הכל לטובה: ההבדלים בין הפגישות הראשונות של נתניהו עם טראמפ ועם אובמה

ראשית, המובן מאליו. אז, ב־2009, המזרח התיכון היה לפני הזעזועים במדינות ערב והתהפוכות המדיניות והדתיות שעבר מ־2011. כל מה שהתרחש מאז באזור שלנו הקטין את האיומים הצבאיים על ישראל והביא לידי כך שערב המפגש הנוכחי, מצבה הביטחוני של ישראל הוא הטוב ביותר שישראל חוותה מעודה. ישראל של היום בולטת הרבה יותר מאשר ב־2009 כמדינה היציבה ביותר באזור וכבעלת הברית המרכזית והנאמנה של ארצות הברית. שנית, אז לא היה מפגש אינטרסים בין ישראל לארצות הברית במה שנוגע לאיראן. מעבר לסוגיה הגרעינית, ארצות הברית ראתה באיראן גורם אזורי "מתון" , שיש לטפח עמו קשרים ולא לעמוד בדרכו לרכישת הגמוניה במזרח התיכון. אז, ארצות הברית של אובמה הכריעה למעשה כי בסכסוך בין הסונים לשיעים היא מתייצבת לימין השיעים ומוכנה לבגוד בבעלות בריתה הסוניות. היום, לפחות לפי שעה, נראה כי קיים מפגש אינטרסים בין ארצות הברית לישראל. אומנם נראה כי ממשל טראמפ לא יבטל את הסכם הגרעין עם איראן, אך הוא מבליט ומבהיר כי איראן היא אויב, שאיראן משתייכת ל"רעים" שצריך לבלום. התמיכה האמריקאית עוברת מהמרכיב השיעי למרכיב הסוני. איך זה ייעשה? מה תהיה המדיניות שתגובש מול הקשיים? צריך להמתין ולראות.

שלישית, כאשר נתניהו נפגש עם אובמה במאי 2009, זה קרה ערב נאום קהיר המפורסם של אובמה, שבו הצהיר כי היעד המרכזי של מדיניות החוץ האמריקאית הוא להתקרב לכל מדינות האסלאם, מכיוון שהאסלאם הוא, בין השאר, חלק מהמורשת האמריקאית. עכשיו התמונה הפוכה לגמרי. האסלאם, ככזה, חשוד למפרע בכוונות רעות של טרור.   היוצאים מהכלל הם בעלות הברית הסוניות המסורתיות של ארצות הברית. עם שתיים מהן - מצרים וירדן - יש לישראל קשרי שלום.

במישור הסכסוך עם הפלסטינים בולטים הדברים הבאים: ראשית, מהרגע הראשון, וכתפיסת עולם, ראה ממשל אובמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני את המקור לכל בעיות האזור וחלם שאם יימצא לו פתרון, ייפתרו בעיות האזור כולו. את ההתנחלויות הוא תפס ככאלו המכשילות את השגת הפתרון. לכן, מהמפגש הראשון עם אובמה נושא ההתנחלויות הפך מרכזי. עכשיו המצב שונה לחלוטין. טראמפ אומנם רוצה לראות הסדר לסכסוך, אך ברור שאין הוא רואה את הסכסוך כדבר המרכזי. האזור מלא בכאבי ראש, כאשר לזירה נכנסו הרוסים, והסכסוך עם הפלסטינים קיבל את הממד הטבעי המתאים לו: עוד סכסוך קטן בים של אלימות משתוללת. שנית, במאי 2009 נתניהו טרם דיבר על פתרון של שתי מדינות לשני עמים. הוא דיבר על כך מאוחר יותר, עקב לחץ אמריקאי, ועכשיו הוא מחויב לכך. וממשל טראמפ?

וישנו כמובן הממד האישי: המפגש במאי 2009 עמד בסימן תחילתה של עוינות בין אובמה לנתניהו, והיה ברור מראש כי בבית הלבן אין לישראל ידיד חם. עכשיו המצב שונה. וגם זה, כמובן, לטובה.