמריקה תיפתר".

בעניין מחוללי מהומות עירוניות שהתלקחו פעמים רבות ב–1968 על רקע ההתנקשויות במרטין לותר קינג ורוברט קנדי, היה לוולאס גם כן פתרון בדוק: "אנשים בדרום יודעים כי הדרך הטובה ביותר לעצור השתוללות היא להכות מישהו בראש". במהלך מסע בחירות בדרום ביוני של אותה שנה, זיקק ססמה קולעת ששירתה את שאיפות הנשיאות שלו: "נמאס לנו מהבלגן". על פי עוזריו הקרובים, לא היה וולאס מעוניין כלל בפרטי הקמפיין. כאשר התבקש לתת עצה כיצד להשתמש בתקציב הפרסום, ענה: "עשו את הטוב ביותר בלי להסתבך בצרות ובלי לעבור על החוק".

****

עלייתו והצלחתו היחסית - כתב עיתונאי נחשב - "מוכיחות את חשדם של רבים כי אמריקה, במחשכי לבה האפל, הינה גזענית באופן סמוי אך חסר תקנה".

העיתונאי קרטיס ווילקי, מהקליקה של האנטר תומפסון שתועדה ב"The boys on the bus", שהיה כתב ה"בוסטון גלוב" בישראל בשנות ה–80 ומנהל היום את המחלקה לעיתונות של אוניברסיטת מיסיסיפי, סיקר את וולאס בבחירות 1968. כאשר התבקש לאחרונה להשוות בין התנהלותו של טראמפ לזאת של וולאס אמר:

"האלימות המחלחלת של אירועי טראמפ, ממה שאני רואה בטלוויזיה, דומה מאוד למה שקרה באסיפות של וולאס. וולאס השתמש בעיתונות כדי להתסיס. הוא איים לדרוס כל מפגין שיעמוד בדרכו. אני זוכר מצעד בבוסטון 1976 בעת העימות בנושא ההסעות. מפגין בודד חטף מכות רצח לנוכח הקהל שצהל בהסכמה. וולאס לקח מיקרופון ודרש שקט. הוא אמר משהו בנוסח 'אני האטרקציה המרכזית. המפגין המוכה הוא רק בוחר שטרם החליט'. למרות האיום שעלה ממנו, היה ברור לעיתונות שוולאס משחק בפוליטיקה נשיאותית וכי לא היה לו סיכוי אמיתי לזכות במועמדות. משהו בטראמפ נראה אפל יותר. אולי ההשוואה המוצלחת יותר היא להיטלר".

האנטר תומפסון הבין כי תומכי וולאס אינם מעוניינים בניירות עמדה בנושאי תקנות בנקאיות ובעד ונגד אנרגיית שמש. התבוננותו במושל אלבמה דגדגה את בלוטות הכתיבה של תומפסון שהשווה בין האסיפות של וולאס להופעה של ג'ניס ג'ופלין.

בתסכול המוכר לנו מימים אלה, על רקע חוסר יכולתה לעצור אותו וההכרה כי יריבו הגדול של וולאס הוא וולאס עצמו, נדרשה העיתונות לאפיונים גסים במשיכות מכחול רחבות, של המועמד ותומכיו כדי לנסות להסביר את הפנומן. הדיווחים בעיתונות היו מלאים בתיאורים ציוריים ולא מחמיאים של שערו המגורז המשוך לאחור, סגנון האכילה הדוחה שלו (הוא נהג להטביע כל מנה שהונחה לפניו בקטשופ), ההיגיינה האישית הירודה שלו (הוא ירק מיץ טבק לתוך מטפחת בעת נאומיו), חוסר המנוחה המטריד שלו, מבטאו הדרומי הבולט ומידותיו הזעירות.

העיתונאי גארי ווילס שלא חטא בהגזמות, אמר כי "נודף מוולאס ניחוח של שחקן בסרטים סוג ב', זה המגלם מוסכניק נאה ונכנס לפריים כשהוא משפשף את ידיו בסמרטוט בלתי נראה, מחייך וקורץ כשואל 'האם יש משהו שאני יכול לעשות עבורך, מותק?'". ההתנכלות המתבקשת הזאת לא באה על חשבון התהייה בדבר כישוריו הדמגוגיים המוכחים. בכבוד מאולץ נכתב על "האחיזה המיוחדת" שלו בקהלו ו"הכוח להשחית" שהיה לו על "הפחות משכילים" ו"הפחות אמידים" ואלה ש"הלכו לאיבוד בסבך הדקויות של העידן החדש".

מקס פרנקל, לימים עורכו של ה"ניו יורק טיימס", תיאר אסיפת בחירות של וולאס בפרובידנס, רוד איילנד, כ"45 דקות של צעקות ויללות שנאה". וכאשר מפגינים שחורים צעקו "לך הביתה!", ענו תומכי וולאס הלבנים בצעקות "להשליך את הכושים החוצה" מלוות ב"זיג הייל!" ו"להרוג את הכושונים!".