באחרונה הזדעקו שוב המומחים והגופים הלוחמים בתאונות הדרכים ודרשו יותר תקציבים וגיוס שוטרי תנועה, כדי להפחית ואף למנוע את המכה הקשה הזו על כבישי ארצנו. האומנם יש סיכוי שהנגע הזה ילך ויפחת? לא היה ולא נברא. חלומות באספמיה. התאונות על כבישי ארצנו יימשכו ללא הרף, עד לבואה של המכונית האוטומטית שממנה יוסר הנהג הישראלי מההגה, ולא יוכל יותר לסטות בפתאומיות ממסלולו בלי שאותת או לאחר שהתבונן בהודעה שקיבל זה עתה בטלפון הסלולרי.
התמונה עגומה ובלתי נמנעת כמעט. נהג האוחז בהגה בארצנו עסוק בשעת הנהיגה בשפע משימות: הוא סוקר את לוח המחוונים, משוטט בין הנתונים המרצדים לנגד עיניו, מפעיל את הרדיו, בוחר דיסק ומשמיע אותו להנאתו, משוטט בין התחנות והערוצים, מקבל לפתע הודעה טלפונית ונענה לה בשקיקה.
אחר כך הוא בודק כמובן את שעון הדלק ומפעם לפעם מרפרף על שפע הנתונים והשעונים במכוניתו רבת-השכלולים, שהרי כיום מותקנים במכוניות מאגרים המלמדים אותנו על מצב מזג האוויר בדרום ניגריה ועל נפילת המטבע הטנזני. ובעוד נהגנו עסוק בסקירה, הוא סוטה ממסלולו ומוחץ נהג הבא לקראתו.
כבישי ארצנו ומדרכות ערינו הפכו לשדות מופקרים שאיש הישר בעיניו נוהג בהם. לית דין ולית דיין. רוכבי אופניים חולפים בין הולכי הרגל, ומעת לעת גם פוגעים בהם בעודם מהלכים לתומם במעבר החצייה. אופנועים עולים על מדרכות, חוצים מסלולי תנועה ואף למרבה הצער נהדפים ומוטלים לעתים בשולי הדרך, לאחר שסטו שלא כדרך הטבע והתחככו במכונית חולפת.
מחמת המרוץ הבלתי פוסק והפעלתנות חסרת הגבולות של נהגינו, המהומה התחבורתית גדולה. מה יועילו שוטרים ופקחי תנועה? שהרי מדובר במיליונים של כלי רכב חמקנים. אין מי שיכוון ויעצור אותם. הרי אין שום תקנה או כלל שנאכף על האוחזים בהגה בישראל. האם הרוכבים על דו-גלגלי חדלו לנוע על מדרכות בהתאם לתקנות החדשות?
חינוך, חינוך ועוד חינוך
והנה עוד תופעה מדאיגה מקוממת ותורמת למספר הנפגעים שעולה בהתמדה: את המאותתים בפנייה אפשר לספור על יד אחת. לעומתם, הצופרים משמיעים קולם ברמה בניגוד לכל חוקי התנועה.
המהומה גדולה. בארצות שאינן מתקדמות כשלנו, כמו ארצות הברית או אירופה, נהג רכב דו-גלגלי מציית להוראות ואינו נע נגד הכיוון או מדלג על מדרכות, והופך את המעבר להולכי רגל למסלול תנועה מהיר נטול רמזורים.
התשובה שאותה זועקים כל העוסקים במניעת תאונות אחת היא אחת: חינוך ועוד חינוך. האומנם? האם כבר הצלחנו לטעת בילדינו את הנימוסים הראויים? האם הם כבר לא נדחקים בתור בארצנו? האם הם כבר לא מתיזים מבעד לשיניים ביטויים פוגעניים כלפי כל מי שחולק עליהם? והשיח הציבורי, האם הוא לא הגיע לפסגות שבהן החמצן דליל? לסיכום: גבורה רבה יש בעם הזה, אולם תרבות אין.