"אלטע זאכן", שמעתי קריאות מתוך מגפון חורק. “קונים הכל: ספות, מקררים, תנורים, ציוד לבית, אלטע זאכן". רצתי אל החלון, הרגל שאימצתי עוד בילדותי. בכל פעם שעובר האלטע זאכן, אני פונה לקדמת הבית, פותחת את התריסים ומביטה החוצה. כנראה כדי לשגר חיוך קטן של חמלה והבנה אל הסוס העייף שנבחר להוביל את עגלת הגרוטאות.
מעולם לא קראתי לאותו אלטע זאכן אל ביתי. אולי משום שלא היה לי מה לתת, ואם היה אז העדפתי למכור. לפני כמה ימים, כשהוא עבר, האיש ששפת אמו ערבית ושלבטח על מדפי ביתו תמצאו ספרי קוראן מהודרים, הרגשתי שיש לי פה סיפור. אז רגע לפני שהוא נעלם משדה הראייה שלי, הפניתי מבט לאחור, אל תוך ביתי, וסרקתי במהירות את הרהיטים שברשותי.
ספה שעליה אני יושבת במהלך הכתיבה אליכם. ארון משקאות שבן זוגי ממלא באלכוהול לשעות לילה יפות. מדף ספרים שעליו מונחים בחשיבות עצמית מוגזמת ספרי לצד קפקא, קישון וצטניק. תנור ששורף כל מה שנכנס אליו ומקרר לא גדול שלקראת הצהריים המאוחרים מתעורר משנתו ופותח עם עצמו בשיחה בקולות מוזרים.
וישנו הדיוקן ההוא, שאין לי אומץ לתלות. עשר שנים הוא איתי ומעולם לא קיבל מקום, על קיר גלוי או נסתר. הדיוקן הזה הוא לא פסגת האמנות המודרנית או הקלאסית.
הייתי אז בת 16. נסענו, אני, הורי ואחותי הקטנה, ליומיים במלון באילת עם בריכה מלוכלכת וצוותי בידור שחוקים. בערב אחד ניצלתי את עייפותה של אמי, ורגע לפני שנעצמו עיניה שאלתי אותה “אמא, אני יכולה להסתובב קצת לבד?". עשר דקות אחר כך דילגתי בין דוכני הטיילת של העיר הדרומית. אחד הרוכלים קרא לי, הניח על ידי צמיד שזור חוטים צבעוניים ואמר לי “זה עלי". שאלתי למה, הוא ענה “כי בא לי". חייכתי אליו והמשכתי, אבל למרבה הצער רוב הבאסטות היו סגורות. השעה הייתה מאוחרת, ועכשיו הגיע התור של הברים, המועדונים והמסעדות לעבוד.
הייתי חוזרת על עקבותי, נכנסת למלון ומכריחה את עצמי להירדם אלמלא ראיתי את האיש הזקן עם השלייקס והמגבעת עומד מאחורי כַּן ציור כשמכחול בידו. הוא צייר זוג תיירים, כנראה מיפן, אוחזים ידיים בביישנות ומחייכים. נעמדתי לידם. האישה הסיטה מבטה לכיווני, הצייר נבהל קצת ופקד עליה להשיב את פניה למקום.
הבנתי כי הסיטואציה לא נוחה לה, אז התרחקתי מעט. התיישבתי על ספסל אבן מול הים, אבל המשכתי להסתכל עליהם, 15 מטרים הפרידו בינינו. הצייר סיים את עבודתו והגיש אותה לגבר, מרוצה ממעשה ידיו, אבל נראה היה שהזוג הפגין פחות התלהבות. השניים שילמו לצייר, השיבו לו חיוך מאולץ ונפרדו ממנו ב"תודה" חלשה בעברית. הצייר הסתובב לכיווני, אמר “כפויי טובה, לא מבינים אמנות", והכניס את המכחול אל המים.
“ומה איתך? את רוצה איזה דיוקן?", הצייר פנה אלי. "את נערה יפה, ועם השנים יבואו לך המון קמטים על הפנים, רק בציור כלום לא ישתנה, קסם!".
צחקתי. “כמה זה עולה?", שאלתי ופשפשתי בכיסי. “את מרוששת כמוני, הא?", הוא אמר. “כן", עניתי בלי צורך להסביר. “זה עולה 70", הוא קבע, “עכשיו לילה ואת בטח האחרונה, בשבילך זה רק 50. ותאמיני לי, הצבעים עולים לי יותר".
זזתי באי נוחות. “מצטערת, יש לי רק 20", אמרתי ופניתי ללכת. “טוב, טוב, שבי, אבל אני לא שם לך הרבה צבעים", נזף בי הצייר. במשך שעתיים הוא צייר אותי. עיקם את פניו, מלמל מילים באיטלקית ובפורטוגזית. “אתה יכול להופיע בקברטים, אתה בדיוק הדמות המתאימה", אמרתי לו לקראת סוף הציור. “מה את יודעת על קברטים? את צעירה, ילדת פסטיגלים", הוא השיב, עשה כמה פינישים והגיש לי את הציור.
“עכשיו אני הולך לישון, ואת תחזרי למקום שבאת ממנו, הרבה פושטקים יש פה עכשיו, זה לא בשבילך", הצייר פקד עלי.
אחזתי בציור והבטתי בו. עיני היו שקועות, עצמות הלחי כמעט לא נראו, הגבות עובו ונוספו לי עוד שני סנטרים. עכשיו צעדתי אל המלון. היה זה בלי ספק הציור המכוער ביותר שראיתי, ולמרות זאת שמרתי אותו במשך כל השנים. הוא ליווה אותי לכל דירה שעברתי אליה.
****
“אלטע זאכן", צעקתי מהחלון, “יש לי משהו בשבילך, בוא לפה".
ואז התחיל הדיאלוג שכולנו מכירים.
“איפה את?", הוא שאל.
“תסתכל למעלה", אמרתי.
“אני לא רואה", הוא צעק.
“נו, תסתובב", צעקתי חזק יותר.
אחרי שלוש דקות של הכוונה, התייצב אצלי האלטע זאכן. לבוש מכנסי ג'ינס קרועים, חולצה ספוגת זיעה, נעליים מרופטות וכובע דהוי.
הנייד שלו צלצל. הוא הוציא סמארטפון חדש מכיסו ודיבר קצרות בערבית.
“רוצה קצת מים?", שאלתי.
“לא, לא, אין זמן, מה יש לך להביא לי? את הטלוויזיה? היא יפה, 250 אני נותן לך", הוא אמר.
“לא, לא הטלוויזיה", הבהרתי.
“ספה אני לא צריך, לקחתי כבר היום", הוא המשיך. “תגידי כבר, אני עוד צריך לחזור לקלקיליה היום".
הלכתי לחדר, לקחתי את הדיוקן הממוסגר והגשתי לו: “הנה, ציור".
“מה זה?", הוא נדהם. “מה את חושבת שאעשה עם זה, גברת? את עושה צחוק ממני? תביאי לי מים, אני כן רוצה לשתות".
ניגשנו למטבח, סיפרתי לו כמה יפה הציור הזה, שהוא חתום על ידי צייר. שאנשים שמבינים באמנות ייתנו לו על זה הרבה כסף.
“כמה כסף?", הוא שאל ולקח כוס מים ועוגייה שהייתה על השולחן.
“בכסף אני לא מתערבת, זה אתה מולם, אבל הרבה", חייכתי אליו.
“כמה את רוצה על זה, גברת?", הוא שאל.
נשבעת שהייתי נותנת את התמונה בחינם, אבל התחלתי ב–200 שקל, שלא יחשוב שקיבלתי בקלות את ההחלטה להיפרד ממנה.
“קחי 50", הוא השיב והוציא את הכסף מהכיס. “דווקא ילדה יפה בתמונה, מי זאת, הבת שלך?".
על זה לא היה לי מה לענות לו. למען האמת, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כשיצא האלטע זאכן מביתי, אחרי שניסה לפתות אותי למכור את התנור, המחשב ואפילו מכונת כתיבה שקיבלתי במתנה מאחותי, סגרתי את הדלת ונשענתי עליה. נזכרת שבאותו הלילה, כשחזרתי למלון, התעוררה אמי לשתות מים, הביטה בציור, צחקה ואמרה “על זה את מבזבזת את הכסף שלך? אבל תראי, אפילו בציור רואים שהעיניים שלך מדברות".
פתחתי את הדלת, ירדתי במהירות במדרגות ורצתי לכיוון האלטע זאכן. לא הייתה שם עגלה, לא סוס ולא ערימת גרוטאות על רפסודה מקרשים. אבל פתאום מתוך מכונית מסחרית גדולה וחדשה נשמע הקול “אלטע זאכן: קונים הכל, ספות, מקררים, גם תמונות עם חתימה".
רצתי אל המכונית. “חכה", ביקשתי.
“מה יש", הוא שאל מהחלון, “את רוצה לתת לי את התנור? אני משלם טוב". הבחנתי בתמונה שלי לידו, הכנסתי את ידי לרכב והוצאתי אותה חזרה במהירות. “מה יש לך, זה שלי", הוא צעק.
שלפתי 200 שקל, הנחתי בידו ואמרתי “זו סבתא שלי עליה השלום, זה המזכרת היחידה, אתה סולח לי, נכון?".
“וואללה, אתם היהודים מג'נונים, באמא שלי", הוא סגר עניין, לקח את הכסף ונסע מהמקום.
עמדתי עם הדיוקן מאחורי המכונית, חייכתי ונכנסתי אל ביתי, לדבר קצת עם עיניה של הנערה מהציור.