במשך העשור שבו חש מל גיבסון את נחת זרועם של בכירי תעשיית הקולנוע היהודים - שהחליטו לגדוע את פרצי האנטישמיות התכופים שלו, והטילו עליו חרם אפקטיבי כשהם מתעלים מעל השיקול הכלכלי הצר והכסף הרב שהכניסו סרטיו - הופיע גיבסון בסרטי פעולה כ"מצ'טה" ו"הבלתי נשכחים". לרוב בתפקיד נבל פסיכוטי שנהרג באופן ספקטקולרי כשם שהוא הורג בסרטיו.

ג'ודי פוסטר, חברה טובה ומישהי המתעלמת תדירות מחוקי העיר ועושה מה שהיא רוצה, ליהקה אותו ב"החיים הכפולים של וולטר", שנכשל קשות. בהשוואה לרשימה השחורה של תסריטאים שנאנקו תחת ידו של רודף הקומוניסטים ג'ו מקארתי, או איליה קאזאן, שהכל נסלח לו ורומן פולנסקי המחפש דרך לחזור לאמריקה, ריצה גיבסון עונש הרחקה קצר למדי, אבל כזה שגבה ממנו מחיר כבד: גיבסון המוחרם היה בקצה ימי הכריזמה והיופי עם סרטים אפקטיביים כמו "פייבאק" ו"על סף תהום". גיבסון העושה את הקאמבק שלו בימים אלה הוא גבר קצר, מוצק ומקריח בעל שער שיבה, שאינו מוותר על שערו ללא קרב, ועיניו - כפי שיכול היה לראות כל מי שצפה בטקס האוסקר - מתרוצצות בראשו במהירות ובזווית לא בריאה, והוא מצחקק כמי שהקטינו את מינון הריטלין שלו לערב.

בימים שבהם מפילים מצבות בבתי קברות יהודיים באמריקה ומרססים כתובות נאצה וצלבי קרס על קירות של מוסדות יהודיים בעליית מדרגה חמורה, עלי להודות שהאנטישמיות של גיבסון מעולם לא הצליחה להפחיד אותי וכי נביחתה הייתה חמורה בהרבה מנשיכתה. גיבסון חטא בעיקר ביחסו לנשים, כפי שיובאו הדברים בהמשך, במזג הכספיתי שלו ובקשיי ההסתגלות שהוא חווה בחברת נציגי האנושות שאיתם הוא בא במגע. בדיוק התכונות שהפכו אותו לכה אפקטיבי בסרטי הפעולה הגדולים שלו.



יותר מכל דבר אחר, נדמה לי שגיבסון מיילל כזאב נידח בליל ירח נגד בגידת הגוף, תחושת הניצול הסוטה המפעמת בו והתחושה שבסוף כולם בוגדים בו. זו אינה תחושה זרה לנו, וההיבט האנטישמי שלה הוא חובבני למדי ונראה כבחירת תקלוט תמוהה של די־ג'יי מחורפן. מאז הכניס גיבסון את ישו לחייו, הוא מועד וקם. לא עוזר שאביו הוא מכחיש שואה רשמי, ושנים של שתייה מופרזת הפכו את ראשו ובריאותו.

אחרי מיה קולפה שטחי וסתמי כמו שנאת היהודים המוגזמת, נראה שהרבה נמחל לגיבסון עם הצלחתו של "הסרבן" - סרט המלחמה שהוא בעצם זירת תאג"ד בצילומי תקריב מדממים - המספר את סיפורו של סרבן מצפון אמריקאי, שהלך להילחם ביפנים אחרי שקיבל רשות ממפקדיו לא לשאת נשק. התקווה הלא סמויה הייתה שדזמונד דוס (אנדרו גרפילד) ייהרג בקרב הראשון. במקום זאת הוא הציל 75 חיילים ממוות וזכה במדליית הכבוד של הקונגרס, אות הגבורה הגבוה ביותר. אחרי הקרנת הסרט בפסטיבל קאן האחרון ניצב הקהל על רגליו ומחא כפיים עשר דקות תמימות. תמיד ידענו שכל האירופים אנטישמיים.

אני שונא אלימות גרפית. היא הופכת את בטני ומסייטת את לילותי. למרות ניתוחים מלומדים, אינני מצליח לזהות את ההבדל בין סצינת בית המטבחיים הפותחת את "מצילים את טוראי ראיין" של ספילברג לבין חציו השני של סרטו של גיבסון. שני הילדים האידיוטים הללו משחקים ללא טעם וחשבון בריסוק גוויות, עקירת אברים, שפיכת מעיים ועוד, כדי להבהיר לנו שמלחמה היא גיהינום. ואני חשבתי שהגיהינום הוא הזולת. מהבחינה הזאת עשה הסרט את העבודה. גם היה מועמד לפרסים. גם סיפר סיפור שהיה צריך לספר. וגם השיב את גיבסון לתודעת הקהל ובוודאי יאפשר לו להמשיך לעבוד. הוא אינו במאי מהקליבר של פרסי אוסקר, אבל קולנוען יעיל ואפקטיבי.

אני בעד הסליחה הזאת, כי זה מה שיהודים עושים. אסטרטגיית אנשי יחסי הציבור של גיבסון הייתה שכל המהומה כולה קמה בעקבות כמה שבועות רעים בחייו, שבהם פרץ את גבולות הטעם הטוב בכל תחום. גם לשוטרת שעצרה אותו נוהג שיכור לא היה אמור לקרוא "שדיים מסוכרים", אבל את המתקפה עליו הובילו יהודים ולא פמיניסטיות.

אנשים רעים יטענו שלא יכול להיות שגיבסון אינו נקשר איכשהו לחבורת הפאשיסטים בבית הלבן. באופן מפתיע זה כמעט נכון. סטיב באנון, גבלס של טראמפ, שיחק בעברו בקולנוע ובטלוויזיה וכתב טריטמנט לסרט בשם "קציר המזוהמים", שעסק בכל דבר מהיטלר, מוטציות ושיבוט אנושי. על פי ה"דיילי ביסט" שסיפר את הסיפור, נפגש באנון עם מל גיבסון בתקווה שגיבסון יסכים לעשות את הסרט. "סטיב חזר למשרד מחייך ואמר שנפגש עם מל ואנחנו הולכים לעשות איתו את הסרט". בדיעבד התברר שאפילו גיבסון, בימי השפל הגדול, לא ירד לתחתית העביט.

***

ג'ו אסטרהאז, התסריטאי שכתב את "אינסטינקט בסיסי" ו"נערות שעשועים" (ו–14 סרטים אחרים לא יותר טובים), האיש שהעלה בדמיונו הפרוע את שרון סטון בלי תחתונים, משכלת את רגליה בתחנת משטרה תוססת הורמונים, קיבל לחייו את ישו הנוצרי כאדונו ומצילו. התסריטאי שצפה סדרתית ב"פסיון של ישו" מאת מל גיבסון, שבמקרה קיבל את טיפולי הפנים שלו באותו סלון שבו קיבלה אותם נעמי, רעייתו של אסטרהאז, כאשר גרו עדיין במליבו.

האם היה מוכן אסטרהאז לפנייה המוזרה, החריגה והלא אופיינית של גיבסון? במקרה כן; הוא ביקר פעמים רבות בישראל. בתל אביב, בירושלים, במצדה, באילת וב"יד ושם", שם למד את תולדות השואה בהונגריה מולדתו ובמרכז אירופה. הוא אהב את ישראל וחש תחושת קרבה טבעית וספונטנית עם העם והתרבות היהודים. וזאת הייתה רק ההתחלה: בסוף מלחמת העולם השנייה האשים הארגון OSI את אביו, אסטבן אסטרהאז, בכתיבת כתבות אנטישמיות קיצוניות וספר אנטישמי, וגם בארגון ובהשתתפות בשריפת ספרים.

ככל שניסה, העיד אסטרהאז, הוא לא זיהה ב"פסיון של ישו" את התעמולה האנטישמית שהליגה נגד השמצה טענה שהוא. מה שכן הפריע לו היה מראה במאי הסרט בהופעת טלוויזיה. הוא נראה כמו ארנב מבוהל שנלכד באורות מכונית שעה שדיבר על הסרט. באותם ימים גילה אסטרהאז כי האב, האטון גיבסון, היה מכחיש שואה.

תחילת שנות ה־2000 היו עת רעה לגיבסון. הוא נעצר על ידי המשטרה נוהג תחת השפעת אלכוהול אחרי שעזב את שוק הבשר הידוע בשם "Moonshadows" במליבו. הוא פלט מטח אמירות אנטישמיות נגד השוטר שעצר אותו. מל גיבסון אמר לשוטר: "חתיכת בן זונה, אני אזיין אותך!" (כנראה לא פיזית הייתה הכוונה, אם כי הנושא מעט מעורפל). גיבסון הבהיר לשוטר שהוא "בעל הבית של מליבו" ושהוא "ישקיע את כל כספו" כדי לסגור חשבון עם השוטר המסכן שרצה לרשום דוח ונתקל ב"לב אמיץ" ובמרטין ריגס גם יחד. לקינוח אמר גיבסון: "היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם. האם אתה יהודי?", שאלה שלכאורה אמורה הייתה להישאל בפתח הדברים.

היה מאוד לא נעים בהוליווד, ובתגובה מהירה שאינה מאפיינת את העיר שחוברה בכסף, קראה איימי פסקל, אז נשיאת סוני, לתעשיית הקולנוע להחרים את גיבסון. ארי עמנואל (אחיו של רם עמנואל) וראש סוכנות הכישרונות וויליאם מוריס, אחד האנשים החזקים בהוליווד, כתב ב"הפינגטון פוסט": "חברים בתעשיית הבידור, יהודים ולא יהודים, חייבים להראות שהם מבינים מה מונח על כף המאזניים כאשר הם נותנים כתף קרה למל גיבסון ומסרבים לעבוד איתו, גם אם זה מסמן עבורם הפסד ניכר בשורה התחתונה. יש זמנים בהיסטוריה שלצאת נגד דעה קדומה וגזענות חשוב יותר מכסף".

לא הניסוח המבריק ביותר בתולדות הקולנוע ואפילו תומך בשולי הערותיו הפוגעניות של גיבסון בהצגת הדברים, אבל לפחות נקיטת עמדה. כדי להראות שהוא מבין את חומרת המצב, אמר גיבסון במהלך ראיון בעיתון ספרדי - כשהוא קם מכיסאו, מתכופף ומצביע על ישבנו - "זה נועד לחרבן ולא לזיין". כעת היה השובב התורן מטלית אדומה לשני מיעוטים: יהודים והומואים או יהודים הומואים.

נוסף לשאר צרותיו היה מל גיבסון מאוהב. הוא היה באמצע הליך גירושים מאשתו זה 25 שנה רובין, שיחד היו להם כמה עשרות ילדים, או כך לפחות זה נראה (נדמה לי שהמספר המדויק היה שבעה). הוא עזב את ביתם ועבר לגור עם אוקסנה גריגורייבה, דוגמנית וזמרת בת 30 ומה–זה–מהממת. גריגורייבה הייתה רוסייה, והוריה לחמו נגד הנאצים, מה שהבטיח שטמפרטורת החדר בבית גיבסון הייתה קרובה תמידית לנקודת הרתיחה. מה שמשך את תשומת לב העולם למנהגי החיזור של הזוג המאוהב, היה סדרת הקלטות (שהוקלטו על ידי אוקסנה) שמסרו את גיבסון במיטבו המבעבע: צורח, שואג, נוהם, מגרגר, סובל מקוצר נשימה ומטיח באהובתו העולה החדשה את הדברים המגעילים והדוחים ביותר שנאמרו אי־פעם לאישה מאז שהחל הנושא להיבדק. אחרי שהווארד סטרן, הצדיק הניו יורקי, השמיע את ההקלטות בתוכנית הרדיו שלו פעם אחר פעם, הן הפכו ויראליות או איך שקראו לזה באותם ימים.

בדרך כלל לא נהוג לצנזר כאן דברים בשם אומרם, אבל מיטבו של גיבסון דוחף את ההגדרה בטעם רע לקצה ומעבר לו, והחלטתי להפעיל איפוק וצנזורה, לו רק כדי לא להרעיל את עצמי.

גיבסון: "אני אקבור אותך בגן השושנים, cunt. את מבינה? אני מסוגל לזה". "אני לא זקוק לתרופות. את זקוקה למחבט בייסבול בראש". "אני אשרוף את הבית עד עפר אבל רק אחרי שתמצצי לי" (גבולי, נכון, אך מאלף). "את זקוקה לבעיטה בתחת, כי את כלבה, כוסית וזונה רודפת כסף". אוקסנה: "אני מגינה על חיי ועל חיי בתי. כמעט הרגת אותנו, אתה שוכח?" גיבסון: "הייתי צריך להעיר אותך ולהגיד לך: תמצצי לי, כלבה! היית מעדיפה את זה, נכון?". משם זה מידרדר. אולי עוד אחד: "השדיים שלך נראים מגוחכים! הגיע הזמן שתיפטרי מהם". תרומתו של אסטרהאז לדיון היא האבחנה הלא מבריקה מדי שמל גיבסון החליף את ביל קלינטון כדובר של האגודה האמריקאית למציצות.

***

בפגישתם הראשונה בלוס אנג'לס, שאותה עזבה משפחת אסטרהאז לאוהיו, אחרי שמצאה את ישו והחליטה שהעיר אינה חממה חיובית לגידול ילדים, התרשם התסריטאי גדל המידות, עב הבשר, ארוך השיער ובעל הזקן האדום הסמיך, שאת הבחור האתלטי ויפה התואר מ"מקס הזועם", "נשק קטלני" ואחרים, החליף גבר מוצק בעל מראה אפור, כנראה כתוצאה מעישון רב מדי ועובדה שנגמל מאלכוהול; מקריח - הרעמה הסמיכה נעלמה והותירה אחריה מפרצים עמוקים ודלילים. תווי הפנים הפכו גסים והוא נראה עתה כשחקן אופי או כנבל ולא כאייקון הצעיר בעל העיניים הכחולות. העיניים עדיין כחולות אבל כבויות.

בישיבת העבודה הראשונה שלהם - גיבסון רוצה שאסטרהאז יכתוב לו תסריט - מסתבר שהוא רוצה לעשות סרט על המכבים ויהודה בראשם. למיטב זיכרונו של אסטרהאז מדובר בחבורה אלימה של יהודים, מאלה שגיבסון לא אוהב, אבל הוא מתקשה למקם אותם. גיבסון מסביר לו שהם "משפחה מהתנ"ך המופיעה בחלק מספרי התורה אבל לא בכולם". גיבסון מסביר שהמכבים היו אב וחמישה בנים שהנהיגו את מרד היהודים נגד האימפריה הסלווקית שכבשה את מלכות יהודה בשנת 160 לפני הספירה. "אני חושב שיש כאן סרט אדיר", אמר גיבסון, "קרא את החומר ותגיד לי אם אתה מסכים איתי. אני רואה את הסרט כ'לב אמיץ' היהודי. אסטרהאז חזר הביתה וקרא. לדבריו, מעולם לא היה נרגש כל כך לספר סיפור כמו את זה של המכבים. הוא הרואי, רחב יריעה וחזק. זה סיפורה המופלא של משפחה יהודייה שהחליטה להילחם על חרותה, בעיקר על חופש הדת והתפילה. בעיני רוחו ראה אסטרהאז את ההשוואה המתבקשת בין המכבים לשואה ולמאבק ההישרדות הקיומי של ישראל.

על ההתכתבות ביניהם חתם גיבסון בשם Bjorn Pork, Born Pork, החזיר כחיה שיהודים מתעבים. גם כשהיה בהקפאה עמוקה ולא היה מסוגל לגייס דולר אחד לסרטיו, לא הרפה גיבסון מהצורך לעקוץ את מי ששמו אותו במלונה בפאתי הוליווד. העבודה של אסטרהאז וגיבסון הייתה בנויה על העיקרון שהתסריטאי ואשתו טסים ללוס אנג'לס לפגישות עבודה. בהתחלה על חשבונם ובהמשך על חשבונו של גיבסון.

הם גילו שהסבלנות והריכוז שלו הם פתיל קצר מאוד וכל הפרעה מסיחה את דעתו מהעיקר. גיבסון חי מקפה וסיגריות וגם משייקים בריאותיים מאבקות שונות, אבוקדו, קוקוס וכל ירק אחר במקרר שאפשר לזרוק לבלנדר. הוא מת על אוכמניות ושמן קוקוס ותחליפי סוכר. את הכל הוא אוכל בידיו, כולל סטייק וסלט. הוא אוהב טאקו, עוף, בוריטוס ושונא סושי וסשימי. את אסטרהאז ואשתו הוא מכנה "מכורים לפרזיטים". אינו מצליח לגרום להם לשתות את השייקים הדוחים אך מכין את "הביצים של מל", פרוסת לחם עם חור במרכזה, שלתוכו הוא שופך ביצה ומטגן בשומן בייקון. אסטרהאז אומר לגיבסון שגיחת תחקיר לישראל היא צו השעה. "אני מכיר את הנושא הזה יותר מאשר כל Hebe (שם גנאי ליהודי - ר"מ) שם. את זה גיליתי במהלך צילומי ישו". המונח Hebe נשמע מוכר לאסטרהאז.

כדי להסיח את דעת הנוכחים מהמעידה המהדהדת ממי שנמצא בגמילה מאנטישמיות, מיהר גיבסון להחליף נושא. גם אם לא בדיוק. "יש לי למעלה ערכה לחוקן", הוא אומר. "זה מנקה את כל הרעלים והחרא מהגוף. זה יותר טוב מניקוי קולוני. אם אתה רוצה, אני אחבר אותך ושעה לאחר מכן אתה נקי כמו משרוקית". אסטרהאז הודה לגיבסון על הצעתו לחבר אותו לחוקן באופן אישי, אבל לא, תודה. "אתה בטוח?", תוהה גיבסון, "אתה יושב ומחרבן ללא סוף ואתה לא יכול להאמין מה יוצא ממך. זה כמו זפת שחורה! וזה מסריח משהו נורא!".

***

העובדה שאסטרהאז - שכתב את זיכרונותיו מגיבסון בסינגל של קינדל - לא ברח על נפשו אחרי השיחה הבאה, מעידה עליו יותר משהיא מעידה על גיבסון. הנושא היה קורבן אדם בתורה. "זה בתורה", אמר גיבסון. "מה בתורה?" תהה אסטרהאז. "קורבן אדם", אמר גיבסון. "איזה קורבן אדם?". "היהודים העלו קורבנות אדם", טען גיבסון. "זה בולשיט", ענה אסטרהאז, "אתה מבלבל את זה עם הפרוטוקולים של זקני ציון".

שוב ושוב נכנעו התסריטאי ומשפחתו למנעמי החיים שהציע גיבסון: מטוס פרטי, טיסה ממליבו לאחוזות שלו בקוסטה ריקה, הטבחים הפרטיים, החופים הלבנים. אפילו את בנם המתבגר הביאו. נוסעים בג'יפ של גיבסון ושיר של ג'ון לנון מתנגן ברדיו. נעמי מחייכת במושב האחורי: "אה, ג'ון לנון". עיניו של גיבסון ננעצות בה במראה. "אני שונא את ג'ון לנון", אמר, "הגיע לו למות". "אני בטוח שאהבת גם את וולטר קרונקייט?", ממריא גיבסון. "כמובן. וולטר קרונקייט וג'ון לנון. קרונקייט היה שקרן! הוא לא היה Hebe? הוא סיפר שקרים. כל האנשים בטלוויזיה מספרים שקרים".

האם נתערב למי הצביע מל גיבסון? אגב, למרות האפיון האוסטרלי, גיבסון נולד באמריקה. עם ווינונה ריידר, שנתקלה בגיבסון בימים ההם והוא לא ידע שהיא יהודייה, החל מתגולל על "משתמטי התנורים". לקח זמן לשומעיו להבין שהוא מתכוון ליהודים שניצלו מהקרמטוריום במחנות ההשמדה.

במכתב הפרידה שלו מגיבסון כתב אסטרהאז: "תמיד ידעתי שאין לך כל כוונה לעשות סרט על המכבים. הכרזת על הסרט בקול גדול בניסיון להסיט את האש שנורתה בך על התנהגותך הגסה. הגעתי למסקנה שהסיבה שלא תעשה סרט על המכבים היא שאתה שונא יהודים. אתה זקוק ליותר מטיפול תרופתי. אתה זקוק לייעוץ פסיכיאטרי מקיף. אם לא תעשה את זה, במוקדם או במאוחר תפגע במישהו. מן הסתם בעצמך אבל אולי באוקסנה, ילדיך, בי. אני דואג לך ולמי שנמצאים בסביבתך. אני מודע לכך שיש בביתך יותר אקדחים מאשר צלבים".