מדינת ישראל נותרת יתומה מאי פעם. "המבוגר האחראי" ביותר, האישיות המנוסה ביותר בענייני מלחמה ושלום, רוח, תרבות וטכנולוגיה, הלך לעולמו.
קריסתו של שמעון פרס, ענק הרוח, החזון והמעש, הרומנטיקן חסר התקנה שבנה את תשתיות הביטחון של ישראל ולא ויתר על נתיב השלום, החלה ביום מיוחד: בדיוק ביום שבו התעשייה האווירית וצה"ל שיגרו לחלל לוויין ריגול מתקדם, וגם ביום שבו נחתמו הסכמי אוסלו הנתונים במחלוקת ציבורית נוקבת. גם בבניין כוח המגן, בהנחת היסודות למדינה וביטחונה, טכנולוגיה ותעשייה, וגם בחתירה המתמדת לשלום ללא ייאוש, בזה גם בזה תיחרת מורשתו.
שמעון פרס, שספג בחייו לא מעט גידופים, אכזבות, שמועות זדוניות ויחס מנוכר, זכה רק בשנים האחרונות להכרה מלאה וראויה. כשהיא באה לו בשנותיו כנשיא המדינה הוא קלט אותה בחום, באהבה, במחויבות ובהפגנת פיוס של אמת. שנה אחת בלבד יצקתי מים על ידיו, כעוזרו לתקשורת כשהיה ראש הממשלה ושר הביטחון לאחר רצח רבין ז"ל. זו הייתה תקופה מאתגרת, רוויית אירועים ביטחוניים וסערות פוליטיות, ואני הייתי לצדו, מוקסם מהאיש, יונק את סיפוריו ונופל מהרגליים כמו יתר עמיתי לנוכח האנרג'ייזר הזה.
באחת מפגישותינו האחרונות, בביתו של חבר, כשרעייתי פנינה שותה את דבריו בצמא ומתפעלת מבקיאותו, אמר לנו פרס בדרכו המיוחדת והאופיינית: "תקשיבו, אם מלאך המוות עורך אצלכם ביקורת פתע ותופס אתכם לשבריר אחד של שנייה כשבאמתחתכם יותר ניסיון חיים מאשר חלומות להגשים - הוא לוקח אתכם".
לפרס עצמו עוד היו חלומות להגשים והוא מיהר להספיק כמה שיותר. לנו עצמנו, למרות שהיינו ביקורתיים ואכזריים אליו, היה מגיע עוד קצת מהאיש הענק והמוכשר הזה, שתמיד אהבו אותו בעולם יותר מאשר אצלנו. אשרינו שעשינו את התיקון הגדול עם האיש הגדול הזה. ישראל, כאמור, נותרה יתומה מאי פעם.