הפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה ב־1992. הייתי אז סנג'רו של ירח טל ב"הארץ", בסיקור מערכת הבחירות של הליכוד. משה קצב היה מנהל המטה, וכמה מתלוננות עתידיות עבדו איתו בקרבה יתרה. מי ידע. בלילה, אחרי פרסום המדגם שלפיו יצחק רבין נתן בראש ליצחק שמיר, עזבו כולם את המושבים. רק הוא נשאר לשבת, מביט במסך באלם.
אחרי המהפך היו בחירות בסוכנות, והוא הזמין אותי לפגישה בכפר המכביה. ישבנו על הדשא, והוא נשא את משנתו. בכל משפט שני הוא אמר "כאשר אני אהיה ראש ממשלה...", ואני הבטתי בו ונזכרתי במופעים שלו בתוכניות הבוקר באמריקה, שנה וחצי לפני כן, במלחמת המפרץ. הוא היה נותן שואו בכל הופעה, חבוש במסיכת גז, כשגריר ישראל באו"ם.
השבוע הגעתי עם מערכת "מעריב" למשרד רה"מ. הבטתי בו, הוא לא השתנה יותר מדי, גם בחלוף השנים. נשאר אותו מגלומן, אבל מיומן יותר, מנוסה הרבה יותר, ולא דופק חשבון לאף אחד. כמו אז, כך היום, האיש הזה חוצב בכוח את מעמדו בהיסטוריה של האנושות. ערימת הקורבנות והנפגעים כתוצאה מהמסע הזה לא מזיזה לו שערה בגבה. הכל קטן, הכל לא חשוב מספיק, רק הוא והמסע.
חמש שעות ועשר דקות ישבנו באולם, והקשבנו לרה"מ בנימין נתניהו. היו הרבה קריאות ביניים על דבריו, הוא נפנף אותן כאילו היו זבוב טורדני. את חלקן הוא רשם על הלוח הלבן והבטיח להתייחס אליהן בהמשך. אבל הוא רוק־סטאר מהוקצע, הפרפורמר הכי טוב שאני מכיר. הוא ידע שהסיבולת של הנוכחים בחדר נמוכה משלו בכמה דרגות. אחרי חמש שעות כבר לא היה לנו כוח להתווכח.
כל כך הרבה נתונים שמענו (אבל התחייבנו שלא לפרסם), עד שהפכנו למעין שותפי סוד, אף על פי שסודות בכלל לא נאמרו. במושגים של קרב אגרוף, הוא עלה לזירה עם אסטרטגיה ברורה: הוא קבע את גודל הזירה, כדי למנוע מהיריב עדיפות בתנועה; הוא קבע את משקל הכפפות, כדי לא להיפגע מחבטה אקראית; הוא קבע את משך הקרב; הוא נתן חבטות קצרות (ג'אב) כדי להרחיק את היריב, עם אמירות כגון: "הסובייט העליון", "אתם חיים בבועה", "כולם נגדי, אבל אני אנצח".
רה"מ נתניהו לא רוצה להתראיין. לשיטתו הוא גם צודק. בשיטה הזו שכפה על התקשורת הוא נואם, והוא עושה את זה הכי טוב בעולם. כבוד. בראיון צריך להשיב על שאלות, בזמן שהן נשאלות. במפגשים האלה עם התקשורת, הוא שואל וגם עונה. ואומר שבכל דרך אחרת לא היו נותנים לו לפרוש את משנתו. נכון, אנחנו לא בקובה, והוא עדיין לא פידל קסטרו, וקשה לנו שהוא נואם (אם כי מעניין) חמש שעות, ועונה רק על מה שהוא רוצה, לא על מה שאנחנו רוצים.
המסקנה הברורה מהמפגש המתיש הזה: הוא יהיה רה"מ, ככל שירצה, גם עוד עשר שנים. במושגים של אגרוף, היריבים שלו נאמדים במשקלי זבוב ונוצה; הוא במשקל כבד. זו לא אותה רמת אינטלקט, זה לא אותו ניסיון, והיריבים לא יחרגו ממעטפת המגבלות שלהם. וגם אם כן, היא מצומצמת מדי. עם כל הכבוד ליריבים, הם לא מסוגלים להחזיק תקשורת חמש שעות בחדר, אין להם ארסנל בשביל זה. היינו טוחנים אותם דק, גם עם הקידומת הנחוצה בכל קריאת ביניים: אבל, אדוני ראש הממשלה. בוז'י, בנט, לפיד, ליברמן, כחלון, יעלון - הם רק ניצבים בהצגה שלו.
זה מה יש, רבותי, ולצערנו הוא גם יודע שכרגע אין אלטרנטיבה להנהגה. נורא חבל, אבל צריך להסתגל. סקרים הם שעשוע נחמד לציבור, סוג של md להמונים, כדי לתת לנו תקווה מזויפת, אשליה ריקה מתוכן, שאולי 508 נשאלים מייצגים ישנו כאן את המצב. בינתיים הם משנים את המצב רק בחשבונות הבנק של הסוקרים. זה יופי של ביזנס להיות סוקר, איך לא חשבתי על זה בעבר?!
# # #
בין לבין במופע היחיד של רה"מ, עדכנו אותו עובדיו באסון הקריסה ברמת החייל, באמצעות פתקים. נהרגו שם ערבים, פועלים זרים ויהודים מאוכלוסייה מוחלשת. דפדפנו את זה מהר. כולם הודו לאל שטוב שהתקרה קרסה בסיום הבנייה, ולא כאשר חנו שם 300 מכוניות. עכשיו תהיה חקירה, יהיו כתבי אישום, משפט שיארך חמש־שש שנים, וכמה נאשמים ירצו עונש מאסר של עשרה חודשים ברוטו, שישה חודשים נטו, ויעשו כושר כמו אהוד אולמרט.
אז יש כמה גופות, מה קרה? בניינים לא קורסים? עובדה, אצלנו קרסה תקרה באולם ורסאי בירושלים, והדיונים לא הסתיימו. וזה קרה לפני 11 שנה. לאן ממהרים? תנו זמן לזמן.
בישראל יש כ־65 אלף פינגווינים בבתי משפט; 21 אלף רבנים שדואגים לקהילה של כשני מיליון נפש, ויש בקהילה הזו כוחות שדורשים להכפיל את הכמות, כדי שבכל רחוב יהיה רב, שמקבל שכר; יש לנו כאן 18 אלף משגיחי כשרות, ואני מופתע לרעה. לפי רמת הכפייה הדתית כאן, נחוצים לפחות פי שלושה. אגב, עדיין המזון מסוכן למאכל אדם, כי המש"כים לא מבינים בליסטריה; אבל עבור 13 אלף אתרי בנייה מחזיקה המדינה 15 מפקחים. זו חלוקה טובה וחכמה ברמת הפיקוח.
בעשר השנים האחרונות נהרגו כאן כ־300 עובדים בתאונות עבודה באתרי בנייה. אז הרשויות לא מצאו לנכון להגדיל את כמות המפקחים, כי משפחות הקורבנות לא עושות יותר מדי רעש. ידיעה קטנה בעיתון, אייטם מס' 27 במהדורות החדשות, וזהו. הקריסה הצטלמה יופי, וזה קרה בתל אביב, כך שלא רק ברהנו טגניה הלך לסקר, כל הג'מעה הגיעה לרמת החייל. יש שם גם מסעדות בסביבה, ובסך הכל זה היה הפנינג תקשורתי חמים ודביק. בכתריאליבקה שלנו רוצים לפטר שר תחבורה בגלל רחפן בשבת, אבל בגלל אפס פיקוח על הבנייה? זה אפילו לא שווה דיון אצל רה"מ.
כמו כולם, הייתה בי תקווה שפיקוד העורף שלנו, שמציל לכודים בכל העולם ואשתו, יחולל נסים גם בארצנו הקדושה. הרי לשלושה מהלכודים היה סיכוי, כי הייתה הנחה שהם בחיים. אבל אז צפיתי בחיילות הגיבורות משחקות בארגז החול העצום, וגורפות את האדמה במשקל של מאות טונות, ושאלתי את עצמי, לכמה שנים נזדקק כדי לחפור שתיים־שלוש קומות בשיטה הזו?
אז אתמול קיבלתי תשובה. המשחקים בחול הסתיימו, והכלים הכבדים נכנסו לפעולה. אבל הכי חשוב שזכיתי להכיר את כל הקודקודים של פיקוד העורף. הם התראיינו בכזה ביטחון וידע, רק חבל שהכל נשאר ברמת התיאוריה. עוד לא התייחסו כאן לנתון המגוחך שלפיו החברה הזכיינית, אפריקה ישראל, היא גם הגורם המפקח על החברה הקבלנית, דניה סיבוס, שהיא בבעלות הזכיינית. אופסי, נו טוף, אולי לב לבייב לא ישתמש בדניה סיבוס לבנות את הטירה הבאה שלו. והטירה תושלם הרבה יותר מהר מתשלום הפיצוי לקורבנות האסון. לא חלילה כסף גדול, כמה לירות סוריות דפוקות שיגיעו באמצעות ערימת פינגווינים חנוטים בחליפות, שיחתימו את המשפחות, שאסור להן להשמיע קול, אפילו לא צפצוף, אם הם רוצים צ'ק קטנצ'יק.
אם מישהו חושב שבעקבות האסון, בעוד שנתיים יועסקו כאן אלף מפקחי בנייה הוא לא תמים, הוא אידיוט. בשיטה הקיימת יותר זול. לשלם פיצוי לכמה משפחות הקורבנות זה כסף אפסי לעומת תשלום למפקחי בנייה, עסקות טיעון, קנסות וכל השטויות האחרות שקיימות בחוק. כאשר יתנהלו המשפטים, לא נזכור ולא נבין על מה מדברים. והכי יפה, הוטל איפול על החקירה. כשמבקשים איפול, מתחילים לעשות עסקות.
אין מספיק חוקרים במשטרה כדי ללמוד את כל העבירות שנעשו בחניון, זה דורש שנים. כמה מומחי בנייה יש בדיוק במשטרה, שיוכלו לשבת מול מנהלי דניה סיבוס, ולשלול כל גרסה שייתנו? על מי המשטרה בדיוק מסתלבטת בקטע של האיפול? הרי הציבור יודע שהם לא יודעים. אגב, האיפול מחקירת הבר־נוער, כבר הוסר? כי לא בדקתי לאחרונה. וזה לא היה תיק בנייה טכני, רק רצח, שבפשע כזה הם אמורים להיות טובים, השוטרים שלנו. שימשיכו להתעסק עם עמיר מולנר, שהשתין להם על הרצפה בחקירה, יותר עדיף.
# # #
ביום רביעי נסעתי לפוריה, לביקור תנחומים אצל משפחת שאול, אחרי מותו של הרצל ז"ל, אב המשפחה. מקום יפה פוריה, בצלו של הארבל, משקיף על הכנרת. הייתי אצלו לפני חודש. הוא סיפר לי שמנתחים אותו בקרוב, יחתכו את האונה החולה מהכבד. הוא היה אופטימי, אבל בנו הבכור, אבירם, אמר לי בצד שחבל"ז, זה הסוף. "קשה לי להביט לו בעיניים. הוא חלש מדי, הפרופסורים אמרו לי שהוא לא מסוגל לעמוד בניתוח, בגוף אין כוח להילחם". הפנמתי, אבל השתדלתי להאמין שאולי יקרה נס.
הרצל שאול מת מלב שבור. לא רק בגלל האסון שפקד אותו, עם מותו של אורון הי"ד, בקרב בשג'אעייה, אלא משום שהאמין במדינה שתעשה הכל כדי להביא את בנו הביתה. ביום רביעי אמר לי אבירם: "תראה, אבא היה איש מערכתי. הוא לא רצה לשמוע אף אחד מאיתנו, שהטיל ספק ברצון של המערכת להביא את אורון הביתה. אתה יודע, כאשר ראש אכ"א בא לכאן לפני שנה, אולי יותר, עם כל הפמליה: ראש המכון הפתולוגי, מומחי מז"פ, קצינים ומומחים, ופתחו לנו כאן מצגת לאורך כל החצר, אבא אמר לי 'תראה, הם שכנעו אותי שהילד הלך. אני לא נותן לאינטואיציה להשתלט עלי'. אבל לאט־לאט כולם נעלמו, ואנחנו נשארנו עם הספקות, והתעלמו מאיתנו. זה שבר אותו, חוסר האמון במערכת. הוא חלה בקיץ שעבר, הוא נגמר מהר. אבא שלי לא היה איש שמודה בטעויות שלו. על שום דבר, גם לא כאשר התווכחנו על כדורגל. לפני שבועיים, בשיבא, הוא אמר לי בפעם הראשונה בחיים שלי: אבירם, אני טעיתי, אתה צדקת. אל תוותר להם. אז הבטחתי לו שלא אוותר, ואני נשבע לך שלא אוותר".
הבית מלא בבני משפחה. זה שבט גדול, המאחד בין משפחתה של האם זהבה למשפחתו של הרצל. אבירם דואג לאמו, שגם היא חולה מאוד, אבל מתנחם בעובדה ששתיים מאחיותיה שגרות בטבריה יצאו לאחרונה לפנסיה, והן יסעדו אותה. לא יותר מדי פוליטיקאים הגיעו לשבעה. את הממשלה ייצגה רק שרת המשפטים, איילת שקד. היו קצת דיירים מאגם הדרעק. "לא יכול להביט להם בעיניים", אומר אבירם. "הם ישבו כאן בבית, ואמרו לאבא שאסור לתת אסירים בשביל מידע על אורון והדר גולדין. ואבא שתק, אתה הכרת אותו. כל מי שנכנס הביתה, מתקבל בברכה".
באחד הביקורים שלי בפוריה נכח גם האלוף במיל' ח"כ אלעזר שטרן. התווכחנו בשאלה אם ישראל צריכה לשחרר אסירים תמורת מידע. שטרן התנגד בתוקף, וציין שהיה גם נגד עסקת שליט. הרצל ישב בדממה והקשיב. אבירם, שרק כמה דקות קודם לכן חזר מירושלים, קם ועזב את החדר. יצאתי אליו לחצר. "אני לא מבין את אבא שלי. תראה איך הוא יושב ומקשיב לשטויות שלו ושל כולם, ואוכל את הלב. כבר אמרתי לו מאות פעמים, 'אבא, אני לא רוצה לראות אותם כאן'. אבל זה אבא, ואני מכבד את אבא שלי".
מחוץ לחצר נרשמה תכונה של מאבטחים, עם שטחים סטריליים. בנות המשפחה מילאו את המקררים בחצר במשקאות קרים. הרמטכ"ל גדי איזנקוט אמור להגיע, הם יקבלו אותו יפה, כפי שאבא היה רוצה. אבירם רק בן 25, אבל הוא מותש, עיניו עייפות.
"עוד פעם דיבורים, קשקושים, חיבוקים והשתתפות בצער. בשנתיים איבדתי אח ואבא, וכולם חושבים שהשתתפות בצער תעזור. מה אנחנו מבקשים לדעת? אנחנו רק רוצים להיות משוכנעים שלחמאס יש גופה של אורון, ואם כן להביא אותו הביתה. ואם לא, אז שיסבירו לנו מה קרה, נמאס לי מהערכות. אני רוצה עובדות".
ביקורים של אח"מים זה גדול עלי. קמתי ואמרתי לו: ילד, זה בסדר. עוד יומיים כולם ייעלמו, ואתם לבד. תהיה חזק, אם אתה צריך עזרה בלצרוח ולקלל אותם ולגרום להם לפעול, אני כאן, אתה כבר מכיר אותי. אבל אל תשכח שבאגם הדרעק לא רואים אותך ממטר. הם חושבים אך ורק על עצמם, על הפריימריז, על הקמפיין, על הכוח ועל הכבוד. אתה מפריע להם בדרך, אז אל תפסיק להפריע.
יצאתי למכונית, ובדיוק באותו רגע פסע לסמטה הקטנה של בית המשפחה אלעזר שטרן. כן, הרמטכ"ל מגיע, אז גם כל החבר'ה במיל' באים לאירוע. חשבתי על אבירם, שצריך להעמיד פנים ולהתנהג יפה, לארח, כפי שאבא הרצל היה רוצה. להיות מערכתי.
התחלתי לנהוג לתל אביב, וירדתי בדרך המפותלת לכנרת, זו שמתייבשת לאטה, עוד לפני החורף השחון שמצפה לנו כאן, לדעת הגאונים של החיזוי. דרך יפהפייה. עברתי מאוטומט להילוך ידני, כדי "לזרוק זנב" של המכונית בהילוכי כוח. חשבתי על זהבה שאול ועל שרה נתניהו. הרי רעיית רה"מ מתלווה אליו בביקורי תנחומים, היא הייתה גם בשבעה של הרצל. זהבה פגועה ממנה, כי בחודש הראשון אחרי נפילתו של אורון, שרה שוחחה איתה בכל יום. לזהבה הייתה שיטה. כאישה היא האמינה בכוחה של שרה להשפיע על בעלה, לסייע בפתרון התעלומה של אורון. "אני אדבר איתה בכל יום, אני אתיש אותה", היא אמרה לבני משפחתה, "היא אמא, ואני אמא. היא לא תאכזב אותי".
אחרי החודש הראשון לא היה מענה מהצד השני. לשכתה של הגב' נתניהו מסרה שהיא עסוקה, זהבה ויתרה, אבל לא שכחה. גם אבירם לא.
# # #
חזרתי לחשוב על הפגישה במשרד רה"מ. מה יש בתפקיד הזה של פוליטיקאי, של מנהל מדינה, שכל כך מושך אנשים לעסוק בזה? הם עובדים 16 שעות ביממה, גם בשבתות; השכר לא משהו (אני משתכר יותר, בשביל הרבה פחות); אין פרטיות; יש חקירות; אין הערכה (אולי כי אין על מה); היהודים הם עם בלתי נסבל; בגלל מחדלים כאלה ואחרים שולחים חיילים למות בקרבות; נלחמים בכל הכוח שלא תהיינה ועדות חקירה על המלחמות, כי אז הציבור יגלה את האמת.
אז הרצל שאול ז"ל הוא עוד קורבן של השיטה של שליטה בכל מחיר בכתריאליבקה. הוא לא הראשון, הוא גם לא האחרון.
יהיו עוד הרבה.