השבוע נקבר האו"ם סופית. דווקא סביב האירועים הטקסיים של העצרת השנתית הוצאה תעודת פטירה פורמלית לארגון שאיבד את זכותו המוסרית להתקיים כבר לפני עשרות בשנים. אקורד הסיום הגיע כאשר נשברו הכלים סביב הטבח בחלב. בעיקר כאשר שר החוץ הבריטי בוריס ג'ונסון, בתמיכה רפה של האמריקאים, האשים את חברת מועצת הביטחון – רוסיה - בביצוע פשעי מלחמה בחלב והזהיר מפני פתיחה בהליכים נגדה. רוסיה, מצדה, האשימה את בריטניה בביצוע אותם פשעים בדיוק, רק בעיראק, ומראית העין של סדר בינלאומי התרסקה סופית.
ההאשמות הבריטיות נכונות כמובן. הממשל של פוטין הפך זה כבר לשותף פעיל במדיניות הרצח ההמוני של הטבח מדמשק. אבל אין בכך חדש, ובמיוחד אין בזה כדי לשנות את העובדה שאומות העולם לא היו מאוחדות מעולם, ולכן גם לא היה טעם להקמת ארגון כוזב הנושא את השם הזה.
אירועי השבוע האחרון מייאשים במיוחד מבחינת מי שציפה להקמת חברה עולמית, הפועלת על פי כללי משחק וחולקת קווים אדומים משותפים. החלום הזה מתחיל בוודרו וילסון, נשיא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, שכמו תלמידו ברק אובמה סבל מעיוורון קיצוני כלפי המציאות. "חבר העמים" שהקים וילסון התרסק מול שבירת הכלים של גרמניה, יפן ואיטליה והתחדש באמנת האומות המאוחדות, לאחר מלחמת העולם השנייה. אלא שכבר עם הקמתו, הייתה היומרה שבבסיס האו"ם מאולצת ומזויפת. מיד פצחה המלחמה הקרה והתייתרה גם המשמעות של משפט האומות ושל כוח מוסרי המצוי בידי "קהילייה בינלאומית".
דווקא עם נפילת הגוש הסובייטי, ב-1989, פרח מחדש רעיון בניית "הקהילייה הבינלאומית", אבל התפיסה הזאת הייתה תמיד צבועה ומסולפת, כי מאז ומעולם הרשו לעצמן המדינות החזקות יותר לצפצף על הכללים, ובראשן ארצות הברית ורוסיה. שלא לדבר על הסטנדרט הכפול והאפליה השיטתית נגד מדינת ישראל, ששררו תמיד במסדרונות הבינלאומיים.
האבסורד הגיע לשיאו בעידן ממשל אובמה
ובכל זאת, האבסורד הגיע לשיאו דווקא בעידן ממשלו נאצל הרעיונות של ברק אובמה, מי שהתיימר להנחיל פוליטיקה בינלאומית של זכויות, סובלנות וכיבוד הזולת. דווקא כאשר נשיא ארצות הברית גזז במו ידיו את מחלפות הכוח העודף של מעצמת העל שלו, התרחשה, כמובן, תופעה הפוכה ממה שצפה: גורמי האופל השונים, מדאע"ש ועד צפון-קוריאה, מסוריה ועד רוסיה, הרימו ראש. אבל גם בעמדות שלו עצמו ושל ממשלים "נאורים" מסוגו נוסח ארמון האליזה שררה צביעות אינטרסנטית מקוממת. גם כאן בולט הסטנדרט הכפול המופעל נגדנו, לצד האינטרסים הציניים הנחבאים מאחורי הרעיונות הדגולים.
לכן הקריסה של אשליית האומות המאוחדות היא דווקא בשורה טובה, כזאת שמסירה מסיכות של כזב וציניות. היעדרה של אשליית "הקהילייה הבינלאומית" חשובה במיוחד.
מבחינתנו, לנוכח המהלכים שמקדם השמאל הקיצוני הישראלי זה שנים - להכניע את החברה הישראלית מבחוץ באמצעות סנקציות בינלאומיות. קריסת האו"ם והמערכת הבינלאומית סביב משבר סוריה וחלב מבשרת רעות גם למזימות האפלות של מי שרוצה לשבור את הדמוקרטיה ואת הציבור הישראלי באמצעות אותה מערכת בינלאומית.
ומעל לכל חשוב להסיק את הלקח המצמית של חלב המדממת. שוב התחוור עד כמה אין בנמצא זרוע מוסרית של האנושות, אשר יכולה להושיע מבחוץ. אין משמעות להסכמים וערבויות בינלאומיות, לבריתות והבטחות. הדבר היחידי שחשוב הוא כמה אנחנו חזקים ומבוססים - יכולים להגן ולתמרן בכוחות עצמנו.