בלי לחץ
1. לפני כמה ימים דיווח ערוץ 10 ששר הביטחון אביגדור ליברמן אמר בשיחות סגורות שגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול לא תוחזרנה, משום שאין בכוונתו להסכים לעסקה עם חמאס. 48 שעות אחר כך הכחיש ליברמן את הדברים, אבל הקפיד להזכיר את התנגדותו לעסקה שהביאה לשחרורו של גלעד שליט.
האירוע הזה מזמין עיסוק בסוגיית המאמצים שנעשים או לא נעשים בעניינם של גולדין ושאול. מאז הסתיים מבצע צוק איתן מתנהל השיח הישראלי על אודות מה שמתרחש ברצועה בשני קווים מקבילים. באחד, נדון הצורך להחזיר לקבר ישראל את שני חללי צה"ל. בשני, נדונים יחסינו עם ממשל חמאס, המצב ברצועה והצורך לסייע לשיקומה. משום מה, באופן לא ברור, הן בתקשורת והן בפעולות הממשלה, שני הקווים הללו רצים במקביל ולא מתחברים זה עם זה.
בהנחה שחמאס לא יתנדב לשלוח לכאן מרצונו הטוב את הגופות ובהנחה שהרמטכ"ל לא ישגר את לוחמי סיירת מטכ"ל כדי להביא אותן בפעולה נועזת באישון ליל, יש רק שתי דרכים שבהן יכולה ממשלת ישראל למלא את חובה למשפחות השכולות ולקדם את הבאת הבנים לקבר ישראל. או לשלם ביוקר, או ללחוץ על חמאס בנקודות שכואבות לו. השיטה הראשונה רעה. בשיטה השנייה, לא ברור למה, בוחרת הממשלה לא לעשות שימוש.
מדינת ישראל מחזיקה בידה שורה ארוכה של מנופי לחץ על ממשלת חמאס בעזה. לפני שבוע, לדוגמה, חשפנו כאן שמערכת הביטחון סייעה להעביר 20 מיליון דולר לטובת תשלום משכורותיהם של עשרות אלפי אנשי מנגנוני השלטון של חמאס. בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן יכלו להתנות את תשלום המשכורות בהחזרת גופותיהם של הדר ואורון, אבל בחרו שלא לעשות את זה.
עוד דוגמה. ממשלת ישראל תומכת ומסייעת ליוזמה הבינלאומית לשקם את עזה מנזקי צוק איתן. לפי דיווחים של ארגוני סיוע בינלאומיים, מאז תום הלחימה ועד לסוף חודש יוני 2016 נכנסו לרצועה כ־915 אלף טונות מלט, כ־126 אלף טונות ברזל וכארבעה מיליון טונות חצץ. בואו נניח בצד את השאלה אם הסיוע שלנו לעזה נכון והגיוני. נגיד שכן. למה אי אפשר היה להתנות אותו בהחזרת הגופות? אם את הסיוע לרצועת עזה העולם מגדיר כהומניטרי, את החזרת גופות חללינו אי אפשר להתעקש להכניס למסגרת הזו? מה, זה עניין הומניטרי פחות?
מתאם פעולות הממשלה בשטחים מפרסם באתר האינטרנט שלו את פירוט הסחורות שמאפשרת ישראל להכניס לרצועה. הפעם האחרונה שבה עודכנו הנתונים הייתה לפני כחודשיים. בשבוע הראשון של יולי, כך עולה מהדיווחים, נכנסו מישראל לרצועה דרך מעבר כרם שלום 1,366 משאיות עמוסות מוצרים מכל הסוגים ומכל המינים. היו שם 591 משאיות עם מוצרי מזון עבור התושבים, אבל לא רק זה. לפי הרשימה נכנסו לעזה, רק באותו שבוע, 162 משאיות עם מוצרי בנייה דוגמת אלומיניום, ברזל, מלט ועץ. נכנסו גם 158 משאיות עם אוכל לבעלי חיים, 37 משאיות עם מוצרי קרמיקה ואינסטלציה, 33 משאיות עם מוצרי חשמל, 49 משאיות עם מוצרים לחקלאות ולתעשייה, 30 משאיות של מוצרי היגיינה, 57 משאיות של הלבשה והנעלה ועוד.
בסך הכל נכנסו מישראל לרצועת עזה במחצית הראשונה של 2016 למעלה מ־21 אלף משאיות. האם זה תפקידנו להעביר לשלטון אויב שרוצה בהשמדתנו את כל זה? לא יודע. לצורך הדיון נניח שכן. אבל איך, לעזאזל, אנחנו מעבירים למדינת חמאס אריחי קרמיקה ולא מתנים את זה בהשבת גופות חיילי צה"ל? האם התניה כזו הייתה עוזרת? אין לזה תשובה חדה. אבל האם אין ערך לאמירה ברורה של ממשלת ישראל - של ראש הממשלה, של שר הביטחון, של חברי הקבינט - שחיילי צה"ל חשובים לנו לפחות כמו שחשובה התחבושת ההיגיינית לפלסטינים?
אותו דבר קרה בעת חתימת הסכם הפיוס שלנו עם טורקיה, הסכם שגם שלטון חמאס נהנה ממנו. מה, לא יכולנו להודיע שבלי הדר ואורון אין הסכם? יכולנו. יכולנו ולא עשינו.
קחו עוד דוגמה. בבתי הכלא שלנו יושבים מחבלים, חברי ארגון חמאס, ונהנים מכל הטוב שבעולם. כל מי שבקיא בעניינם אומר שהמשפחות שלהם בעזה יכולות להיות קבוצת לחץ משמעותית מול חמאס. האם ניסינו להשתמש במנוף הזה? משום מה, לא.
לפני כמה שבועות הלין הארגון Human Rights Watch על ההגבלות שמטילה ישראל על ביקוריהם של בני משפחות אסירים מרצועת עזה, בכלא הישראלי. מסתבר שכמה ארגוני זכויות אדם מוטרדים מזה שהמבקרים מעזה צריכים לקבל אישור מצה"ל, שהם זכאים לביקור רק אחת לחודשיים, ושרק בני זוג, הורים וילדים מתחת לגיל 16 יכולים להגיע לביקור.
ואתה עומד מול רשימת התלונות הזו ותוהה, מי בכלל מאפשר להם לבקר כאן כשהממשלה שלהם מחזיקה אצלה את גופות חיילינו? למה לא לנסות להשתמש בביקורי המשפחות כאמצעי לחץ? למה אנחנו לא מודיעים למחבלי חמאס שכלואים אצלנו שעד שאורון והדר יחזרו הביתה הם יוכלו לצפות רק בערוץ טלוויזיה אחד במקום בחמישה, או ששידורי משחקי הכדורגל שהם נהנים לצפות בהם יופסקו במחצית. נשמע לכם מצחיק? אני משוכנע שאת משפחות גולדין ושאול זה מצחיק פחות. הרי מי שעומד בראש ממשלת ישראל כבר טבע בעבר את הססמה הזכורה ההיא "ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו". אז למה אי אפשר להחיל אותה עכשיו, כאן, כשמדובר בחללי צה"ל, שהוא מחויב להחזיר לקבר ישראל?
איך, לעזאזל, יצרה ממשלת ישראל במו ידיה את הנוסחה שאומרת שיש שני חמאס, אחד שמחזיק את גופותיהם של לוחמי צה"ל ואחד שמקבל מאיתנו סיוע? איך זה שבשנתיים האחרונות ראש הממשלה עושה הכל כדי לא לחבר בין שני החמאסים האלה?
יש מי שנוח להם לייצר ספין, שהציטוט של ליברמן השבוע התיישב עליו נהדר. ספין שמחבר בין הדרישה של משפחות גולדין ושאול לבין הצורך לשחרר שוב מחבלים, כפי שעשינו בעסקת שליט.
אלא שפה טמון העניין. משפחת גולדין היא אולי המשפחה הראשונה שנקלעת לסיטואציה העגומה הזו ולמרות זאת מובילה קו חד וברור שלא מוכן להיכנע לאויב. שמחה ולאה גולדין הצהירו מהרגע הראשון שהם נגד עסקות מופקרות עם חמאס. על הרקע הזה בדיוק הם סירבו להצטרף לאוהל המחאה מול בית ראש הממשלה. אוהלי מחאה וצעדות והפגנות, הם הסבירו אז, מביאים אחר כך לעסקות מסוכנות ולשחרור סיטוני של מחבלים. נתניהו היה צריך לשאת אותם על כפיים. לא כמי שראויים להוקרה על התנהגותם, אלא כמי שמסייעים יותר טוב מכולם להסביר לארגוני הטרור שלא יהיו עוד שחרורי רוצחים המוניים. כמי שמחזקים את ידיו - שכבר קרסו פעם אחת מול קמפיין אגרסיבי - ואומרים לו "אל תיכנע שוב".
האם שימוש בכל מנופי הלחץ הללו יביא את סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול לקבר ישראל? אי אפשר להתחייב לכך. אבל המסר חשוב כאן לא פחות מהשורה התחתונה. מסר לחיילי צה"ל שממשלת ישראל לא שוכחת אותם בשדה הקרב. מסר למשפחות החיילים. מסר לארגון חמאס. מסר לעולם כולו. הזדמנות ראשונה לשנות את המשוואה. לעשות הכל כדי לא להשאיר בשטח חיילים שלא שבו משדה הקרב, ויחד עם זה לשים קץ לעסקות חסרות אחריות ופרופורציות.
אז למה כל המנופים הללו נשארים חסרי שימוש? כי ממשלת ישראל מפחדת שחמאס יתרגז. ולא, זו לא הערכה. זו עובדה. זה נימוק שבכירים מאוד במערכת הביטחון השתמשו בו יותר מפעם אחת מול המשפחות. צוק איתן, במובן הזה, הרתיע את חמאס, אבל מתברר שלא רק אותו. ובפעם הבאה שנתניהו יעשה שריר מול חמאס וליברמן יספר שהוא הולך להכניע אותו, תזכרו שבסוף בסוף הכל דיבורים. שבסוף בסוף, איך שלא תהפכו את זה, חמאס עדיין קובע כאן את כללי המשחק. וכל עוד זה יישאר כך, ארגון הטרור הזה, מצדו, ימשיך להחזיק בגופות חיילינו, ואנחנו, מצדנו, נמשיך לספק לו תחבושות היגייניות.
2. ביום ראשון הקרוב תדון הממשלה בתוכנית "המקלות והגזרים" של שר הביטחון החדש, וכבר עכשיו אפשר לנחש שבחלומותיהם הוורודים ביותר הפלסטינים לא יכלו לדמיין שדווקא ליברמן יעניק להם את מה שאף אחד אחר לא היה מוכן להעניק להם לפניו.
הרעיון עצמו - "מי שמוכן לדו־קיום ירוויח, מי שבוחר בטרור יפסיד" - הוא כמובן רעיון ראוי ונכון. אלא שרגע אחרי שליברמן שם את התוכנית החדשה שלו על השולחן, התברר שהיא אינה עוסקת רק בהקלות על בסיס הומניטרי או בהטבות בתחומים כמו אישורי עבודה, אישורי כניסה או שאר עניינים שטורדים את חייו של הפלסטיני הבודד. ליברמן, כך מתברר, החליט ללכת בגדול ולהעניק לפלסטינים מתנות אסטרטגיות בדמות נכסים קרקעיים.
ליברמן לא המציא את הרעיון. במינהל האזרחי מנסים לקדם כבר תקופה ארוכה אישורי בנייה והעברת שטחים שבשליטה ישראלית, לפלסטינים. עד היום עמדה ממשלת ישראל על רגליה האחוריות כדי לבלום את היוזמות הללו שמנסה לקדם ראש המינהל האזרחי האלוף יואב פולי מרדכי. רק בשנה האחרונה נתקל המינהל בסירוב תקיף של הקבינט הביטחוני, כשיזם הקלות בנייה לפלסטינים באזור C, ובמקביל נבלם גם כשביקש לקדם באזור הזה את הקמתו של בית חולים פלסטיני חדש.
אלא שכל זה היה עד שהגיע ליברמן. בשבוע שעבר חשף העיתונאי חגי הוברמן ב"מצב הרוח" כי שר הביטחון מתכוון לאשר את הקמת בית החולים הזה על השטח של מה שהיה פעם בסיס "שדמה" של ההנדסה הקרבית. מדובר בקרקע הסמוכה לעיירה בית סחור ואשר מצויה בשליטה ישראלית מלאה. כבר לפני שמונה שנים החלו הפלסטינים בניסיונות לקדם הקמת שכונה במקום, אלא שהתוכנית הזו נתקלה בהתנגדות של צה"ל, מסיבות ביטחוניות. כעת, כאמור, מתכוון ליברמן להעביר את השטח הזה לפלסטינים בכל זאת.
מכיוון שההקלות של ליברמן יתפרסו לפי ההערכות על שטח רחב ובעוד נקודות, הרי שבמידת מה, באופן אבסורדי, יוכלו הפלסטינים לראות במהלכים המתוכננים שלו חלק מהגשמת "תוכנית פיאד", שעניינה הקמת מדינה פלסטינית דרך סיפוח זוחל של אזור C והקמה של כמה שיותר מבנים ומוסדות פלסטיניים בו.
שווה להתעכב רגע על המהלך האחד הספציפי שמתוכנן בבית סחור, משום שייתכן כי הוא מלמד באופן רחב יותר על דרך החשיבה. ליברמן, עושה רושם, יצטרך לאנוס את המציאות ואת העובדות כדי לשכנע שבית סחור עומדת בקריטריונים שהוא הציג למקומות שראויים לזכות בגזר ישראלי. שכן, בשנתיים האחרונות נרשמו סביב העיירה הזו עשרות אירועים של זריקות אבנים ויידויי בקבוקי תבערה על יהודים. רק לפני חודשים ספורים נעצר תושב בית סחור, איש חמאס, שהיה מעורב בפיגוע שבו התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בירושלים, והיה שותף לגיוס מפגעים ולתכנון פעולות טרור נוספות.
לפני כמעט שנה הותקף בצומת בית סחור אחד משכניו של ליברמן בנוקדים על ידי קבוצה של רעולי פנים, לאחר שקבוצה של מקומיים שהגיעו אל הכביש חסמו פיזית את רכבו. "כל מי שהיה מסביבנו חטף", סיפר אז. "הם זרקו סלעים. לא היו שם רק ילדים, היו גם בגירים. הם פשוט איגפו את הרכבים מכל הצדדים ורגמו אותם. אני כבר 16 שנה גר בנוקדים, אשתי גרה פה למעלה מ־20 שנה ואנחנו לא זוכרים דבר כזה".
חודש אחר כך זה קרה לא הרחק משם גם לתושבת תקוע, שהותקפה על ידי חבורת פלסטינים שהשליכו לעברה אבנים וניסו להוציא אותה בכוח מהמכונית. "ראיתי את המוות בעיניים", תיארה. "50 מטר לפני מחסום בית סחור ראיתי מין מחסום אנושי. עשרה חבר'ה עמדו על הכביש עם אבנים וברקע עשרה צעירים. ראיתי אחד מולי עם אבן גדולה וחשבתי שהוא הולך להרוג אותי... האוטו האט, קפצו על הרכב עשרה בחורים ושברו שמשות... אחד מהם פתח את הדלת, ראיתי את המוות בעיניים".
אז מה גורם לשר הביטחון לחשוב שלבית סחור מגיע גזר בדמות קרקע בשליטה ישראלית? יש להניח שמדובר בניסיון מוצלח של המינהל למכור לו את מה שלא הצליחו למכור לקבינט לפניו ולשכנע אותו שזה מתיישב טוב עם התוכנית שלו. כך או כך, ראוי לזכור כי בנובמבר האחרון כבר ביקשו האמריקאים מישראל לקדם תוכניות בנייה לפלסטינים בשטחי C, אולם נתניהו הציב להם אז תנאי. תוכניות בנייה תמורת הכרה בינלאומית ואמריקאית בגושי ההתיישבות. האמריקאים דחו את ההתניה בנימוס. עכשיו, מסתבר, החליט ליברמן לאפשר את הבנייה בלי שום תנאים.
ויש עוד נקודה אחת שקשה שלא להתעכב עליה. את הגזרים שמבטיח ליברמן לערבים לא מקבלים היהודים. אין אישורי בנייה, אין תכנון חדש, אין יכולת להתפתח, אין אפשרות למצוא פתרונות לגידול הטבעי. הנוסחה החדשה של שר הביטחון היא חדה וכואבת. יישובים ערביים שיימנעו מטרור יקבלו ממנו גזר. יישובים יהודיים שספגו טרור ימשיכו לחטוף את המקל.