חמישה חודשים עברו מאז החל משפטו של אלאור אזריה, וכבר ברור שזה אחד המשפטים המשמעותיים בתולדות ישראל בעשורים האחרונים. על גבו של חייל אחד, בודד אבל לא תמים, מתנגשים כמעט כל הזרמים הסותרים של החברה הישראלית השבטית, כשלרוב בעלי האינטרסים הבוחשים במשפט אין שום עניין אמיתי בגורלו של אזריה. לצמרת צה"ל כבר ברור ששום תוצאה טובה לא תצא מהמשפט הזה, אבל ברור גם שלא הייתה לצבא שום דרך אחרת.
ישבתי בשני משפטי גבעתי באינתיפאדה הראשונה, במשפט גולני, סיקרתי את משפטם של אלופי המשנה יהודה מאיר ומשה גבעתי. היו אלה משפטים שטלטלו את צה"ל, שנגעו בשאלות הכי רגישות של מוסר לחימה ואחריות מפקדים - אבל אף אחד מהם לא איים לפעור קרע בין צה"ל לבין חלקים נרחבים מהחברה הישראלית. עוד לפני פסק הדין של אזריה - ברור שהקרע כבר קיים, והוא רחב.
התקשורת משתפת פעולה עם ההגנה במשפט הזה ועם רצונה ליצור מצג כאילו יש עדיין סימני שאלה על העובדות, על מה שהתחולל בזירת הפיגוע בחברון בפורים האחרון. העובדות ידועות וברורות. מה שמתחולל באולם המשפט הוא קרקס פוליטי, שבו כל עד מוסר גרסה התואמת את השקפתו הפוליטית.
עדי ההגנה, בזה אחר זה, מגויסים לצייר מציאות אלטרנטיבית שבה כל הנוכחים בזירה חששו שיש מטען על המחבל (מה שלא הפריע להם לעמוד קרוב אליו), שהאקלים היה חם ושהמעיל שלבש המחבל היה מחשיד (אף שרבים מהם היו בעצמם עטויים לבוש חם), ואפילו פתולוג גויס כדי להסביר שהמחבל כבר היה מת, אף על פי שהוא נראה בבירור זז לפני הירייה הקטלנית. מולם, התובע נדב ויסמן פורם ביעילות, בזו אחר זו, את העדויות, שאין להן שום דבר עם העובדות.
השבוע העיד מפקד מחלקה בפלוגתו של אזריה, סגן מ', שנזכר כי חשש ממטען על גופו של המחבל השרוע ואף הזהיר מכך את מפקד הפלוגה - אף שבתיעוד האירוע לא ניכר שום מאמץ מצדו להרחיק את החיילים והאזרחים העומדים ליד המחבל הנפיץ.
כמה ימים אחרי האירוע נתקל סגן מ' במחבלת נוספת: צעירה פלסטינית שאיימה עליו ועל חייליו בסכין. סגן מ' הרים עליה את קולו עד שהשליכה את הסכין בלי שהיה צורך להפעיל נשק כנגדה. ימים אחר כך ביקר הרמטכ"ל בחברון ופגש בו. "איך זה שלפני שבוע ירה חייל בפלוגה שלך במחבל ששכב מנוטרל ואילו אתה הצלחת להשתלט על מחבלת בלי לירות ירייה אחת?", שאל רא"ל גדי איזנקוט את הקצין. "המפקד", ענה לו סגן מ', "ראיתי איך תוך דקה יוצאים פוסטרים של הגיבורה מבית הדפוס הסמוך ואיך אבו מאזן מעניק למשפחתה קצבה נדיבה. לא חשבתי שמגיע לה", השיב הקצין.
את הפער הזה, שבין לוחם מקצועי שמפעיל שיקול דעת, לבין חובש שמחליט אחרי שהסתיים האירוע כי "למחבל מגיע למות", מנסה צה"ל להסביר לחייליו ולמפקדיו. לא מתוך סימפתיה למחבלים ולמניעיהם, אלא מתוך דאגה לנו, החברה הישראלית, ולעתידם של הבנים שאנחנו מפקידים בידיו.
ההליך המזוהם
ביום שישי שעבר ירה לוחם מגדוד נצח יהודה באיאד חאמד מהכפר סילוואד והרג אותו. כוח של חיילי חטיבת כפיר חזר מפעילות וראה את חאמד נמלט בריצה מעמדת הפילבוקס בכניסה לכפר. הם קראו בקשר לחייל שאייש את העמדה, אך הוא לא ענה. בדיעבד התברר שבדיוק ירד במדרגות לבסיס הפילבוקס כדי להביא משם פריט כלשהו.
סמל המחלקה נזכר איך בדיוק לפני שנה הצליחה מחבלת לדקור חייל בעמדת פילבוקס לא הרחק משם ואיך אז ספגו הלוחמים ביקורת על שלא הפעילו את נשקם כנגדה. הוא היה משוכנע שהאיש הנמלט כבר דקר את הלוחם בפילבוקס ועכשיו הוא נמלט. הוא קרא לחאמד לעצור, ומשלא עצר ירה ארבעה כדורים באוויר. חאמד המשיך לרוץ. הסמל ירה כדור אחד לרגליו והחטיא, הכדור השני שירה פגע בגבו, באזור החגורה, ויצא מחזהו. הכדור הזה קטל את חאמד, בן 38, אב לשלושה ילדים, שלא היה חמוש.
כמו בכל מקרה מוות של אזרח פלסטיני, נפתחה כנגד החייל היורה חקירת מצ"ח. חבריו לפלוגה מבינים שהחקירות האלה נועדו, לפני הכל, לשמור ולהגן עליהם מתביעות עתידיות. זו פלוגה מיוחדת: במחלקה אחת שולטת השפה הצרפתית, במחלקה השנייה יש רוב לדוברי האנגלית, ובמחלקה השלישית אפשר למצוא דוברי יידיש. פלוגה שיותר ממחצית חייליה הם חיילים בודדים, שכשהם יוצאים לשבת - לא מחכה להם בית חם עם זוג הורים. ציונות עכשווית במיטבה.
כמו אזרחים רבים, גם להם לא נוח לראות חייל צה"ל עומד לדין על שירה במחבל. אבל הם מבינים את ההבדל בין חברם שירה בשוגג במי שנראה כחשוד, לבין מי שירה בקור רוח באויב שהיה מוטל על הרצפה. כמו רוב חקירות מצ"ח שנפתחו בשנה האחרונה על הרג פלסטינים, כנראה שגם זו תסתיים במסקנה שהירי נעשה מתוך שיקול סביר, ללא רשלנות או זדון.
במקרה של אזריה, קשה להתעלם מהנסיבות שמצביעות על זדון. מי שאמו מייחלת למותם של ערבים, "אם צריך גם נשים וילדים", שאביו ממליץ "להיכנס באם־אמא שלהם", כמו שאמר, "כהנא הצדיק", ושהוא עצמו ממליץ "להרוג את כולם", לא פעל במנותק מהסביבה שממנה בא.
דקות לאחר האירוע בחברון הבינו בצה"ל את הבעייתיות של מעשה אזריה. הם לא היו צריכים את הפרסום ואת סרטון בצלם. אבל הם לא הבינו אילו מטעמים יעשו מהאירוע הפוליטיקאים תאבי הלייקים וכמה עמוק הם יגררו את הצבא למדמנה הפוליטית.
יום לאחר התקרית כבר התייצבו אנשים פוליטיים שזיהו את הפוטנציאל בבית משפחת אזריה. הם החלו לנהל את המגעים עם התקשורת בשם המשפחה ולקחו מההורים מספרי טלפון של חיילים בפלוגה, התקשרו אליהם, וקראו להם למרוד. כשחיילי הפלוגה לא נענו לקריאה, השיגו טלפונים של לוחמי גולני בגבול רצועת עזה וניסו לשכנע גם אותם למרוד עד שאזריה ישוחרר.
הקריאות האלה היוו עבירה ברורה של המרדה, אבל בצמרת צה"ל, שניסתה לברוח ממחלוקת פוליטית, לא העזו להציף את הדברים ולהביא לחקירה ולאישום. גם כשהחלו פוליטיקאים להתייצב בבית הדין - בצה"ל לא העזו לפזר את ההפגנה ולהשאיר את בית המשפט נקי מהשפעות ישירות כאלה.
שופטי בית הדין הצבאי יושבים בקרב עמם ואינם מנותקים. ברור שהם לא יוכלו לזכות את אזריה, אבל גם לא ירצו למצות איתו את מלוא חומרת הדין.
ועדיין, תהיה הפסיקה אשר תהיה, במשפט הזה כבר לא יהיו מנצחים, רק מפסידים.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10