סקרי שביעות רצון של האזרחים מהמדינה נערכים מפעם לפעם, ואני בדרך כלל קוראת אותם בשקיקה, ומנסה לבחון ביני לבין עצמי היכן אני ממוקמת על הסקאלה. אלא שאם בעבר הייתי עונה כמעט על עיוור, היום אני נוטה לחשוב ולהטיל ספק במה שאני מאמינה בו.
אחד הסימנים שבישרו על התבגרותי הוא הטלת הספק בכל דבר בחיים, ובעיקר בכל מי שטוען שהוא צודק. עם השנים הבנתי שדעות, מחשבות, אמונות ואפילו נטיות פוליטיות לא רק שיכולות להשתנות, אלא גם צריכות להיות דינמיות, כאלה שמשנות צורה תוך כדי תנועה ומתאימות את עצמן בכל פעם למצב הקיים החדש. אלא שההבנה שדעות ואמונות הן משהו שצריך להשתנות היא לא רק חזון אוטופי לאנושות אלא גם עסק שלא קל לעכל. בוודאי לא על ידי רוב בני האדם, שאוהבים קטלוג וסדר, וזקוקים לא רק לתבניות מאוד ברורות של מחשבה, אלא גם לדרך ברורה להגדיר אחרים. בחיי שמהרגע שבו הכרזתי שאני יוצאת מקוביית ההגדרות, גיליתי שנותרו מסביבי מעט מאוד אנשים שבאמת מבינים אותי. "אני לא מצליח לפענח אותך" הוא משפט שאני שומעת לצורך העניין, כבר לא רק מגברים. 
בחגים לא מדברים על פוליטיקה או על פערים חברתיים. בעצם מדברים, אבל רק בשיחות סלון או בסוכה. אם ערב ראש השנה הוא ישיבת ממשלה עם התכנסות קבינט, סוכה היא סוג של מליאת הכנסת בפתיחת מושב החורף. אנשים שמגיעים טעונים לשולחן החג כבר עברו על העיתונים והמהדורות, בלעו את כל הבטחות הפוליטיקאים לשנה החדשה והתפכחו אחרי המנה העיקרית או במהלך הצום.

נולדתי בשנה הגבולית הזאת שמפרידה בין דור ה־X הסובל לדור ה־Y המושמץ. שנת התפר שבה חברי התפצלו לשני מחנות: המחנה שכבר הקים משפחה ומנסה לבנות לו בית אך כורע תחת הנטל ומכונה מעמד הביניים הקלאסי, והמחנה של אלה שנותרו ברווקותם אך נושקים לגיל 40 ולא רק מחפשים את עצמם, אלא גם מנסים להבין אם העובדה שהחיפוש העצמי, ההישרדות הכלכלית והניסיון ליצור משהו משמעותי בחיים לוקח כל כך הרבה זמן, היא כישלון אישי או כישלון של השיטה. לדור ה־X קוראים בכיינים, את דור ה־Y מכנים עצלנים, ואיכשהו נדמה שלכולם נמאס מכולנו. אולי לפעמים קצת בצדק. 
אני מביטה על הורי בני ה־60 וקצת. כשהם היו בגילי כבר היו להם שתי בנות די גדולות ובית. את הבית הם קנו שבוע לפני החתונה, בשלהי שנות ה־70, מהכסף שחסכו לבד בעבודה במשמרות, לא לפני שלקחו משכנתה כמובן. וגם אם לקח להם יותר מ־40 שנה להחזיר אותה, היום הסיפור הזה נשמע כמו חלום רטוב של כל זוג צעיר בתחילת הדרך, ולחלופין של מישהי שרוצה שתהיה לה קורת גג יציבה שתחליף את האירוע הלבבי שבו היא לוקה אחת לשנה, כשצריך לחתום על חוזה חדש ואין לדעת בכמה יעלה שכר הדירה, גם אם בעליה הוגנים ביותר. 
זו לא תלונה, אלא השתקפות סקרי שביעות הרצון בפריזמה אישית. האמת היא שלא נעים לי להתלונן, לא בחגים, לא בחודש הראשון של השנה עם כל ההבטחות לעצמי, ובוודאי לא בתקופה שבה כולם מדברים על מורשתו של שמעון פרס, שכל כך מוזר לי לצרף את האותיות ז"ל לשמו, על אופטימיות ועל הצוואה שהוא השאיר לדור הצעיר להביט כל הזמן קדימה. 
בראש השנה אני אופטימית, וביום כיפור, החג האהוב עלי בסקאלת החגים, אני באופוריה מהשלווה האלוהית, אבל בערב סוכות אני מתחילה להשתבלל. אם החגים נופלים מאוחר על הלוח, סביר להניח שכבר יורד גשם. ועד כמה שאני פורחת בזמן האחרון, עם הגשם הראשון החרדה מפני הבאות מתחילה לעלות לי לגרון. עוד שבוע והכל נגמר, לא הספקתי כלום. וי כחול עדיין לא מסומן בכל הרשימות שעשיתי לפני החגים כדי לבצע בחג וליישר קו עם החיים. ועל מי אני עובדת? סביר להניח שגם בשבוע הקרוב אני לא אעשה כלום. יש לי הזדמנות אחרונה לצאת לחופשה אמיתית, ואני חושבת על הנהלת החשבונות שאני צריכה עוד לעשות לעצמי. אין ספק, הדיסוננס בין המטלות שלא קשורות לשגרה, לבין הצורך לזרוק הכל לעזאזל הולך ומחריף. אולי הגיע הזמן שאתעורר, שעון החג הולך ואוזל.