חבורה של ארבע נערות בנות 12 שגלשו בווירטואוזיות על גלשן גלים שאז, פעם, כשאני הייתי בגילן, היה נחשב לגלשן של בנים, גרמה לי להרגיש שוב כמו באסיפות כיתה בבית הספר היסודי. לבד, בצד, לא ממש מצליחה לעשות את מה שכולם עושים, אבל מנסה, גם אם זה לא ממש הולך. לפני כמה ימים שמעתי בחדשות איזה מומחה שמסביר שלילדים לא מקובלים יש בדרך כלל בעיה עם כישורים חברתיים. בהתחלה התעצבנתי על האבחנה הלא מקצועית של האידיוט וצעקתי אל המסך "מה אתה מבין בכלל? תמיד הייתי חברותית", אלא שאחר כך הבנתי שייתכן שהוא צודק.

כל מה שעניין אותי בימי שישי כשהייתי חוזרת מבית הספר היה לרוץ מיד עם אבא שלי לים. לא ימי הולדת, לא מסיבות של אחרים, לא חברות או משחקים בחוץ, רק ים. מהבוקר הייתי סופרת את השעות, וכשהיינו מגיעים לחוף הסלע בבת ים או לחוף הגולשים הסמוך, הייתי בעיקר בוהה בו, בכחול הגדול, ובחתיכים האלה שהיה נדמה שהצליחו לשלוט על כוח המשיכה ולשנות סדרי עולם.

הים הגדול, שלא פעם פחדתי להיכנס אליו, הצליח באופן פרדוקסלי שוב ושוב להחזיר לי את השליטה לחיי, את שלוות הנפש. הוא היה שם עבורי ברגעים הטובים וגם ברגעים הרעים, כשהכל יצא מכל פרופורציה. בילדותי חשבתי שאדם שתופס גל ומלהטט בכוחות הטבע העליונים המסוכנים, הוא אדם שהתמזל מזלו להגשים כל דבר בחיים האלה. חזק מכל סכנה, חסין מכל מסמר בגלגלים ומכל מי ומה שמנסים לעצור אותו מלהתקדם.



ושם בתוך המים, כשאני שוכבת על גלשן הגלים הענק של הגולשים המתחילים, קשורה לחרטום שלו בסקוץ' לא בטיחותי ומחזיקה חזק כדי להתגבר על מחלת הים שגרמו לי הטלטולים, הבנתי שאם אני לא אצא לקרב אמיתי מול הכוח העוצמתי הזה ואתפוס את הגל הראשון בחיי בעמידה או בשכיבה, לא רק אהפוך לבדיחה של הגולשות הצעירות שהזכירו לי את כל מה שרציתי להיות כשהייתי בגילן, אלא גם לא אצליח להחזיר לעצמי את החיבור למנטרה שניסו להכניס לראשי כשהייתי קטנה: את תראי, את יכולה לסובב את העולם על אצבע אחת.



הים נע בהילוך אטי, והצעקות ברקע הפכו לדממה מוחלטת ממש כמו בצלילה. הו, שלום לך התקף חרדה, אמרתי בקול רם, ותהיתי היכן הוא התחבא בחודשים האחרונים ומדוע דווקא עכשיו הוא מחליט להופיע כך לפתע פתאום. לא היו לי אשליות שהחרדה תיעלם לגמרי. מכירה אותה כבר, היא נכנסת מדי פעם לשנת חורף ארוכה של דובים ומתעוררת כמו תינוק רעב באמצע הלילה ודווקא בעיצומו של חלום נעים. רז המדריך לא הסכים שאחזור במצב הזה לחוף. "את יוצאת מכאן מנצחת", הוא הבטיח, שחה קדימה וסימן לי בידיים לחתור יותר לעומק.



דגל שחור התנוסס לו ליד הסלעים, ואני עוד תהיתי בקול רם מהם הסיכויים שלא אעוף שוב מהגלשן. "אל תפחדי", אמר לי ילד בן 12 שגלש לידי. "תסמכי עלי, אני ותיק בתחום", הוא הסביר ברצינות תהומית שגרמה לי לתהות לא רק היכן נעורי אלא גם מתי לעזאזל נעלמו הנעורים של כולם מהעולם.



אומרים שהדברים הטובים ביותר קורים בחיים בלי תכנון מראש. וכך, בלי הכנה מוקדמת אך עם ידיעה שיבוא הרגע שבו יגיח גל רצחני שהוא חזק מכל מדריך מסוקס, גלשן כבד או ילדה–אישה עקשנית ויעיף אותה לקיבינימט - זה קרה. כמו בסטיאן מ"הסיפור שאינו נגמר" הנישא על גבו של פלקור, טסתי קדימה במהירות האור, כשזרם מים עוצמתי משגר אותי כמו פקק בזמן פיצוץ צינור מרכזי. בהתחלה עצמתי עיניים וסגרתי את הפה חזק כמו הילדים בני השלוש שעדיין מפחדים להירטב באמבטיה, אחר כך כשהייתי כמעט באוויר הגיח גל נוסף משום מקום והעיף אותי כמה מטרים מהגלשן אל תוך המים.



מכה קלה בראש מהגלשן, נפילה לא נכונה פנימה, מים שנכנסו לאוזניים. כבר קרו לי דברים אכזריים יותר מזה בחיים. בגיל 39, באיחור של 27 שנה, תפסתי את הגל הראשון שלי. התאחדתי שוב עם הים כמו בפגישה ראשונה עם מאהב בלתי מושג, כמו אהבה שמתממשת למרות הפחדים ממנה.



ופחדים הם דבר מטומטם, אני יודעת. אלא שאם נולדת איתם והם טמועים בקוד הגנטי שלך, הם נשארים איתך לנצח. עוברים מנישה לנישה כמו זבוב טורדני שאי אפשר להוציא מהחדר גם אם פותחים את כל החלונות. נראה לי שהגיע הזמן להשלים עם זה. אבל לחיות.