ובעצם ימים אלה הצביע שגרירו של קרטר באו"ם, דונלד מקהנרי, בעד החלטת גינוי להתנחלויות, שכללה גם את מזרח ירושלים. "אין זה נבון" מצד אמריקה להכתיב את עמדתה בעניין ההתנחלויות, התנסח הסנטור קנדי בזהירות. את ההצבעה באו"ם גינה בלי קושי, אך הבעת תמיכה מפורשת בהתנחלויות לא השמיע.
קרטר שלח שדר לראש הממשלה דאז מנחם בגין וטען שהייתה טעות בהנחיית השגריר כיצד להצביע. אלא שהאמון של ממשלת ישראל בקרטר בימים ההם היה דומה ברמתו לאמון של ממשלת ישראל בנשיא ברק אובמה בזמן הזה. סגן ראש הממשלה דאז, שמחה ארליך, אמר שהוא מייחס חשיבות רבה יותר להצבעה מאשר להסברים בדיעבד. השרים דאז גדעון פת ואריאל שרון הגיבו על ההצבעה בהצעות לחיזוק הנוכחות היהודית בחברון.
בדיעבד ייחס קרטר להחלטה הזאת ולתוצאותיה לא מעט מהאחריות להפסדו בבחירות הכלליות. קנדי רדף אותו עד לוועידה הדמוקרטית בקיץ והתיש את כוחו. רונלד רייגן בא בסתיו והביס אותו. בין השאר, ניצח את הנשיא המכהן גם בניו יורק, בהפרש לא גדול - 200 אלף קולות. רבים מהם קולות של יהודים שנטשו את המועמד הדמוקרטי והצביעו למועמד הרפובליקני. רבים מהם באפר ווסט סייד, היכן שנמצא בית הכנסת "בני ישורון" שאירח את קנדי להופעה ההיא ממש לאחר ההצבעה.
עמדה כחומה
רייגן היה נשיא שישראל חיבבה יותר, אך הצבעות שליחתו לאו"ם, ג׳יין קירקפטריק, לא תמיד היו אוהדות יותר. לא במקרה בחרה השגרירה האמריקאית כיום, סמנתה פאוור, לפתוח את הנאום שבו הצדיקה את החלטתו של אובמה להימנע מהטלת וטו במועצת הביטחון ביום שישי האחרון בציטוט של הנשיא רייגן. "ארצות הברית לא תתמוך בשימוש באדמות נוספות למטרת התנחלויות", אמרה. "למעשה, אימוץ של הקפאת התנחלויות בידי ישראל, יותר מכל פעולה אחרת, יביא לאמון הנדרש להשתתפות רחבה יותר בשיחות הללו (שיחות השלום). פעילות התנחלות נוספת אינה דרושה לביטחון ישראל בשום דרך, ורק פוגעת בביטחונם של הערבים ביכולת לדון בחופשיות ובהוגנות בסיום (הסכסוך)".
פאוור בחרה ברייגן, ולא בקרטר, משום שרייגן אינו נשיא שקל לישראל להטיח בו את אשמת העוינות הקבועה המוטחת בקרטר. היא בחרה ברייגן משום שגם הוא, כקודמו, היה נחרץ בשאלת ההתנחלויות - אגב, רייגן תמך בגינוי של ישראל באו"ם גם בהצבעות אחרות, כמו בזו שגינתה את ההפצצה הישראלית של הכור הגרעיני בעיראק. כאשר רייגן אמר כי ישראל תיאלץ בסופו של דבר לחזור לקווי 1967, הגיב בגין בקביעה כי זהו היום העצוב ביותר בחייו.
לא לגמרי ברור מדוע: זו הייתה גם עמדתו של קרטר ועמדתו של ג׳רלד פורד שכיהן לפניו. כמו לא מעט נשיאים לפניו ואחריו - אובמה הוא בוודאי אחד מהם - גם פורד היה תקיף יותר בביקורתו על ישראל לאחר שניצח בבחירות משהיה כאשר עוד נזקק לתמיכה פוליטית במערכת הבחירות. כמו לא מעט נשיאים אמריקאים, פורד הטיל וטו על החלטות נגד ישראל במועצת הביטחון, משום שהפריד בין עמדתו – גם ירושלים המזרחית אינה ולא תהיה ישראלית – לבין הבנתו כי האו"ם אינו המוסד הנכון להסדיר בו את יחסי ישראל והערבים.
זו הסיבה שרוב המקרים שבהם ארצות הברית הטילה וטו על החלטות מועצת הביטחון היא עשתה זאת כדי להגן על ישראל. ביל קלינטון, לדוגמה, עשה זאת שלוש פעמים. פעם ב־1995, עוד בעידן יחסיו הקרובים עם ממשלת ישראל של יצחק רבין, אך עוד פעמיים ב־1997, בעידן יחסיו הפחות טובים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בהחלטה אחת עמדה ארצות הברית לבדה כאשר סירבה לקרוא לישראל להימנע מבנייה במזרח ירושלים. בהחלטה השנייה עמדה כמעט לבדה. היא הטילה וטו, וקוסטה ריקה נמנעה. הרוסים והסינים הטילו וטו על החלטות הנוגעות למלחמות ביוגוסלביה או לדיקטטורות באפריקה (זימבבואה) או לאינטרסים ישירים אחרים שלהן (לדוגמה, החלטות הנוגעות לגיאורגיה שהרוסים לא רצו לקבל). אמריקה עמדה כחומה מול הצעות נגד ישראל.
תמיד היה משהו מבלבל בהגנה הזאת. מצד אחד, צדק הנשיא ג’ורג’ בוש האב כשקבע כי מדיניות ארצות הברית היא מדיניות של התנגדות לכל בנייה ישראלית מעבר לקווי 67'.
מצד שני, ממשלים אמריקאיים, בהם זה של בוש, המשיכו (ארבע פעמים) להטיל וטו על החלטות הנוגעות לישראל. במילים אחרות: ישראל נדרשה לזהות שהטלת הווטו אינה מעידה על שביעות רצון אמריקאית מהמדיניות הישראלית, אלא על חוסר עניין אמריקאי בהעברת התיק הישראלי לידי האו"ם. זאת גם מסיבות ערכיות: הם יודעים שהאו"ם הוא מוסד אנטי־ישראלי במובהק שאין לצפות ממנו לנהוג בהגינות. גם מסיבות מדיניות: ארצות הברית מעדיפה להוביל תהליכים מסוימים בעצמה, או לפחות העדיפה לעשות זאת, בימים שלפני ברק אובמה.
אפס מחויבות
השינוי שהביא איתו אובמה בשאלת ההתנחלויות התרחש בשני מהלכים. הראשון, כמעט נשכח אך עודו טרי בראשם של כמה ממקבלי ההחלטות בירושלים, היה החלטתו של הממשל להתעלם מהבנות בוש־שרון של אמצע העשור הקודם. אובמה אומנם מצטט את מה שנוח - הסתייגויות של נשיאים על פני 50 שנה מפעילות ישראלית של התיישבות באזורים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
אך אינו מצטט את מה שפחות נוח. כבר בראשית ימיו בבית הלבן הדהים את ישראל כאשר הבהיר לה שאינו רואה בהבנות על המשך בנייה ישראלית בגושי ההתיישבות דבר מחייב. ביוני של שנת 2009, זמן לא רב לאחר תחילת כהונתו של הנשיא אובמה, הודיעה שרת החוץ שלו, הילרי קלינטון, שהממשל אינו רואה את עצמו מחויב להבנות. דובר המועצה לביטחון לאומי של אובמה, גורדון ג’ונדרו, אמר בהמשך: "אין שום הבנה".
כלומר, אובמה לא רק המשיך את מדיניות קודמיו. הוא המשיך אותה כאשר התאימה לעמדותיו, אך לא המשיך אותה כאשר התאימה פחות. מדיניותו היא נסיגה מההכרה של הממשל הקודם בכך ששינויים בשטח מחייבים עדכון של המדיניות. מדיניותו היא נסיגה מההכרה של ממשלים רבים לפניו בכך שהחלטות של האו"ם מתיישנות. ב־1980 העבירה מועצת הביטחון את החלטה 748, המגנה את חוק ירושלים – אחת מקרוב לעשר החלטות שבהן קבעה הקהילה הבינלאומית שבנייה ישראלית במזרח ירושלים כולה אינה חוקית ואסורה.
ארצות הברית, כבר מימי רייגן, וביתר שאת לאחר מכן, לא התייחסה ברצינות תהומית לקביעות הללו: לנשיאים שכיהנו מאז היה ברור שאין עוד אפשרות להחזיר לאחור את הגלגל, ושהדרישה שישראל תפסיק לפתח את כל השכונות בירושלים שמעבר לקו הירוק לא מתיישבת עם המציאות הריאלית השוררת בעיר.
ממשל אובמה החזיר את הדרישה הזאת לזירה. שליחו הראשון למזרח התיכון, ג׳ורג׳ מיטשל, אומנם הזהיר את הנשיא ש"הישראלים לא עומדים להפסיק את הבנייה במזרח ירושלים", אך הנשיא לא קיבל את ההבחנה בין התנחלויות לבין ירושלים. כשביקש הקפאה, התכוון גם לירושלים. כשהחליט להימנע באו"ם, נמנע למרות האזכור המפורש של ירושלים.
ממילא, יש מסורת אמריקאית של התנגדות כללית להתנחלויות, אך המדיניות משתנה בין ממשל לבא אחריו. אובמה בחר לאפשר הצבעה נגד ישראל מכמה מניעים: הראשון – נקמה על שמונה שנים של אפס הישגים בניסיונותיו להביא להתקדמות במשא ומתן. השני - אפס סיכון פוליטי משום שאינו רץ לשום תפקיד (אלא אם יתמודד בעתיד על מזכ"לות האו"ם, ואז ההצבעה רק תועיל לו). השלישי - אפס מחויבות לממשל הבא, שלא אכפת לו לכבול את ידיו ולסבך את יכולתו לבחור בעצמו את מדיניותו. הרביעי - מחויבות נמוכה להובלה אמריקאית של תהליכים מדיניים ונכונות מוגברת להעביר את האחריות למוסדות בינלאומיים. אובמה מאפשר לרוסים לנהל את המשבר בסוריה, ונמנע ממעורבות אמריקאית בניהול משברים כלשהם במקומות אחרים.
הוא נשיא שביקש, מתחילת כהונתו, להוריד מאמריקה את משא המחויבות להיות השוטר העולמי ולתת לאחרים לשאת בעול זה. על כן, החלטתו להימנע באו"ם שונה מאוד מזו של רייגן לפני 35 שנים: זו החלטה של ממשל שמאמין בחולשה - לא בעוצמה.