נזמין כוס קפה, נקווה בלי עופרת, ונעלה נקודות למחשבה: טראמפ. מתחיל היום השלישי לכהונת טראמפ, ולא פרצה מלחמת עולם. קשה לי להבין את החרמות על טקס השבעת טראמפ. כל הליברליות מתגלה כקליפה דקה. התקיימו בחירות בדמוקרטיה הגדולה בעולם, וכך נראית הדמוקרטיה הזו בעיני החלק החושב עצמו לנאור, כשהוא מעוצבן. שיא הכיעור בעיני הוא האמנים שמחרימים. נפש אהובה אמרה לי: “מה אכפת לך? אתה מתערב עכשיו גם באמריקה?” אבל אכפת לי, כי אמריקה היא מנהיגת העולם החופשי, וחוץ מזה, אני אתערב איפה שאני רוצה כל עוד אני יכול.
האם טראמפ יהיה נשיא טוב? עוד נראה, אבל יש לי תקווה שכן. אלה ימים מכריעים, ואני מחכה לראות את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. בעקבותיה יעברו עוד שגרירויות לירושלים, תתכוננו. אני מקווה שטראמפ אף יבהיר שההתנחלויות מייפות את העולם ואין להזיק להן, וגם שהוא ידע לשמור על אמריקה ועל המערב מפני חדירת אוכלוסיות בעלות כוונות רעות.
כמובן, אני עלול להתאכזב. אני עלול להתאכזב מכל מנהיג. התאכזבתי במידה מסוימת מאובמה. עם זאת, אני לא חושב שהוא היה רע לישראל, פרט לדיבורים התינוקיים נגד ההתנחלויות. מצד שני, הוא היה רע לעולם הערבי. אני זוכר שיחה שלי עם פואד בבית קפה בתל אביב על התקופה שאובמה לחץ על מובארק לעזוב את השלטון, בעוד מובארק נאבק במהפכה, שאיימה לשלוח אותו לבית הסוהר. שאלתי את פואד אם הוא דיבר עם מובארק. הוא ענה לי: “כל ערב”, וסיפר שמובארק אמר לו: “אני לא מבין את אובמה. מה הוא רוצה? שמרתי בשבילו על היציבות, שמרתי על האינטרסים של אמריקה ועל מצרים ידידותית למערב. מה הוא רוצה?”
הון־עיתון. על רקע פרשת נתניהו־מוזס, אספר שגדלתי ב”מעריב”, שבו הייתה הפרדה מוחלטת בין העיתונאים לבין ההנהלה והמודעות. הנה מקרה שמדגים עד כמה ההגנה הייתה חזקה. פעם, בשנות ה־70, עסקתי במדורי “שיפודים” בבנק של שוק ההון השחור שהתגלה ופרסמתי סדרת מודעות סאטיריות. ביניהן הפכתי מודעה של בנק הפועלים, שבה הייתה הססמה שלהם: “המהפכה השקטה”, למודעה שבה כתוב “המהפכה השחורה”. בדיחה קטנה. עברו כמה חודשים, ישבתי לצהריים ומולי בא וישב טומי לפיד. בעוד אנו אוכלים אמר בחיוך: אתה מפרסם את המדור היקר ביותר בעיתונות. לא ידעתי מה כוונתו, והוא סיפר שבנק הפועלים נפגע והפסיק לפרסם מודעות ב”מעריב”. “מעריב” בתגובה הוציא את הכספים מבנק הפועלים. בסוף הייתה סולחה.
היפה בסיפור הזה אינו ש”מעריב” שמר על חופש הביטוי שלי. היפה הוא שאני לא ידעתי על כך דבר. לו טומי לפיד לא היה מספר לי, לא הייתי יודע עד היום גם אילו היו לי היכולות המוכחות בידי ה־CIA של אורי גלר. לו היו משתפים אותי במאבק, ואפילו תוך כדי הצהרה: “אל תדאג, אנחנו מאחוריך”, זה היה עלול להשפיע עלי להפוך למחונך וזהיר או להרוס לי את האופי בצורה דומה. כעורך, העצה שנתתי תמיד לעיתונאי הייתה: אל תחשוש שמא ההנהלה תפטר אותך. תכתוב כאילו כבר פיטרו אותך, וזו הכתבה האחרונה שלך.
חוק האישה השלישית. אם אתה פנסיונר שיש לו יותר משתי דירות, יגזלו לך כל דירה החל מהדירה השלישית. אם יש לך אישה שלישית או רביעית, תקבל דונם על כל אישה החל מהאישה השנייה. מחזון עוד עז ועוד דונם, עברנו לחזון עוד אישה, עוד דונם.