בחודש שעבר, כנראה מרוב שעמום מהדיון הבלתי נלאה בסיכוייהם של הילרי קלינטון ודונלד טראמפ לנצח או להפסיד, נסענו בעלי ואני לבודפשט שבהונגריה. מסע שורשים, דיל נהדר, חדר מקסים בעליית גג ציורית במלון מתוק, וגעגוע עתיק לצלילי עלי שלכת של עצי דולב וערמון הנרמסים תחת רגלינו - גרמו לנו לנסוע ליומיים.



כן, יומיים. זה מעט, אבל מסתבר שניתן לראות ולספוג ולחוות המון גם באינטנסיביות כזאת, ושאפילו נשאר זמן למחשבות. מחשבות על ביטחון עצמי, על הגדרה עצמית מול הסביבה, על זיכרון והנצחה.



בספרו "ראובני שר היהודים" מספר מקס ברוד על יהדות אירופה בשנת 1500, מיד לאחר גירוש ספרד, דרך עיניו של דוד הראובני, גיבור הספר. הראובני הוא יהודי שונה משאר יהודי הגולה, הוא שזוף וזקוף, חגור חרב מעוקלת, ומספר שהוא נסיך לשבט ראובן האבוד, וממלכתו משתרעת מעבר לנהר הסמבטיון. בניגוד ליהודי פרג, ונציה ורומי, הוא אינו צריך להתחנן או לשחד את השליטים והפריצים רק כדי שייתנו לו לחיות באותה עיר במגבלות משפילות, אלא מוזמן לחצרותיהם בראש מורם ובתקיעת חצוצרות, כדי לשאת ולתת עמם על אינטרסים משותפים.



כשרוצים מאלפי הפילים בתאילנד לאלף גור, הם קושרים את רגלו לחבל עבה שצדו השני קשור לגזע עץ. הפיל הצעיר מבין שאין הוא יכול להגיע אל מעבר לרדיוס של החבל שאליו הוא קשור. כשיגדל - לא יצטרכו מאלפיו חבל, חוט דק יספיק. לפיל לא תהיה בעיה פיזית לבתק אותו, רק מעצור מנטלי.



# # #



הגלות היא החוט שלנו. היא זאת המציירת לנו את גבולות הגזרה הנפשיים שלנו אל מול הגויים ואל מול עצמנו. כשחקרתי קצת את סיפורה של יהדות העיר, ראיתי סרטון זוועה, שבו יהדות בודפשט מוצעדת כשידיה מורמות, לאחת מצעדות המוות שממנה רובם לא שבו. השמש זורחת, ו־70 אלף יהודים פוסעים ברחוב אל מותם. איש אינו בורח, איש אינו צורח, איש אינו מנסה להציל או להינצל. האפשרות לא קיימת במוחם. רבות כבר דובר בשלטון המיעוט על הרוב, אך התמונה הזאת איומה בקיצוניותה. הנשים והגברים המצולמים בה בריאים וחזקים. לא מדובר במוזלמאנים של מזרח אירופה. מה מונע מהם להתנגד? גלות מוחם בלבד.



אבל אני מקדימה את המאוחר: במפת העיר המחולקת בכל אתר בחינם מסומנים הרובע היהודי, הגטו. מדובר בחלק מרכזי של העיר, ואתריו מסומנים בבירור. זאת מפה המחולקת לכל, לא רק לתיירים היהודים כמובן. החיים היהודיים מלפני ההשמדה ניבטים למטייל בעיר מכל פינה. קהילה זו הושמדה מאוחר יחסית לקהילות שבמדינות השכנות, ואנשיה לא האמינו שגורלם ידמה לזה של שאר יהודי מזרח אירופה.



באופן פרדוקסלי, כל עוד שמרו ההונגרים על הברית עם הנאצים - חיו בהונגריה יהודים בבטחה יחסית. אך בחורף 1944, כשהונגריה ביקשה לפרוש מהקשר החונק עם היטלר, הוא כבש אותה, ובמהרה החל גורלם של היהודים להיות דומה לזה של אחיהם מעבר לגבול. כך שדווקא ההליכה נגד המשטר הנאצי הובילה, בסופו של דבר, לאובדנם. מאמצע מאי ולמשך שמונה שבועות גורשו כמעט חצי מיליון מיהודי הונגריה לאושוויץ בירקנאו, ונרצחו זמן קצר לאחר מכן.



יהודים נותרו רק בבירה. באפריל הם פוזרו בין 1,934 בתים שסומנו במגן דוד צהוב, לאמור: כאן גרים יהודים. תושבי הבתים ענדו טלאי צהוב, והיו בעוצר כמעט בכל שעות היממה. 20 אלף יהודים שלא הוצעדו אל מותם באותה צעדה מתועדת, הוצאו, קבוצות קבוצות, לגדות הדנובה ונורו למוות. ב־2014, 70 שנה לאחר פלישת היטלר להונגריה, סבבו בעיר עשרות מתנדבים וסימנו במפה את הבתים האלה, "בתי הכוכב". טקסי זיכרון התקיימו באותה שנה ליד כל הבתים ששרדו.



# # #



בערב הלכנו בעקבות המלצת מלצרית אלמונית לאחד המתחמים החתרניים בעיר. היה זה מתחם פאבים מוזר ומפתיע בין ובתוך מבנים חצי הרוסים ולא מטויחים, אנרכיסטי למראה ויצירתי מאוד, עם פסלים משונים, חפצי וינטג', פסנתר לא מכוון, גירלנדות מכוסות ביריעה חד־פעמית, קנגורו ענק מפלסטיק וחנות נרגילות. כל זה בלבו של הגטו היהודי.



בחצר המשותפת בין הבתים האלה, לפני מלחמת העולם השנייה, התחתנו יהודים ושיחקו ילדים ושמחו ואכלו ורבו. כשישבתי בלב הסמטה החלומית־הזויה הזאת, הרגשתי לראשונה את היהודים שחיו כאן, פיזית ממש, לא בתמונות שחור־לבן מ"יד ושם", והבנתי שהשמדתם לא חייבת להיות הדבר היחיד שנזכור מהם. למרות הצרימה שבכל המציאות השבורה הזאת, היה בי צד ששמח על כך, שבאותו מקום שיהודי שתה - גם אנחנו שותים, ושאנחנו זוכרים את החיים שלו ולא רק את המוות. ודווקא העובדה שהונגרים לא פלשו לבתים האלה, אלא שהם של הכלל, מנחמת במידת מה.



בערב למחרת קשרנו שיחה עם רב המלצרים בבית המלון שבו השתכנו. לאחר שהבין שאנחנו יהודים, גילה ידע מקיף ומעמיק בנוגע לקהילות יהודיות בהונגריה ושכנותיה לפני מלחמת העולם הראשונה, ומנה עשר ערים שמעולם לא שמעתי על אודותן, שבהן היה מיעוט גדול של יהודים. כשסיפרנו לו שאנחנו עומדים לצלם את בית סבו של בעלי שגר מחוץ לגטו, הוא אמר שכנראה היה זה "בית כוכב", ושאל אם בחרנו את המלון שבו אנו משתכנים בשל אותה סיבה.



התיישבנו. לא יכולנו לעמוד מרוב תדהמה. הוא סיפר לנו על בתי הכוכב, ועל המתנדבים שסימנו אותם, ועל היהודים שהלכו ולא חזרו, ועל המלון הזה, שהוא הבית היחיד ברחוב שבו גרו יהודים, ושסומן במגן דוד גדול בחזיתו, ושאחרי המלחמה, כשלא חזרו בעלי הבית, נכנסו אליו משפחות הונגריות. ואנחנו ישנים בעליית הגג.