כיפוש חוגגת יומולדת מחר. כן, היא עקרב, על כל המשתמע מהאסטרולוגים גונבי הדעת ומלכי החארטה. איך אני יודע שזו חארטה? אני למשל מזל דלי. אדיסון ואיינשטיין, אפילו מרקוני, נולדו במזל שלי. וכל שנה כתוב שאני חכם מאוד, על גבול ההזיה (איי־קיו 132. גם זו רמאות, כי: א. הבוחנים עזרו לי; ב. הרשות ששלחה אותי שילמה בהעברה בנקאית, ולא ביקשה כנראה קבלה; ג. אלו שנבחנו איתי התקשו לכתוב את שמם בלועזית, אבל שמרו על ממוצע יפה של 100־110; ד. לשימפנזה יש 70, אז מה הביג דיל?), ותמיד אני רוצה להתקשר למרים בנימיני ולומר לה: טוב די, מרים. מספיק עם החארטה. עד מתי אקוואריוס בזרימה וכל השטויות האלה? יש לך את הטקסטים האלו בפחות פתטי?



אבל כיפוש היא עקרבית, וכל מי שמחרטט שהוא מבין בזה, אומר שזה יופי, אז גם אני אומר שהיא יופי. היא חוששת שהיא מזדקנת, אבל כל אישה אומרת את זה אחרי שהיא חוצה 30, אז אני לא מתרגש. עוד שנתיים וקצת אהיה בן 60, אז אולי היא תחליף אותי בסתום אחר, עד אז. גם אמרתי לה שאם אחלה חס וחלילה, אני מאשר לה לקחת טומטום אחר במיידי, לא לחכות, כי חיים פעם אחת. במקביל כמובן הודעתי לה שלה אסור לחלות, כי אין מי שיטפל בי. והיא הייתה ממש מתוקה, ואמרה שאם היא מתפגרת, היא תבין אם אקח איזו זוחלת אחרי 30 ימי אבל. הנהנתי בהסכמה כמובן, אבל אמרתי לה שמרוב עיצבון, סביר להניח שאתקשה להיענות לדרישה הזו, אבל אשתדל מאוד. "מאמי, ושלא תהיה פרחה כמו שאתה אוהב, תכבד אותי".



וואו, כמה בקשות, אז הסברתי לה שאומנם אני מעריץ את כלת פרס נובל, פרופ' עדה יונת, וגם את שאר הגאונות באמת, אני רק מתקשה להימשך לסוגה הזו, כי כמו שהיא אומרת, אני מאוד רדוד, ואני תמיד מסכים.



אבל בכל זאת יש לה יומולדת, וכרגיל היא לא רוצה כלום, גם לא לציין את האירוע, אפילו לא בארוחת ערב. אבל אני רק חצי מפגר, ולא אדרוך על המוקש הזה. אז שאלתי מה את רוצה ליומולדת, אבל תוך כדי כך אספתי כל מיני נתונים על התאגיד ועל דיירי אגם הדרעק, כי הם מרגיזים אותי. והיא אמרה משהו, ולא בדיוק שמעתי. דווקא ברדיו יש לי חלוקת קשב, בבית זה נגמר לי.



"אמרתי, שאני רוצה שתעשה לי טיפול ברכב, וגם שתעביר לי טסט".



אין בעיה, כפרה, תביאי לי את הניירת.



"איזו ניירת?"



של הטסט, ששילמת את האגרה, וכמובן גם את הביטוח.



אז היא הביאה, והרגשתי שעוד רגע האולקוס בתריסריון מתפוצץ לי. אבל בכל זאת שבוע של יומולדת, אז זה לא הזמן להשתגע. עשי לי טובה, תביאי לי מהמגירה שני לוסק וכוס מים, אני לא מרגיש טוב.



"מאמי, זה 20 מ"ג, אתה בטוח שאתה רוצה שני כדורים?"



הייתי לוקח יותר, אבל אני פוחד להגיע לידיים של הגסטרו־אנטרולוג, פרופ' נדיר ארבר. שנים הוא מזהיר אותי לא להתעצבן.



תגידי, את יודעת שאת נוהגת חצי שנה בלי טסט? אני רוצה להבין, את יודעת? את מסיעה כל יום את הבן הצדיק שלי בלי מבחן רישוי? למה את עושה את זה? את יודעת שדברים כאלה עולים לי בבריאות.



"קודם כל, תירגע. שילמתי את האגרה, ושכחתי מזה. אבל תראה, לפחות יש לי ביטוח בתוקף. וביטוח זה יותר חשוב, נכון? והרכב חדש, טיפול ראשון. שכחתי, לא צריך לעשות מזה סיפור. על שטות כזו להתרגז?".



את צודקת, באמת שאת צודקת, מה שקורה עם התאגיד וקולקציית האפסים מרגיז אותי יותר. אבל בגלל זה אסור לי להתרגז מדברים אחרים. אבל ניסיתי לסחוט עוד קצת מיץ מהפאשלה האיומה.



את יודעת שאת עלולה לקבל קנס?



"מה גובה הקנס?"



אין לי שמץ, נראה מחר. אולי מאות שקלים.



"בסדר, לא נורא, אני אעמוד בזה. רק לפני החגים סגרתי לך את כל דוחות החנייה ב־12 השנים האחרונות. אז אל תנגן לי על זה".



או־קיי, נטפל בזה. אז מה אנחנו עושים עם היומולדת?



"מה שתרצה, מאמי. באמת שזה לא חשוב לי".



***



קנסתי אותה בצפייה בסרטו של שמעון דותן, "המתנחלים", ולאחריו היא שאלה אם אפשר לראות את "גירושים", וגם "האנטומיה של גריי". הצעתי במקום את "מייקל מור מבקר באוהיו", שזה חשוב לפני הבחירות באמריקע. אבל היא ענתה שהיא כבר שילמה מס נחמדות עם "המתנחלים".



בצפייה ראשונה, שרה־ג'סיקה פארקר מעיקה ממש. בצפייה חוזרת היא אסון, אז גלשתי בסלולרי בתקווה שהיא לא תבחין. "מאמי, כבר ראית את זה, נכון?"



כן, חיכיתי לבייסבול בשתיים בלילה, ולא היה כלום. זה מזעזע, את גם מסכימה?



"ממש לא. הדייס־מן שלך זה מזעזע, אבל אני משחררת אותך. אני אראה את האנטומיה בחדר, נכון שאני חמודה?"



מה זה חמודה, אין עלייך, הספירה אחרייך בסולם החמודות מתחילה בתשע, כי שמונת המקומות הראשונים שלך.



"אתה מתכוון לכתוב עכשיו? כי אם כן, אל תכתוב שאני מנדנדת ומציקה. אנשים שואלים אותי למה אני מציקה לך".



לא, מה פתאום, אף פעם לא. הבעיה היא שלי, אני פשוט רגיל לרצות את כל העולם ואשתו, אז אוטומטית אני רגיל לרצות גם אותך. הבנת?



"אז על מה תכתוב, אם אני תמיד בסדר?"



לא יודע, אולי על התאגיד, אולי על ההיא מבנק הפועלים שזכתה בפרס של 4 מיליון שקל. שמעתי על זה היום, ואני מוכן שיטרידו אותי 60 פעם ביום אם בסוף אני יוצא עם צ'ק כזה.



"טוב, הצלחת להרגיז אותי, עוד לפני השינה. התאגיד, זה רק אתה והחברים שלך מתעסקים בזה. לאנשים אחרים יש חיים, אתה יודע? אבל אתה מזלזל באישה עובדת שהבוס שלה הטריד אותה? אתה לא מתבייש? אתה אב לבנות! אם זה היה קורה לאחת מבנותיך, היית מפרק כל מה שזז. אתה יודע מה? אתה לא רדוד, אתה חלול. הכל אצלך זה מבוא לבדיחה: 'הייתי מוכן שיטרידו אותי, כדי לקבל צ'ק'. נשים חוות את זה ביומיום, אתה פשוט לא מבין את זה".



תגידי, את אמיתית? זה קרה לפני תשע שנים. ואז היא נזכרה להתלונן על תקיפה מינית חמורה לכאורה, והבורר שהיה נשיא ביהמ"ש הארצי לעבודה, לא בדיוק קיבל את דבריה, אבל פסק לה מיליון דולר. אז אם היה מקבל את תלונתה במלואה היה פוסק לה 4 מיליון דולר? רק כי מדובר בבנק הפועלים, שמדפיס רווחים כל שעה ביממה?



"שנינו לא יודעים מה קרה שם. אבל שנינו יודעים שלפני תשע שנים לא בדיוק התייחסו ברצינות לתלונות של נשים. היום אתם פוחדים ונזהרים. אני אישה, ואני יודעת על מה אני מדברת. אין אישה שלא הוטרדה לפני עשר שנים, ובטח לפני יותר שנים".



יופי, חיים שלי. הוטרדת? בואי נתבע, נעשה כמה לירות. שאראלה תתקשר גם אלינו, לפחות פעם אחת. ותקשיבי לי טוף־טוף, תני לי מישהו שהוא טחון בכסף, לא איזה הייטקיסט עם ראסטות וחלומות. למה לא עבדת אף פעם בבנק? למה בזבזת זמן בלהיות בעלת משרד, או לעבוד במשרדי פרסום? בנק זה העתיד, כפרה. איך אומרים הנבלות האלה: בוא לגדול איתנו, בנק הפועלים. את מבינה? היינו יכולים לגדול מהם, כי אני מיליון דולר רואה רק באליפות העולם בפוקר שמשודרת ב־espn, הבנת?



"צר לי לאכזב אותך, מתוקי. אין את מי לתבוע, אני כבר לא ילדה, אתה זוכר את זה? אני מתנצלת מראש שאני מאכזבת אותך, משום שאיני עובדת בבנק. לילה טוב".



רגע, רגע, כיפוש, למה לכעוס? אני רק ביררתי אופציה לשפר לך את המאזן הכספי.



"אתה רואה כמה אתה חלול? אתה לא רוצה לדעת אם מישהו דיבר אלי לא יפה, או הציע לי הצעות מגונות. אז אולי יש לך קצת שכל, אבל בתחום הרגשי, אתה כלום. לילה טוב, ואל תכתוב שטויות".



נו מה לעשות? זה אני, שטותניק שבכל פעם שהוא שומע על הסכמי פיצוי חסויים, מיד איני מאמין לתובעת ולנתבע.



***



יאללה, נמשיך בסיפורי בדים ונתפנה לתאגיד ומה שמסביבו. מה קורה כאן בדיוק, שכל דייר באגם הדרעק עוסק ב"חזון השידור הציבורי"? את מי מרמים חברי קואליציית האפסים הזו, אוסף אקלקטי של שרלטנים - הם דואגים רק לעצמם - כדי שתהיה להם אכסניה ווקאלית או ויזואלית להמשיך לרמות כרגיל.


פתאום אדון כחלון דואג למפוטרים, אוי ואבוי יהיו ברחוב. עד כמה שאני זוכר, בעת המהפכה הסלולרית שיזם הפכו אלפי עובדים למובטלים בחברות הגזל והעושק הסלולרי. אבל אז מכרו לציבור אשליה שדואגים לו. אפילו אני עשיתי מזה כמה לירות סוריות דפוקות מפרסומת דפוקה עוד יותר, וחברות הסלולר דרשו בכל הכוח להוריד אותה מהמסך כי היא פוגעת בהם, והיא אכן הורדה. כי אדון כחלון הוא סמל לדמוקרטיה. אז למה השרלטנות, למה?



ומה עם אותם אלפי עובדי רשות השידור שהתפנקו במשך שנים מהאגרה, וכבר 25 שנים אף אחד לא צופה בהם? והתאגיד החדש, כמה צופים בדיוק יצפו בשידוריו, חצי שנה אחרי שייפתח? 45 אלף קשישים בערב ממוצע? על זה להשחית מיליארד שקל מכספי ציבור?



אני רוצה לספר ל־כ־ו־ל־ם סוד כמוס. אין דבר כזה שידור ציבורי, מעולם לא היה כאן. השידור הציבורי הוא כלי שרת, אך ורק לשלטון. השלטון קובע מה שמגיע לאוויר. התפקיד של ההסתדרות לדאוג ל־12 או שישה ועדי עובדים שחונקים את הקופה הציבורית. זה מה שקרה ברשות הגוססת וזה מה שיקרה ברשות החדשה, שתגסוס עוד מעט. שום שינוי לא יהיה. זליג רבינוביץ' הלך? יבוא מישהו במקומו, שידאג למפיקים פרטיים.



אין חיה כזו בטבע שידור חופשי, לא בציבורי ולא בפרטי. רק שהשידור הציבורי, בהיקף כספי של 800־900 מיליון שקל בשנה, עולה פי שלושה מהשידור המסחרי. אלא שלמסחרי אין הבטחת הכנסה של הממשלה, הפרטי מביא כסף מהבית כדי לממן את ההפסדים, תשאלו את יוסי מימן שהשאיר 400 מיליון שקל באפוס הגדול שהיה ערוץ 10 בתקופתו.



ואנחנו, העובדים במדינה, צריכים לממן את המשחק הבזוי הזה שנקרא שידור ציבורי. אילנה דיין, דוכסית הדמוקרטיה התקשורתית, טוענת בלהט שהיא נאבקת על עצמאות דעתנית. נו, דחילק, על מי את מסתלבטת? תוכנית "עובדה" נהנית מחופש עיתונאי? נעשה בה אי פעם תחקיר על הקרטל שמהווה קוקה קולה בשוק המשקאות הקלים? או על העמלות שגובה בנק המזרחי? או על כל קשר עסקי אחר של בעלי קשת? על מה את נאבקת בדיוק? על גניבת דעת?



וישנו גם יו"ר איגוד התסריטאים, שהבטיח לשבות שביתת רעב. אני איתו, אני באמת צריך להיות על מים איזה חודש, זה יעשה לי רק טוב. על מה הוא נאבק? למכור סדרות לערוץ ציבורי במחירים גבוהים פי 50 מערוץ פרטי? במה שונים כל הנאבקים למיניהם מעובדי הנמלים וחברת חשמל? בנמל ובחשמל שודדים את הציבור, ובערוץ הציבורי המתחדש רוצים להמשיך לשדוד את הציבור. לחשמל, לרכבת, לנמלים, יש ועדים חזקים ואלימים. לעיתונאים יש איגוד וארגון שאני בז להם, כי הם פארטייה. אף אחד לא סופר אותם. מה הם יכולים לעשות? באיזה ערוץ בדיוק, זולת הציבורי, ועד עובדים יכול לשנות מגמות ומדיניות? למי אתם מספרים סיפורים מופרכים?



הסיבה היחידה היא שלעובדי התאגיד יש חברים בתקשורת ובפוליטיקה, והם רוצים שייתנו להם להמשיך להיות דוברים מטעם, עם חוזה העסקה נחמד, ואם אפשר קביעות. בשידור המסחרי אין קביעות, גם אחרי 20 שנה. בשידור הציבורי החדש: עורכים, מפיקים ותחקירנים ישתכרו כ־7,000 שקל בחודש, על עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, אבל להם אין לובי, אפילו לא דייר אחד באגם הדרעק יילחם בשבילם, גם לא אבי ניסנקורן. אבל ה"עיתונאים" עם שכר פי שלושה, ארבעה וחמישה, מקבלים תמיכה גורפת באגם הדרעק.



הדוחות של מבקר המדינה מזעזעים בחומרתם, אגם הדרעק לא מאיים בעטיים במשבר קואליציוני. מבקר המדינה מוצא ומפרסם שנפתלי בנט שיקר לציבור, שהוא כן ידע על משבר השכר של המורים, אז מה? מי יבקר את בנט בדיוק? התאגיד? זו הרי בדיחה עצובה. הג'מעה זקוקה לתמיכתו, אפילו בטוויטר הציוצים רפים. אז הוא ידע, אז מה. התקשורת, שנוהגת ומתנהגת כבית בושת עלוב, עסוקה עכשיו רק בעצמה, אין לה זמן לטפל בנושאים אחרים.



***



לשכת רה"מ מדווחת שהקיסר והקיסרית ייצאו לטיול באוקיאניה. זה יעלה עשרות מיליונים, הטיול הכי יקר שמימנו להם. אבל זה לא הזמן לעלות על בריקדות. איתן כבל מצהיר שהוא ייאבק "עד טיפת דמו האחרונה" בשביל התאגיד. אני מחבב את כבל, באמת. הוא כבר דייר ותיק מאוד באגם הדרעק, אבל רק שיזכיר לי על מה הוא בדיוק נאבק "עד טיפת דמו האחרונה"?



היום, 4 בנובמבר, הוא יום השנה ה־21 להירצחו של רה"מ יצחק רבין הי"ד. כבל, וחבריו למפא"י המטונפת, ומרצ המאוסה, והליכוד המחליאה, לא מצאו מיליון שקל כדי לממן ל"יצחק היקר" עצרת זיכרון ראויה. אבל להקריב מיליארדים על מימון אכסניה לראיונות מטופשים, על דעות הזויות, של כשלים לוגיים, כמו הפרלמנטר המצטיין, אורן חזן, צרכן מוכח של מת', אין להם שום בעיה.



מעניין אותי לדעת מתי בנימין נתניהו יספר לנו, הציבור המטומטם, עד כמה הוא העריך את יצחק היקר. כמה שיחות הם ניהלו, ואיך הוא התקשר אליו אחרי נפילתו של אחיו יוני. את זה בטח רה"מ שומר לחצי היובל להירצחו של ראש ממשלה, שלא נמצאו מיליון שקלים כדי לממן עצרת לזכרו.



אנחנו עם מחליא, שבז לעברו ולמייסדי המדינה שבה הוא חי. והשלטון שלנו, שכולל גנגסטרים פרלמנטריים, מסוגו של דוד ביטן, ממש מגיע לנו. השלטון הוא העונש שלנו, ואנחנו מרצים אותו מדי יום, חבל שאין אפילו תאריך שחרור, וגם לא ועדת שליש.



נ.ב.
בוקר טוב, כיפוש. לא שלחתי לך עותק מהטור. ידעתי שלא תאהבי, אז חסכתי ממך. את רואה כמה אני מתחשב ומכיל? המייל הזה יגיע אלייך רק ביום ראשון. וכבר חגגנו את יום הולדתך.



איך היה הליצן ששלחתי לך אתמול? נכון תותח? עלה רק 100 שקל. יש לו מאסטר בקולנוע וטלוויזיה, אבל אין לו חברים בתאגיד. אז הוא ליצן רפואי שמחלטר בשמחות. איך הייתה הארוחה של השף השרלטן? אצלי הוא לא היה עולה שלב מהאודישן, אבל אני מקווה שנהנית. רציתי דווקא להביא הביתה את הפרסייה, עם המרק הזה שבישלה. כן, צפיתי בפרק שהקלטת, רצתי פאסט־פורוורד, עד שראיתי אותה. היא הקסימה אותי עם האוכל הפשוט.



קניתי לך גם מתנה. חסכתי מדמי הכיס שאת נותנת לי, כשאת לא שוכחת, במתכוון כמובן. היא תגיע ביום שלישי, אם הצורף הנוכל לא ברח כבר עם הפרוטות שלי.



זהו, אוהב אותך, חיים שלי, בלעדייך אני כלום. אז אני מאחל לך שתהיי בריאה וחזקה, כי כפי שאני אומר לך כל יום, מי תטפל בי?



אז שמרי על עצמך, בשבילי.