כמה פעמים הופיעה בעולם המילה "שלום" בהקשר מותו של פרס? מיליון פעמים, ובגוגל עדיין ממשיכים לספור. אבל השלום שפרס מזוהה איתו הוא לא האור המסנוור והשטחי שהמילה הזאת הפכה להיות. בעשור האחרון לכאורה הפך פרס לדמות ממלכתית מצוידת בעלה של זית, אבל האמת היא שהוא היה במהותו איש של "גם וגם". בדרכו להפוך לסמל הפיוס והאחווה, במשך תקופה לא קצרה הוא היה חתרן בלתי נלאה. בדרכו להפוך לאב רוחני ואחרון דור הנפילים, במשך תקופה ארוכה הוא היה הלוזר האולטימטיבי של המדינה.



בדרכו לכינון הסכמי אוסלו ולהקמת מרכז פרס לשלום, הוא הקים את הכור בדימונה. בתקופה של קוטביות בסגנון ריאליטי, שבה כל דבר עובר סיווג מיידי ל"טוב מוחלט" או ל"רע מוחלט", קל לתייק גם את פרס במגירת "מחנה השלום" ולסגור עניין. אם אתה "שמאל" אז הוא דמות נערצת, ואם אתה "ימין" אז הוא פושע הזוי. לכן היה משהו נעים כל כך שפרס הצליח להשאיר לנו כבר ביום מותו - הרשתות החברתיות הוצפו בהספדים, אבל בהתחשב בעידן המחנאי הרדוד שלנו, האופן שבו זה קרה היה בלתי צפוי. זה לא היה רק "השמאל" או השאריות התמוהות שנותרו מ"מחנה השלום". בנימין נתניהו, נפתלי בנט, אריה דרעי וגם מירי רגב - כולם עצרו לרגע כדי לומר מילה יפה ולהיפרד מהאיש שגם אם לא הסכמת עם דרכו, אי אפשר שלא להעריך את תרומתו. טוב לדעת שאנחנו עדיין מסוגלים לעשות את זה.



לא רק הארץ געשה מהספדים לפרס; נראה שאין בעולם מנהיג שירשה לעצמו להיעדר מהלווייתו. הנסיך צ׳ארלס, מלכת הולנד, נשיא צרפת, ראש ממשלת אוסטרליה, הקלינטונים, נשיא טוגו, נשיא מקסיקו ראש ממשלת קנדה - כל אלה כבר אישרו את הגעתם. מדובר בהערכה עולמית שלא ניתן להגיע אליה דרך הלקאה עצמית וססמאות נבובות על "הידברות", ודאי שלא כזאת שמגיעים אליה דרך נביחות מיליטנטיות גסות. זה כבוד שמקבלים רק אלה שמצליחים להחזיק חזון ארוך־טווח, אף על פי שבטווח הקצר הם רואים את המציאות הבעייתית. כי מי שמצליחים לרקום את החזון מתוך הבעיות הם מנהיגים גדולים. מי שרואים ראייה חד־ממדית ונצמדים רק לקוטב מסוים הם סתם פוליטיקאים קטנים.



בעבר הרחוק אמר פרס: מדוע מותר ליהודים להתיישב בארגנטינה, בלונדון ובפריז, והמקום היחיד שאסור להם להתיישב בגלל היותם יהודים הוא בהרי שומרון תחת ממשלת ישראל? כשנשאל לאחרונה למה פעם הוא דיבר כמו בנט, הוא אמר שלא שינה את דעתו מאז כהוא זה. לחיות מותר בכל מקום, הוא אמר, וגם אם תהיה באזור מסוים ממשלה ערבית, יוכלו לחיות בה יהודים.



פרס אמר את אותם הדברים שאמר לאחרונה נתניהו על הטיהור האתני המתוכנן בשטחים, רק במילים חכמות. כי בשפה החכמולוגית הפסאודו־מנהיגותית של היום, כל צד נגזר רק מכך שאינו הצד הנגדי. אלה לא רוצים את ההתנחלויות ואלה לא רוצים את הפרטנר הדפוק שנתקענו איתו. פרס ידע לראות את שני הצדדים, אבל גם ידע לומר בבהירות את מה שהוא כן רוצה, לא רק את מה שלא. זו המשמעות האמיתית של חזון לשלום, וזה הדבר החשוב ביותר שהוא השאיר לנו במותו.