פצעי בגרות: למה הרעיון שהילדים שלנו גדלים תמיד נשמע גרוע

היי, אמרתי לדמות המבוהלת שניבטת אלי מהמראה, תזכירי לי מי את. מי את ומה עשית לכרמית. זה קרה אחרי שהבן שלנו הודיע לי בזהירות שיש “מסיבת תיכון”. “מסיבת תיכון” נשמע לי כמו משהו מהוגן מאוד. באים לתיכון, רוקדים קצת לצלילי שירים ממש גרועים, מסתחררים מקערת פטל שהתחפשה לפונץ’ וזהו. בערך.

לאט־לאט נשרו הקליפות מאחורי הצירוף הסתום “מסיבת תיכון”. זה לא בבית הספר, ולא עם פטל. זה במרכז העיר, במועדון. יחצנים באו וחילקו הזמנות, הילד שלי רוצה ללכת, ולי כואבת הבטן. זה לא המקום לספר איזו מתבגרת חסרת בינה הייתי, שמא ילמד הדור הצעיר מספרי ההיסטוריה של הבית, ואז תתרגש קטסטרופה גדולה.

“את מגדלת אותם כדי שיצמחו ויגדלו, לא?” שאל אותי ג’, רווק בשם האידיאולוגיה. “מה התחרפנת? אפשר לחשוב שאנחנו לא זוכרים מה את עשית כשהיית בגילו”. אז זהו, שאני זוכרת, ובדיוק בגלל זה כואבת לי הבטן. ג’ לא הסתפק בהורדת לום אחד והמשיך: “את יודעת שאת לא באמת מכירה את הילד שלך, כמו שההורים שלך לא הכירו אותך. אולי כדאי שתפסיקי לחשוב מה את רוצה שהוא יהיה. תסתכלי עליו ותראי מי ומה הוא באמת”. זהו. על מועד הלוויה שלי תצא הודעה מסודרת.

“אני כבר גדול!”, אומר לי הילד שלי, אבל אני מתקשה להשתכנע. כל מה שאני רואה זה אנשים רעים, יחצנים מלוקקים וברמנים שאין להם אלוהים - דוחפים לו טקילה אוקטן 98. כל מה שנראה לי בעבר אטרקציה - נראה לי עכשיו כמו המרכיבים הבדוקים שמהם מכינים את הגיהינום.

אני לא האמא הראשונה, ובוודאי לא האחרונה, שמנסה להבין מה צומח בחממת הגידול שלה. אני בטח גם לא האמא הראשונה שמתקשה עם הרעיון שהילדים שלה צומחים. זה הרי הפרדוקס ההורי: אתה רוצה שהם יצמחו, יפרשו כנפיים וכל הקלישאות החבוטות האלה, אבל כשזה קורה, נדמה לך שצימחת פרא, ואתה מייחל שהם יישארו קטנים. תשאלו את אמא שלי. על המארבים שהיא נהגה לעשות לי ברכב הריגול המשפחתי כבר סיפרתי. על זה שקשה לה להפנים שהבת שלה, וכמו שאומרים אצלנו בתפוצה גם על נקבות, היא כבר “חמור גדול”, יעיד הסיפור הבא.

יום אחד טיילנו, אמא שלי ואני, בקניון. לרגע הסטתי את המבט והיא נעלמה. חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי אותה. אחרי כרבע שעה של שוטטות, בקעו ממערכת הכריזה של הקניון המילים: “כרמית ספיר, כרמית ספיר, אמא מחכה לך בשער סביון. לא לדאוג”. התחלתי לחפש את שער סביון. עכשיו, לשלוח אותי לחפש את שער סביון זה בערך כמו להגיד לי כשאני מגיעה לתל אביב: “סעי מערבה, לכיוון הים”. סליחה, אם הייתי יודעת איפה זה מערבה, לא הייתי שואלת איך אני מגיעה מנקודה א’ לנקודה ב’, נכון? התחלתי לתור אחר שער סביון. אחרי כמה דקות שוב נשמעה קריאה: “כרמית ספיר, כרמית ספיר, אנא הגיעי למשרדי הקניון בקומת הקרקע”. את המעלית מצאתי בקלות ומשם הדרך למשרדים הייתה קצרה.

“שלום”, אמרתי לבחורה בדלפק. “איך אפשר לעזור לך?” שאלה אותי. “אני מחפשת את אמא שלי”, עניתי. “קראתם לי בכריזה”. הבחורה לא יכלה להפסיק לצחוק. אני, לעומת זאת, רציתי לבכות כשהיא אמרה: “תראי איזה יופי. את מעל גיל 30, ואמא שלך עדיין דואגת לך”. “לא הייתה לה קליטה בסלולרי. חוץ מזה, היא תמיד תהיה התינוקת שלי”, שמעתי את אמא שלי מעבר לכתף. “אז מה אם היא בעצמה כבר אמא לילדים?”

היי, אמרתי לדמות שניבטת אלי מהמראה. “את בסדר. כל האמהות ככה. קוראים לזה אהבה”. 

עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (12)

יום אני רוצה לדבר על תיקים באופן כללי, ועל תיק אחד במיוחד. אמא אומרת שפעם, לפני שהיו בכלל חושבים שתיקים צריכים להיות אורתופדיים, הם היו מיוצרים בלי ריפוד לגב בכלל. היום, אם אתם שואלים אותי, מישהו קצת מגזים, ומרוב שרוצים שזה יהיה אורתופדי, זה ממש קשה. קחו לדוגמה את תיק הגב של שורש מדגם אתנה. הוא קל (734 גרם) והחלוקה של התאים מצוינת: יש בו כיס קדמי תחתון, ועוד תא עם חלוקה פנימית. חוץ מזה, יש בו תא מרופד לטאבלט (עד 13 אינץ’). התא הזה הוא מה שנוגע בגב, ועל זה בדיוק אני מדבר. אני בטוח שאפשר לייצר משהו יותר רך ושעדיין יהיה אורתופדי. חוץ מזה, הוא מאוד יפה, ואפילו שהוא עשוי מפוליאסטר הוא נראה כמו ג’ינס.

*תיק אתנה של חברת “שורש", 229 שקלים

המלצת תרבות

את דיוגנס, הפילוסוף הקיניקאי, העליב איש קירח אחד, ועל כך הוא ענה: ‘לא אני הוא זה שיעליב, בשום אופן לא. להפך. אני משבח את השערות שעזבו ראש רע’” (משלי איסופוס בתרגום החדש של אהרן שבתאי, הוצאת שוקן).

אילו רק ישבו כל ההורים והקריאו לילדיהם את משלי איסופוס לפני השינה, יכול להיות שהיה קל יותר להבדיל בין לשון חדה לסתם גסות רוח. עכשיו המשלים של הפילוסוף בן המאה השישית לספירה, אלו ששימשו בסיס יותר מאלפיים שנה למחברי משלים כמו לפונטיין וקרילוב, מגיעים בתרגום חדש ומלהיב של אהרן שבתאי, היישר מהמקור היווני. כולם קצרים, ועוסקים בחוכמה ובהומור בקשיים שמזמנים החיים.

*משלי איסופוס, מיוונית: אהרן שבתאי, הוצאת שוקן. מחיר: 94 שקלים